אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

....

מעשיות.
לפני 15 שנים. 19 במרץ 2009 בשעה 18:19

הרבה זמן שאת מתגרה בי,עושה לי טיזינג,נעלמת,משחקת איתי ולא
נותנת לי את מה שאני זקוק ממך.
אין ספק שמגיע לי הרבה יותר ממה שאני מקבל אבל זה יגיע בפעם אחרת כבר.
הגיע הזמן להעמיד אותך במקום פעם אחת ולתמיד.
כבר מהבוקר רץ לי "סרט" ההפתעה שאני מכין לך הערב.
בשעות אחרי הצהריים שאת תחזרי מהעבודה לביתך אני כבר אמתין שם.
בחדר המדרגות של ביתך,הדבר האחרון שאת תצפי לו הוא שאהיה שם.
הפנים התמימות שלי לא יעוררו שום חשד בבלוק המשותף שלכם.
מה עוד שאני לובש עלי את מדי הצבא המפוארים שלי ונראה סמכותי עם המדים כל כך,
אין מצב שמישהו יחשוד מי הוא הבחור החדש בבלוק.
אני בודק את השטח ומכין את מקום המחבוא שלי שבו אוכל להפתיע אותך.
את תעלי במדרגות ואני אכנס אחרייך שתגיעי לקומה ה2 אני אעלה אחרייך ואדביק אותך.
עד שתגיעי למפתן הדלת אני כבר אעמוד מאחוריייך,כאשר תתכופפי להכניס את המפתח לדלת
אני אגיח מאחור אתפוס לך בשיער הבלונדיני אתן מכה מאחור אצמיד סכין לצוואר
ואגרור אותך פנימה לביתך.
נכון את אישה חזקה ויודעת להתגונן אבל הפעם גורם ההפתעה יפתיע אותך לגמרי.
לעולם לא חשבת שאגיע לשם...
סכין הקומנדו על צווארך,אני מושך בשערך ,מעיף את התיק שלך לעזאזעל,גורר אותך
אל תוך חדר השינה,מצמיד אותך למיטה.
מתבונן בחדר השינה שנוכח בו לראשונה ומתרשם,עיצוב נחמד,ארון קיר וכמה תמונות.
עם הברכיים תעלי על המיטה,תנוחת כלב מכירה?הגיע הזמן שתכירי.
לוקח את הסכין מעביר על הצוואר,מגלה סימני התנגדות ולא לוקח צאנס,
מוציא מכיס המכנס חבל שהכינותי מראש,קושר את ידייך,ממקם אותך עפ הזוית הנוחה לי.
נועץ את הסכין בחולצתך וקורע אותה מהצוואר עד הישבן,את מרגישה את הלהב,
הגוף שלך מצטמרר,הפחד משתלט על גופך,אני רואה את הויברציה בגוף,אני מרגיש את הפחד,אני עובר קדימה ומתבונן בפנייך.
פתאום העיניים הכחולות והשפתיים היפות נראים אחרת לגמרי,הפנים שלך שונות לחלוטין.
עגלי זיעה ממלאים את מצחך.
חסרות אונים?זאת המילה הנכונה?כנראה שכן.
בן זונה,זבל,אפס ,חכה חכה את אומרת לי בזעם רב ומבט שאומר הכל.
קורע מעלייך את החזיה ורואה את שדייך,נפולים ממוצעים מידה סי 75.
פיטמות ורודות זקורות מנצנצות בשירת התקווה לכבודי.
מוריד ממך בכח את המכנס את התחתונים,מפסק אותך טוב טוב.
ניגש לחדר הארונות שלך לחפש את מזוודת הבדסם שלך,יודע שהיא שם ואני אמצא אותה.
בין לבין מחטיף לך מכות עם כפות ידי על הישבן,מכות חזקות,
חולצות,חצאיות ,מכנסיים,אלבומי תמונות,לבני נשים ולבסוף המזוודה.
מביא את המזוודה למיטה מניח אותה לצידך ופותח אותה לראות מה היא מכילה.
מחטים,טנוס,ויב,דילדו,3 סטראפונים בגדלים שונים,אזיקים, אטבי מתכת,ותריסר שוטים.
ציוד נחמד ומעורר השראה,ידעתי שאין לי מה לקנות ציוד משל עצמי.
מה ההבדל בין השוטים?אולי אבדוק ואגלה.
לשם כך יש לי ישבן סקסי מולי שהגיע הזמן לחנוך אותו.
מכיוון שאינני מצליפן גדול עברתי שיעור פרטי קצר אצל אחד מהדומים פה בכלוב,
איך מכים ולאן ,מאיזה גובה מרחק זווית ממש כמו בשיעור מתמיטיקה ולאן אסור.
מצמיד את האטבים בחוזקה לפיטמות,קדימה כלבה,כואב לך?יופי,תסבלי.
שוט 1 הצלפות על עכוז ימין ועל עכוז שמאל,שמאל ימין שמאל ימין,כמו מסדר צבאי.
טוב שאני יודע לתופף ויש לי חוש קצב.

