בניגוד לחלק משמעותי מהדברים שקרו לה בחודשים האחרונים, וליריה מאוד נהנתה במסיבה עד כה. אולי זה היה בגלל משקה הדם דובדבן, אולי בגלל שלערפדית עם השרשרת היה באמת אכפת אם לוליריה היה חשק להתמזמז או לא (ובהחלט היה לה), אולי בגלל שהספה באזור המזמוזים הייתה נוחה כל כך, אבל וליריה גילתה שכרגע לא אכפת לה כל כך לאן ואיך תיכנס.
השפתיים של הערפדית נצמדו לשלה בכזה חום וחשק, שהיא כמעט שכחה לגמריי שהן לא בדיוק שוות במעמד כרגע.
מהרגע שהערפדית חייכה אליה ליד הבר, וליריה הייתה בטוחה שהיא מצאה את הנתיב הבטוח לבלות את שארית המסיבה, כי כאשר פקחה את עיניה לאחר ההנאה הצבעונית של הדם-דובדבנים הערפדית חייכה אליה חיוך שהיה כן כל כך שהיא ידעה שזו לא תחליט לסטור לה בגלל חוקים שהיא עדיין לא יודעת. הן החליפו מספר משפטי נימוסים. הערפדית הוציאה מהמשקה של וליריה דובדבן וליקקה אותו בכזו חושניות שוליריה הסמיקה.
"את יודעת מה דובדבנים מסמלים?"
וליריה הנידה בראשה.
"הם מסמלים הרבה דברים" אמרה הערפדית שנגסה מהדובדבן, חושפת שן קדמית עקומה מעט, אך מקסימה להפליא "פריון, חוזק, עוצמה, יופי. לפעמים גם צניעות", היא קרצה לוליריה.
וליריה צחקקה. "צניעות נראית מאוד מתאימה"
"וגם" אמרה הערפדית, מקרבת את הדובדבן לשפתיה של וליריה, עד שנגע בהן בעדינות "אהבה נשית" לחשה ולחצה את הדובדבן בעדינות לשפתיה של וליריה, שפשקה אותן בתגובה.
הערפדית הכניסה את הדובדבן לפיה של וליריה, שהתחילה ללעוס אותו לאיטה, וקרבה את שפתיה לאוזנה "כמו גם איברים רגישים מסויימים בגוף". וליריה לא חשבה שתוכל להסמיק עוד יותר, ונראה שהערפדית הבינה זו, והפסיקה עם הרמזים הבוטים ועברה לישירות מתפרצת.
"רוצה להתמזמז?"
וליריה הנהנה.
"אני מתכוונת, את באמת רוצה, ולא כי אסור לך לומר לא?"
"אני באמת רוצה" לחשה וליריה, וזו הייתה האמת לאמיתה.
הערפדית הצמידה את שפתיה אל אלו של וליריה, והחלה לנשק אותה בעדינות, מלקקת את שאריות המשקה משפתיה של וליריה. וליריה הכניסה לפיה את שפתה התחתונה של הערפדית ונשכה בעדינות. הערפדית גנחה בשקט, ומצצה את שפתה העליונה של וליריה.
"רק אל תגרמי לי לדמם" לחשה באוזנה "זה יביא לתקריות לא נעימות". ווליריה הנהנה. היא שלחה את ידה אל שערה הקצר של הערפדית, שהגיע בקושי לסנטרה, והחלה להשתעשע בו, והורידה את פניה לצאוורה, מנשקת את השקע שמעל עצם הבריח. ידיה של הערפדית לחצו את גופה של וליריה בכח אליה. וליריה הרגישה את לשונה של הערפדית חוקרת בעדינות את קצה אוזנה. היא הסיטה את אוזניה במבוכה.
"זה לא נעים?" שאלה הערפדית
וליריה הסמיקה והחלה לגמגם "אני פשוט... לא יודעת... יש לי אוזניים כאלו, ואני...". לפתע קלטה שבמידה מסויימת היא מתביישת באוזניה, בצורתה הלא אנושית.
"אז, את לא יודעת אם זה נעים או לא?" חייכה הערפדית.
וליריה הרכינה את ראשה.
"זה בסדר להרגיש מבוכה" לחשה הערפדית "אבל רק שתדעי, בכלל לא אכפת לי מהצורה של האוזניים שלך. ראיתי שאת כל כך חמודה וסקסית כאשר הקדשת את כולך למשקה הדובדבנים, אז באתי. חשבתי בהתחלה שהזמנת אותו בכוונה"
וליריה חייכה במבוכה. "לא, לא הזמנתי אותך"
"הבנתי את זה ברגע שפתחת את הפה, חמודה" אמרה הערפדית, ושלחה יד ללטף את עורפה של ווליריה. הצמרמורת שעלתה בה שלחה בה גלים מעורפה עד בין רגליה, והיא נאנחה. חיוכה של הערפדית כמעט הגיע לאוזניה. "מה דעתך שנעבור לספה?" שאלה "יותר נוח שם..."
וליריה קפצה מהכיסא, שהיה גבוה מעט, לכל הדעות והצטרפה לערפדית שהניחה יד סביב מותניה, בשובבות לא רכושנית. כמה ערפדים (צעירים כנראה) שרקו שריקות עידוד קלות, שנעלמו כעבור שניות אחדות לאחר מבט נוזף מהערפדית.
"פעוטות הורמונליים" אמרה "כאשר הם לא מתמזמזים אחד עם השני הם ממשיכים להתנהג כמו בבונים אנושיים כשהם רואים שתי בחורות מתמזמזות"
"שמעתי את זה" אמר אחד השורקים
"אתה מכחיש?" זרקה הערפדית מעבר לכתפה
"הו לא, הוד מעלתך" אמר וקד במליצות "השר לענייני בבונים תמיד מסכים איתך"
וליריה צחקקה, והערפדית נפנפה לשר לענייני בבונים בחיבה והן המשיכו בדרכן. "יצא לי לחלטר איתו לפני חודשיים. בחור מצחיק. אם הוא לא היה, לא הייתי מרשה לו להתחצף ככה, אפילו שאני לא אחראית עליו"
כאשר התיישבו על הספה הערפדית כמדומה איבדה מכל הלהט שלה ופשוט ישבה בנחת ולא עשתה דבר. "אם את רוצה עדיין להתמזמז, את צריכה להתחיל לעשות את זה" אמרה לה כעבור שניות אחדות של שתיקה.
וליריה שקלה את העניין. לבסוף התקרבה אל הערפדית והברישה בעדינות את אצבעותיה על הצד הפנימי של אמתה. הערפדית חייכה אליה בעידוד, ווליריה החלה ללטף את פרק ידה בעדינות, וזו החלה להאנח. ברעב פתאומי היא לקחה את ידה של הערפדית והחלה לנשוך וללקק אותה בתשוקה, אם כי הקפידה לזכור לא לפצוע את הערפדית, שהחלה לגנוח חרישית. שפתיה של וליריה עלו במעלה זרועה של הערפדית והיא החלה ללקק את שקע המרפק שלה. בידה השניה החלה ללטף את מותנה. הערפדית לא נרתעה ווליריה החלה ללטף במעלה בית החזה שלה לאט לאט, עד שהגיע לגובה של שדיה. היא לטפה את צד גופה בעדינות והניחה למרפקה. בידה השניה החלה ללטף את המותן האחרת. הערפדית רק ישבה והביטה בה בחיוך. וליריה הביטה בעיניה ולפתע נכנעה לדחף שפיעם בה וחיבקה אותה בכוח.
"אני חושבת שאת המזמזנית הכי איטית שאני מכירה" אמרה
"זה...רע?" שאלה ווליריה והתרחקה.
"הו לא" ענתה בחיוך ממזרי "למעשה, זה די הקטע שלי" אמרה וקרצה.