המשך יבוא

לפני 15 שנים. 16 במרץ 2009 בשעה 8:01

שמשקרים אותך ולא מכבדים אותך באמת.

לפני 15 שנים. 15 במרץ 2009 בשעה 14:57

זה התחיל אמש בסערת רגשות קשה.
למה אלוהים עשה אותי כזה רגיש ופגיע?התשובות אצלו.
לקראת חצות יצאתי מביתי לעבר חוף הים בידיעה שאני הולך ולא חוזר.
כבר הרבה זמן זה רץ במוחי אבל אף פעם לא היה לי האומץ ללכת עד הסוף.
הודעתי למי שבאמת יקר לי שאבד כוחי ואני מצטער על כך.הפלא ופלא אפילו הם לא הגיבו לעניין)
אין ביכלתי להתמוודד עם הכאב והצער ועדיף לנוח בשלום בלי כאב שדוקר כסכין בלב כל
מאית השניה
השארתי את מפתחות הבית בעציץ בחצר בידיעה שאין לי צורך בהם כי אינני חוזר הביתה.
רק את הפון לקחתי עימי אולי מישהו יענה לאותות המצוקה שלי ויניע אותי ממעשי.
צעדתי נסער בוכה נאבק ברוחות העזות ובקור העז,לא הרגשתי מה חזק יותר
הרוחות או הדמעות שלי?
הים היה שומם,חוף ריק חושך מוחלט מעט אנשים.
ישבתי על ספסל צופה מביט והתחלתי לשאול את עצמי שאלות מהותיות על יעודי בעולם.
דברתי קצת עם בורא עולם והתחלתי לשאול בשביל מה נותר לי לחיות?
הדבר היחידי שאני רוצה בעולם הזה אינני מקבל לצערי.
התחלתי לחשוב מה יש או מה מגרה בעולם הזה?
כסף ורכוש יש ואין לי בעיה לעשות עוד ועוד הרי בזה אני אלוף.
משפחה אישה וילדים?לא מגרים אותי זה לא עושה לי את זה בכלל רק מפחיד אותי.
תענוגות הנאות?טיולים?חול?סקס?בחורות?תחביבים?
טעמתי מהכל הייתי בחצי עולם,טחנתי בילויים בצעירותי בלי סוף.
סקס לא מגרה אותי כלל כבר תקופה ארוכה ומה שאני רוצה לעשות ועם מי שרוצה לעשות אינני יכול להגשים לצערי.
בחורות?בחורים? אורגיות?חיות? וכל סטייה אחרת לא מגרים אותי שאני לבד.
הגעתי למסקנה ששום דבר לא מגרה אותי,ששום דבר לא גורם לי לרצות להמשיך.
אין שאיפות אין חלומות,בעצם יש אבל אין סיכוי שיתגשמו ולא בגללי
אהבה גדולה להורים ולמשפחה זה מה שיש לי בעולם הזה.
שחשבתי מה יכול לגרום מה שאני מתכוון לאימא שלי נחנקתי עד כדי התפתלות.
חברים?אין לצערי,מבנה האיישות והמורכבות שלי לא מאפשר לי ליצור חברויות אמיתיות.
שחשבתי על מתי יצאתי לבלות בפעם האחרונה עם חבר \חברה וכו נזכרתי בגיל 17.
מי שאתה חושב שהוא חבר שלך מסתבר בסוף שלא באמת חבר שלך.
כן כן שמעתי את כל מי שאומר שאני חכם מקסים וכו זה לא ממש עוזר לי.
הרהרתי והרהרתי עד שהמח התפוצץ,הכאב סחף את הרגש עד כדי קהות חושים.
ביקשתי מאלוהים את האומץ והכח להכנס למים הקפואים ולא לפחד מהמוות.
הרגשתי שהוא ממלא אותי כוחות ורצונות וצעדתי במהירות לעבר המים.
הראות בחושך הייתה לקויה ובקושי ראיתי משהו,זרקתי את הפלאפון הצידה ונכנסתי למים.