וליריה צחקקה. "גם את קצת איטית"
"במה בדיוק?" שאלה השניה בחיוך שובה לב.
"עדיין לא אמרת מה השם שלך" אמרה וליריה, שהתחלה להרגיש קצת מאוהבת בערפדית הזו. הערפדית נופפה בידה כמו לגרש זבוב.
"השם שלי לא משנה" אמרה, הבעת פניה נעשתה מנותקת לפתע "אבל אם זה יותר נוח לך, תקראי לי פונפון. זה היה הכינוי שלי כשהייתי אנושית...לפני המון המון זמן."
"את ערפדית בוגרת?" שאלה וליריה. פונפון הנידה בראשה "לא בקרוב". הבעת כאב עלתה בפניה לשניות אחדות.
"סליחה אם פגעתי בך" אמרה וליריה בחשש. פונפון משכה בכתפיה, והבעת פניה חזרה לחיוך השמחה הקודם שלה.
"מה דעתך שאני אראה לך מזמוזים קצת פחות איטיים?"
וליריה הנהנה בהתלהבות. פונפון גיחכה ולחווייתה של וליריה, כמעט התנפלה עליה. היא נשקה אותה בפראות כמעט, הצמידה אליה את שפתיה, והניחה את ידיה על מותניה של וליריה, נצמדת אליה בכח. וליריה שמה לב לפתע שירכה של הערפדית מחככת את ערוותה. היא נהמה והניחה את ידיה על מותניה של פונפון, שגיחכה, תפסה בידה של וליריה והכניסה אותה תחת חולצתה, מניחה אותה בדיוק על השד שלה, והמשיכה לנשק את וליריה. וליריה נאנחה בגירוי, והחלה ללטף את השד של הערפדית. הוא היה כל כך רך ומשיי למגע. פטמתה של הערפדית הזדקרה למגעה והיא לטפה אותה בעדינות. פונפון הפסיקה לרגע את נשיקתה.
"אני מעדיפה צביטות" אמרה וחזרה אל שפתיה של וליריה, ולאחר מכן ירדה בנשיקות אל הלסת של וליריה, שצייתה וצבטה את פטמתה של פונפון.
הערפדית נאנחה, ליקקה את צאוורה ולחשה "יותר חזק". וליריה צייתה ואנחת העונג של הערפדית לא איחרה לבוא. ידה החלה לגשש אל כפתורי השמלה של וליריה, וחזרה לנשק אותה, מחדירה את לשונה לפיה, ומצמידה שפתיים משתוקקות אל שלה. השפתיים של הערפדית נצמדו לשלה בכזה חום וחשק שלוליריה לא היה אכפת כרגע יותר משום דבר בעולם. לא מהמסיבה הרשמית אליה תיכנס או לא תיכנס, לא מזה שהן כנראה לא ממש שוות במעמד, וגם לא מזה שלפתע נעמד מולן ערפד והחל להתבונן בהן. שיסתכל, מה אכפת לה? היא רק רצתה שהעונג הזה, העונג הבלתי תלוי הזה, ידיה המגששות של הערפדית שלא רצתה לומר את שמה, ימשיכו עוד ועוד. בסופו של דבר הערפדית נכנעה לכפתורי החולצה העקשנים ושלחה את ידה מתחת לחצאית השמלה.
"כן, בבקשה" הספיקה וליריה לומר לפני שפונפון נקרעה מעליה.
וליריה התיישבה בזריזות והביטה בערפד אוחז בכח בשרשרת סביב מותניה של הערפדית והחל לצעוק עליה. במוחה ציינה לעצמה שזה היה אותו הערפד בעל המבט הלא נעים שראתה קודם ליד הבר.
"מה את חושבת שאת עושה, טינופת חוקרת מערות שכמוך?" צעק עליה הערפד הלא מוכר. פונפון החווירה, מה שהיה מעט מפתיע, בהתחשב בעור הערפד שלה, ומלמלה: "לא עשיתי שום דבר לא חוקי, רק התמזמזנו"
הערפד עוות את שפתיו ואז ירק בפניה. "טינופת לסבית שכמוך, אולי זה חוקי לשלוח ידיים מטונפות כמו שלך לכוס של שרמוטות אחרות, אבל בשרמוטות שלי שום אוכלת שטיחים לא תיגע". פונפון נגבה בגב ידה את הרוק מפניה, והסיטה את עיניה. וליריה שמה לב ששקט ממשי השתרר בסביבה, ואפילו המוזיקה כובתה. כעבור פעימת לב טיפוף צעדים קצבי נשמע, ושתי הצלליות ריקה וקארי נגשו אל המהומה.
"מר גרינגו" פתחה ריקה "אם נוכל לבקש ממך" המשיכה קארי, "להמנע מהתבטאויות כאלו ולהסדיר את אי ההבנה" ריקה משכה את מילותיה לאט, וקארי הצטרפה לסיום המשפט ב"עם האחראי על העלמה שאתה מחזיק כרגע". הערפד הביט בשתיים בזלזול.
"עוד שתי נהגות משאית שחושבות שהן מאבטחות" מלמל ודחף את פונפון לעברן. "חכו חכו שאדבר עם הגברת שלכן...אם בכלל אפשר לקרא לה ככה". עורה הכהה של קארי החוויר ועורה של ריקה הסמיק, ושתיהן הדקו את שפתיהן בזעם.
"מר גרינגו, ההתבטאויות שלך כלפי הגברת שלנו"פתחה קארי
"המארחת והאחראית על המסיבה שאתה נמצא בה" המשיכה ריקה
"הן מאוד שנויות במחלוקות" אמרו שתיהן.
"נראה לי אכלתן יותר מידי כוס לאחרונה, שתיכן" הסתובב אליהן הערפד בכעס קל "כי אתן לא זוכרות כל כך טוב מי מעל מי בעולם הערפדים. וה...גברת שלכן, לא בדיוק בליגה שלי. תתחפפו" והוא ירק את המילה האחרונה.
הצלליות הביטו זו בזו והחליפו מבט לשניות אחדות. לבסוף הנהנו זו לזו. ריקה אחזה בעדינות במרפקה של פונפון והובילה אותה הצידה, וקארי נסוגה מעט, אך נותרה לעמוד במרחק מה, ממשיכה להביט בגרינגו ממרחק בטוח. וליריה בלעה את רוקה. היא לא ידעה מיהו הערפד גרינגו, אך התחושה הלא נעימה שעלתה ממנו שבה ועלתה אצלה קודם בעוצמה רבה יותר, והיא נרתעה. היא לא ידעה מי הוא ולא הבינה מה הוא רצה ממנה. וההתבטאויות שלו, ללא ספק לא היו מקובלות בעולם הערפדים, כך ידעה לפחות. לעזאזל, כל מה שעברה בשבועות האחרונים הבהיר לה שאם יש משהו שערפדים אינם לוקים בו הוא אכפתיות מהעדפות המיטה של אחרים, בניגוד למה שכן ראתה אצל בני האדם. היא תהתה אילו דברים איומים הוא עוד יאמר לה, והתכווצה עוד יותר, והחלה להגניב מבטים סביב, בניסיון לחשוב איך לסגת מהספה, ולהתחבא. אך אזור המזמוזים לא אפשר התחמקות, וכאשר הצליח לתפוס את מבטה הערפד חשף את שיניו במה שכנראה חשב לחיוך. "אז מה, האנה, למה שלא תאמרי שלום לאבא שלך?"
וליריה בלעה רוק באימה.
"מצחיק איך שדברים מתגלגלים לפעמים" אמרה טניה והושיטה לרדבלוד כוס תה.
"אז את רוצה לומר שהשם שלה הוא סוג של בדיחה קוסמית?" אמר קדורנית "וליריה? ברצינות?"
"לא אני בחרתי אותו, ואני בספק אם הוא ניתן בשביל לקנטר אותך" אמרה טניה ולגמה מכוס התה שלה. רדבלוד גיחך "את צודקת, כנראה שזה צירוף מקרים".