עם הבגדים עם הנעליים צעדתי פנימה צעד ועוד צעד ועוד צעד לעבר היעד הנכסף.
המים הקרים גרמו לטלטלה ולקור עז בגוף,הגוף פרפר מהקור.
הרגשתי שהמים מגיעים עד המותן ואז הרגשתי שכח עליון מבקש ממני לצאת מהמים.
לא היו לי את הכוחות והאומץ ללכת עד הסוף,משהו מנע בעדי.
יצאתי החוצה לעבר החולות רועד מקור ספוג מים ונשכבתי על החוף ,לקחתי את הנייד מהחול.
הזמן חלף ועבר הגוף צרב מקור ולאט לאט נרגע,חזרתי הביתה בצעדים איטיים
וקושי רב ללכת מהקור העז והעוויתות של הגוף.
הגעתי הביתה לקראת 2 ,הורדתי את הבגדים ונכנסתי למיטה בתקווה להרדם.
לא נרדמתי,בכיתי כל הלילה,בכי מלווה בשיעולים כנראה מהתקררות.
מחשבות,כעסים,אכזבות,עלבון,תהיות וכו ככה זה רץ בלופ אין סופי במח הקטן שלי.
הבלבול והרגש גורמים לך להכנס לטריפ רע ששום תסריט לא יכול לתאר עד כמה הסרט רע וגרוע.
היה חסר רק שאהיה כמו גדי ואכנס לטריפ שאני נבוכדנאצר ואימי הרגה את אבי והוא לא באמת התאבד.
השחר הפציע,רעש העיתון שהגיע גורמים להרגיש שהנה הבוקר הגיע.
גם כן בוקר,עצב של בוקר,בוקר של עצב,בוקר צוב מלא בצוב.
השיעול הורג אותי ,הקאות לא מוסיפות עונג, וסחרחורת איומה.
ככה זה שאתה לא אוכל לא שותה וכו.
הפון מצלצל ואני אל עונה לאף אחד במצבי,מתקשרים מהעבודה לשאול למה לא הגעתי
"לא מרגיש טוב" התירוץ הקבוע שלי.
לא אוכל לא שותה רק כותב מה כואב לי ומה מפריע לי ומעלה זאת על הכתב.
השעות חולפות וכבר צהריים,סחרחורת עזה שיעול והקאות.
החלפתי בגדים ויצאתי לא מזמן אל הים שוב הפעם עם המפתח ובלי הפון.
שוב בהליכה הפעם עם מוסיקה באוזניים חשבתי בשביל מה יש לי להמשיך?
מה החלומות?מה המטרות?מה היעדים?וגיליתי שוב שאין לי חלומות אין לי יעדים
אין לי מטרות .
בעצם יש אבל היא לא מגשימה לי אותם ,אז זה כאילו שאין לי,או שיש לי אבל זה חסר סיכוי.
הגעתי לים והיו שם מספר בודד של אנשים.
2 גולשים עם גלשן מפרש גורמים לי להסתכל עליהם ולבהות בשמש והמים הסוערים.
חשבתי לתומי אם היה לי את הגלשן הזה כן הייתי מתגבר על הפחד והולך עד הסוף?
התשובות באם וכאשר וכיצד ומדוע ולמה הזברה לובשת פיזמה וכו
עשיתי הפכה אחרי שעה הביתה בהליכה איטית והרגשתי את הריאות שלי נחנקות מהשיעול והלב שלי כואב כל כך.
הרגשתי שאני אוטוטו מועד וביקשתי מאלוהים לתת לי כח..
ואז הוא שאל אותי למה לך כח?שאין לך חלומות יעדים מטרות?
ביקשתי כח להמשיך ולקוות לטוב.
בינתיים הטוב לא הגיע ,הרע כולל סחרחורת שיעול וכנראה דלקת ריאות
בנוסף אני בדאון רגשי שהשד יודע מה יוציא אותי ממנו אם בכלל
אז מה נותר לי בעצם?להחזיק מעמד,למה בדיוק?
אין לי שמץ למה אני צריך להחזיק מעמד אבל אחרי אתמול כנראה שאני צריך להחזיק מעמד.