טניה זקפה גבה ספקנית אך לא אמרה דבר.
"ובכל זאת, כמה דברים כאן הם לא צירופי מקרים"
החרפדית שכלה את רגליה "כמו מה למשל?"
"ראשי השבטים, השיגו, האנרי, כל המסיבה הזו של ערבה, זה שאני צריך להביא לכאן את וליריה"
"לא כל העולם סובב סביבך, רפאל"
"הייתי מעדיף לא להגיע, ולהפגיש אותך ואת וליריה כאשר היא תהיה מוכנה יותר ובנסיבות פחות לחוצות מבחינתה"
טניה חייכה והקישה באצבעה על סנטרה "כן, שמעתי על האירועים האחרונים"
הפעם היה תורו של רדבלוד לזקוף גבה.
"בהתחשב במספר הזעום של בני השבט שלי, ובכך שרובם צאצאים ישירים פחות או יותר שלי, אני עוקבת אחרי כל אחד באופן אישי"
"וליריה היא לא צאצאית ישירה" אמר רדבלוד בשקט
"כן, היא יותר כמו אחיינית. אם נשתמש באלגוריה המשפחתית, אז אני ואביה אחים במובן מסויים".
"ולכן היא כל כך מסקרנת אותך?"
טניה נשפה בשעשוע "קצת, אבל בעיקר כי היא בת שבט שלי, כי היא נוצרה בנסיבות חריגות לתקופתנו וכי נראה שיש לה פוטנציאל...מעניין"
"היא התלמידה הכי גרועה שהייתה לי אי פעם"
"אתה חייב להודות שזה גם סוג של יחוד" אמרה טניה ביובש
"למה את חושבת שיש לה פוטנציאל?" חזר רדבלוד להערה הקודמת של טניה.
"אני ראיתי אותה בתא הציפה" אמרה טניה בפשטות. רדבלוד קימט את מצחו.
"היא בילתה בו פרק זמן יחסית קצר, וכאשר הייתה שם הרגשתי כמה דברים מעניינים ממנה. אני תוהה אם הם עדיין שם"
רדבלוד החליט לבדוק מאוחר יותר על העניין עם תאי הציפה, וחזר לנושא "היא לא זוכרת דבר מחייה הקודמים"
"וגם לא מתא הציפה, למזלה." ציינה ולגמה מכוס התה "אם כי אני חייבת לציין, שכל עניין הזיכרון עם חרפדים בזמן האחרון מאוד מטריד..." השאירה הערה תלויה באוויר.
"עדיין לא ענית לי למה דחוף לך לראות אותה דווקא עכשיו בעיתוי כל כך לא נוח"
טניה לגמה פעם נוספת מכוס התה שלה. "אני אשתמש בפריוולגיה שלי כראש שבט, ולא אענה על השאלה הזו, רדבלוד"
הוא הושיט את ידו אל התליון שלו בהרהור. טניה רמזה המון רמיזות. משהו... משהו לא נכון סביב כל העניין של וליריה. הוא תהה האם היא יודעת למעשה מה הדבר הלא נכון או מנסה לברר בעצמה. כראש שבט, ידיה כבולות יותר משלו, במידה מסויימת. להשתמש בתליון? הוא נותן לא סמכות מסויימת...אפילו עכשיו.
"לא הייתי משתמשת בו לו הייתי במקומך" אמרה טניה והעבירה מבטה סביב, אל הוילון השקוף למחצה שהקיף את האזור שיועד לה. אחד מהאנרי נעץ ברדבלוד את עיניו והאחרון הסיט את מבטו. "פרט לכך" הוסיפה ביובש "הסמכות שלי כראש שבט על וליריה עדיין קובעת כאן". רדבלוד הנהן בהסכמה, ולגם מכוס התה שלו. באמצע הלגימה שם לב לשקט שהשתרר לפתע סביב. אחת הצלליות, קארי, רצה, ממש רצה אליו, נעליה עדיין לרגליה, בחדר. היא התפרצה אל בין הוילונות.
"בבקשה מר רדבלוד, בוא מהר. זה ממש דחוף."
רדבלוד הניח את ספל התה לאיטו והביט בה.
"מה קרה, קארי?" שאל בקול הכי רגוע שהצליח לגייס. לעזאזל, במה וליריה הסתבכה הפעם?
"וליריה, היא..." פתחה קארי, אבל רדבלוד הרים את ידו להשתיק אותה. "בסדר, אני אראה כשאגיע. אם זה דחוף אז בואי נמהר"
למרות שלא יכלו להשתמש בכוחות הערפדים כאן, הם אכן חצו את החדרים בזריזות מבורכת. רדבלוד שם לב שהוא מודאג, ממש מודאג. לעזאזל, למה הכל כל כך בעייתי הפעם?
כאשר הגיעו לפתח הוא כמעט שלא הופתע לראות גם את דימיטרי מעורב במהומה. הוא הביט סביב במבט כללי יותר, מניח לזמן להעצר. הערפדים עמדו במעגל, נרתעים. דימיטרי, וריקה מחזיקה בחגורתו בניסיון להרחיק אותו מלהמטיר מהלומות מידי המחבת שלו על ערפד אחר שישב על הרצפה והגן בחיוך עם ידו הפנויה על פניו, מעניק בנדיבות לדמיטרי בעיטות מיומנות ברגלו הימנית. עוד כמה כאלו והוא ישבור אפילו את רגלי- גזעי העצים המקועקים של דימיטרי... ידו השניה... רדבלוד הרשה לעצמו לשאוף בחדות, ידו השניה אחזה בצאוורה של וליריה, מהדקת את וליריה לרצפה, שניסתה נואשות להתחמק מאחיזתו ולסגת מכל המהומה. בצד עמדה ערפדית יפה עם שרשרת סביב מותניה וממש...ממש התייפחה. אברהם, התלמיד עדין הנפש שלו עמד וצעק על כולם, מנסה להפסיק את המהומה, בידו אוחז בשרידיו של פותחן בקבוקים. והערפד השני, בוב גרינגו, קלט לפתע רדבלוד בזעזוע, המטיר קללות מטומפות במיוחד בקצב יותר מסחרר מהמהלומות שהחליף עם דמיטרי על אברהם, על דימיטרי, על ריקה ועל כל מי שמבטו נח עליו. רדבלוד שאף בכח. בוב גרינגו או לא, אף אחד, אבל אף אחד, לא יתנהג ככה בנוכחותו, ובמיוחד לא כלפי תלמידה שלו, וביחוד לא כלפי וליריה. לעזאזל, הוא עוד יטחן אותה לאבק ככה. הוא זינק בזריזות ונחת מאחורי גרינגו, ובעט בראשו בכח.
"תעזוב את התלמידה שלי מיד, טינופת ביבים מלשנית שכמוך"
נראה שהדבר רק עודד את דימיטרי, שגרר אחריו את ריקה שעדיין ניסתה להרחיק אותו מהמהומה, והוא הבקיע בנחישות את המרחק בניהם ונתן ימנית מוצלחת במיוחד לראש של הטינופת. נראה שגרינגו היה המום מעט משתי החבטות שכן הוא הביט סביב.
ריקה עזבה את דימיטרי שנעמד והביט בגרינגו באיום, ושלפה את האקדח שלה מנרתיקו. צליל השליפה הוכפל כאשר קארי חזרה על הפעולה. הן הביטו סביב באי ביטחון מסויים על מי לכוון אותו. לבסוף החליטו שתיהן לכוון אותו על גרינגו, שרק נחר בזלזול, והעביר את תשומת ליבו אל רדבלוד.