לפני 15 שנים. 21 בפברואר 2009 בשעה 10:31

לדבר איתך,לשמוע את קולך,להצחיק אותך ולקבל בתמורה את הצחוק שאני כל כך אוהב,
למילות גנאי שלך,להקשבה שלך,לתמיכה שלך,
למגע שלך,לגוף שלך,לשפתיים הבשרניות שלך,
לשיחות איתך,למשחקים איתך,"לריבים איתך",
להתקפי הקנאה ההדדים שלנו,לזה שאת מעירה אותי בבוקר,
לזה שאת מציצה לי ביד,קשה לי בלעדייך,כל כך קשה לי.
לעצות שלך,שאת איתי רק אז אני חושב בקול רם.

נו מתי תבואי?

שכחתי שאני מתגעגע גם לסשנים איתך בטירוף.

לפני 15 שנים. 18 בדצמבר 2008 בשעה 21:48

אני מיואש
מה זה אומר?
מה התוצאה?
איך זה יבוא לידי בטוי?
לא יודע,אין לי שמץ,רק שאני מרגיש מיואש חסר אנרגיות וחשק.
אין לי חשק לכלום.
אני מרגיש עייף כבד מתוסכל ועצבני.
יש לי הרגשה שנדבקתי במחלת הנשיקה.
לא זכור לי שהתנשקתי ב5 שנים האחרונות.
אז איך זה?

לפני 15 שנים. 29 באוקטובר 2008 בשעה 13:47

אני כל כך מגורה ועומד לי כל כך חזק.
באמצע העבודה...
יש אקמול באיזור?

לפני 15 שנים. 21 באוקטובר 2008 בשעה 13:13

יש פה באיזור איזה חור?

לפני 15 שנים. 16 בספטמבר 2008 בשעה 8:33

זמן


שעות עוברות,
ימים חולפים.
שבועות הופכים לחודשים.

שכחתי שמות.
כיסיתי זכרונות.
בהיתי בפרצופים.

הכל עבר, חלף ונשכח.
הכל?

הלוואי.

מפלל או שלא .

מייחל ולא רוצה.

מנסה ולא יכול.

כי אותך לא יכול לשכוח.

טבועה בנשמתי.

לפני 15 שנים. 4 בספטמבר 2008 בשעה 17:09

ושוב, כמו תמיד....עברו חמישה ימים.
הגיע שישי,
ואחריו כמובן מאליו ,
כמו תמיד
שבת.
את השבוע אני ממלא , דוחס. מעמיס.
נרתם לכל משימה.
לכל דבר אשר ירחיק ממני מחשבה ,
שמץ של זיכרון,
שיוביל לגעגוע.
השבוע חולף, טס, עף.
ומגיע סופו
לא מנוחה,
לא שקט,
לא שלווה.
סבל,
זיכרון,

עד מתי

לפני 15 שנים. 3 בספטמבר 2008 בשעה 17:03

אני רוצה לטלטל אותך, להכאיב לך, להשפילך עד עפר.
לא במסגרת משחק שליטה, רוצה על אמת.
לאחוז בשערך, למשוך להכאיב,להצליף,להשפיל,להרטיט לבתק ולהנמיך.
רוצה לשנוא אותך.
ולא יכול.
רוצה לראות את שפתייך היפות מתעוותות,את פטמותיך מזדקרות.
ויודע שלא יכול,
רוצה לשנוא, ,לשכוח.

ופשוט ....לא יכול.

רוצה להכאיב, שתגנחי, שתכאבי והכי הרבה שחוסר הוודאות יטלטל בך.
ולא, לא יכול.

כי כאב שלך,
הוא יותר מכאבך.
הוא הכאב שלי.

יותר משיכאב לך.
יכאב לי.
יכאב בתוך ליבי.