"אז, אתה המתרומם שאחראי על הבת שלי" משך גרינגו כל מילה, והידק את אחיזתו בצאוורה של וליריה, שיבבה, והמשיכה לנסות להשתחרר. גרינגו הביט בה, משך את צאוורה מעט כלפי מעלה, ולפני שהספיקה להתחמק הטיח את ראשה ברצפה. "אל תזוזי האנה, לא יצא לך מזה שום דבר טוב" אמר לה, והחזיר את תשומת ליבו אל המורה.
"מתוקף סמכותי כמורה והמדריך של וליריה, אני דורש ממך להניח לה" סינן רדבלוד. גרינגו רק פרץ בצחוק.
"אני האב שלה, והסמכות שלי עוקפת את שלך" אמר גרינגו, ולהדגשת דבריו שוב הטיח את ראשה של וליריה ברצפה. נראה שזה מתח את עצביו של דמיטרי לחלוטין, כי הוא שוב התנפל על גרינגו, שהחזיר לו בבעיטה מדוייקת לאשכיו. הוא כשל רק מעט לאחור, ונעצר, למראה האקדח של ריקה.
"אל תתערב" אמרה בשקט. דימיטרי נעצר במקומו. רדבלוד החזיר את תשומת ליבו אל גרינגו, שנראה שרצה לשחק במשחק הסמכויות.
"אתה לא מוכר כאב שלה, בוב גרינגו, בהתחשב בזה שאין לה הכירות איתך, מה שמעיד על כך שהסרת את אחריותך מעליה"
"עדיין לא עברו שנתיים תקניות מרגע לידתה לחושך" חייך אליו גרינגו. לעזאזל, הוא שכח את החוק הטפשי הזה. אף ערפד לא משתמש בו יותר. רדבלוד שלח את ידו תחת חולצתו, אבל היסס.
"מתוקף סמכותי כמי שדואג לצרכיה של ולירה באופן עיקרי, אני דורש שתחשרר אותה על מנת למנוע נזק שנגרם לה מהאינטרקציה איתך. אין לך זכות לגרום לנזק נפשי או גופני לשום ערפד שלא נמצא תחת אחריותך הבלעדית, ותחת טיפולך כפי שהוקצה לך"
אבל גרינגו הכיר את המשחק היטב, ולאחר הטחת ראש נוספת של וליריה, המשיך "זכויות אב קודמות לזכויות מטפל"
"וחוות דעת של אחות מבטלת את שתיהן" נשמע קולה של פרספוני מהקהל. ערפדים זזו ופינו את הדרך. פרספוני אמנם לא לבשה את מדיה, אבל הקעקוע בצד האחורי של ירכה הוא סמכות מספקת בכל מקום לתוקף רוב הדברים.
"הטענות שלך לאבהות אולי נכונות אמפירית מבחינה ביולוגית, אבל בהתחשב בכך שהיצירה של וליריה עמדה בניגוד ובשבירה של כל חוק אתי הנוגע ליצירת ערפד, לפי תקנה 54 סעיף ב', אתה לא יכול לטעון לסמכות ולזכות לפגיעה בה, ועליך לשחרר אותה לאלתר"
רדבלוד התרשם בניגוד לרצונו. לצטט תקנות זה משחק זכויות מהסוג הכבד.
"חוות דעת של אחות שלא בתפקיד" גיחך בוב גרינגו "חוות דעת של אחות שחושפת מידע סודי...רפואי?"
פרספוני הדקה את שפתיה בכח, ופניה הלבינו.
"חוות הדעת שלי עדיין תקפה. עזוב אותה מיד"
"אני מצטער, גברת אחות, אבל למסדר הכובעים השחורים שלך אין סמכות על איש מהאילורנהם, ואנחנו לא כפופים לשום מסדר או ארגון של ערפדים בשום צורה פרט למועצה העליונה"
"בן זונה מחורבן" סיננה פרספוני.
"בן אלף סרסורים" פלט אברהם, דווקא.
רדבלוד נגע במדליון תחת חולצתו. לפתע הבין שאם לא יחלץ את וליריה מציפורניו של גרינגו כנראה זה יגרור אותה איתו לביבים בהם הוא מתגורר, ואין לדעת איזה נזק יגרם לה. נראה שכל אחד בחדר הבין זאת. לעזאזל, וליריה צעירה הרבה יותר מידי לכל המהומה הזו. הרי לך סיבה לשנוא את משחק הזכויות, כי כאשר הוא לא עובד לטובתך והכל בו נראה לא נכון, אין לך מה לעשות.
כדי להדגיש את תחושת אין האונים בוב גרינגו הטיח בחיוך את ראשה של וליריה ברצפה שוב, והיא הפסיקה לנסות להתחמק והחלה לייבב בשקט.
רדבלוד הבין שאין לו ברירה, וכלו כל הקיצים. קרוב לוודאי שזה לא יעבוד, אבל הוא ינסה לפתור את זה בלי תגרה נוספת, אם לא לכלול את המכה שחלק קודם לגרינגו, שעדיין ישב מולו על הרצפה, והתנהג כאילו הוא עומד מעל כולם. הוא שלף את המדליון מחולצתו.
"אתה הולך לשחרר אותה" סינן רדבלוד "אתה הולך לשחרר אותה עכשיו ומיד"
גרינגו הביט במדליון בעניין. "תליון בעל הקרן, הא?" גיחך "חבל, כל כך רציתי לקחת את האנה חזרה אלי, לחזור על כמה מהדברים המהנים שעשיתי לה בשביל לתת לה את המתנה הקטנה שלנו, את ההחושך והצל. את זוכרת ששמעו את הצרחות שלך בצד השני של העיר בפעם הקודמת, כל כך נהנית?"
וליריה יבבה. רדבלוד הידק את שפתיו.
"או, נכון" אמר גרינגו ברשעות "אם אין לך כוונה להפעיל עלי ממש את התליון, אתה לא יכול ממש למנוע ממני את התענוג הקטן של לקחת את הבת שלי הבייתה, נכון?"
הוא הטיח את ראשה ברצפה שוב ווליריה השתתקה, וגופה התרפה. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. רדבלוד שמט את התליון והביט לעבר דימיטרי.
"בוא נשבור למנוול הזה את הפרצוף" אמר לו ברוסית.
"חשבתי שלעולם לא תבקש" ענה, ושניהם התנפלו על בוב גרינגו, והחלו להחליף איתו מהלומות. דימיטרי ניסה לשתק אותו, בזמן שרדבלוד התמקד בלנסות לשבור לו כמה שיותר חלקים שיתקשו להחלים. הטינופת ידע להגן על עצמו היטב, אבל לרדבלוד היה ניסיון של ארבע מאות חמישים ושמונה שנים לא רק בחדר המיטות, ודימיטרי... היה בחור מספיק מגודל כנראה עוד לפני הלידה לחושך, שרק נתנה לו יתרונות מלידה שלא היו לרוב הערפדים. ובכל המהומה והחלפת המהלומות, הדם שהתיז, והצלעות שנשברו שוב ושוב, המנוול המשיך ללחוץ בכח על צאוורה של וליריה, לא מאפשר לריקה וקארי לגרור אותה משם. תוך מספר פעימות לב גם פרספוני עצמה הצטרפה לחילופי המהלומות, מכוונת מכות מדוייקות עד כאב לאיברים חשובים של הטינופת. שהמשיך ללחוץ על צאוורה, והביא את שלושתם לעצור את עצמם מלתת לו כמה חבטות הגונות באמת, שהיו עלולות לסכן אותה.
רדבלוד הרגיש בתוכו שוב את השיר הישן של תגרות בתי המרזח, השיר המתנגן של שדות הקרב הישנים ושדות הקטל החדשים, השיר הנושן של מאבק חסר הבנה, חסר הבחנה, שבו הכל נעשה מטושטש, ואתה כבר שוכח למה התחלת. שיר בעל מנגינה איטית ללא קץ, שגם מי שאינם לוחמים חולמים אותו לפעמים, באימה, בשיכחה וביאוש.