Anything Goes

בעקבות פוסט בבלוג אחר שברשותכם לא אפנה אליו כרגע כי זה לא באמת קשור וגם יש מצב שמיותר כי למיטב ידיעתי קבוצת הקוראים של הבלוג שלי מוכלת בקבוצת הקוראים של הבלוג ההוא,

נזכרתי באתר מופתי שחביב עלי מאד ולא הסתכלתי עליו כבר שנים ולא הייתי בטוחה שעוד פעיל. מבנה האתר קצת השתנה אבל עדיין יש בו פוסטים חוצבי להבות שממלאים את ליבי בדיצה ועדיין יש בו ליין מוצרים שאי אפשר שלא לחמוד את כולו. 

יש שם הרבה תוכן וקשה לבחור ממה להתחיל אז אשים פה פוסט מרנין אחד לדוגמה, ואם תהנו ממנו פשוט תמשיכו לשוטט באתר ולהנות מכל השפע. 

כמו שאני עושה עכשיו.

אח, מעטים הדברים שמרחיבים את ליבי כמו משימה שבוצעה היטב, בהידור ובהקפדה על פרטים. גיל וחדווה.

אפשר לדבר. זה לא שאין לי מה לומר. תמיד יש לי מה לומר, ואוצר המילים שלי - ברוך השם, כמו שאומרים. והראש מלא בהגיגים ותהיות ורעיונות והצעות. 

אבל מה שבאמת הייתי רוצה עכשיו זה להתפשט ולכרוע על המיטה ושבעלי יצליף לי על התחת עם השוט הנעים ולא יפסיק עד שלא אחשוב יותר כלום ולא אזכור איך קוראים לי.

ואז שיזיין אותי. אבל רק אז. 

אני לא אוהבת את הקטע הזה שבפורומים באינטרנט, כשאנשים רואים משהו שהם לא אוהבים הם מתחילים לחפור על זה במקום להתעלם, לא כי אני חושבת שלא צריך למחות על אי צדק אלא כי זה מקפיץ את השרשור ומייצר סביבה שבה ריבים מקבלים יותר טראפיק מתוכן של ממש. מבחינה טכנית גרידא, פורום באינטרנט מושתת על פידבק חיובי בלבד. היחס היחיד הוא קידום. בעולם האמיתי אפשר להתעלם ממישהו בהפגנתיות. באינטרנט זה לא עובד. אם תתעלם אף אחד לא ידע. אבל אם הרבה יתעלמו אז השרשור ישקע ויוצרו יבין שלא מצא חן בעיני הציבור. 

זו הדרך היחידה. 

אני גם לא אוהבת את הקטע הזה שיש אנשים שבאופן קבוע מחרבים כל שרשור בכך שהם מגיבים לכל פוסט ולכל תגובה בכל פוסט. אם כולם היו מתעלמים אולי זה היה נרגע. אבל זה מעצבן אז מגיבים. וככל שמגיבים זה מעביר את הפוקוס אליו ועכשיו כולם מדברים עליו והוא קובע את נושא השרשור. איכשהו כל כמה זמן יש אחד כזה שבדיוק יש לו את כל הזמן שבעולם. ובכלל, לא אוהבת שסוטים מהנושא. אני מסכימה עם אלה שאומרים "די להיות נבזיים תגיבו לעניין" אבל גם הם בעצם לא מגיבים לעניין ועכשיו זה שרשור על תרבות דיון ולא שרשור על הדבר שעליו הוא אמור היה להיות. הדרך היחידה לשפר את המצב היא להגיב לעניין. בכלוב פעם הייתי משתדלת. כל פעם שראיתי שרשור שנחטף השתדלתי לחשוב על תגובה רלוונטית ולהוסיף אותה, ולהתייחס למי שענה לעניין, לנסות להחזיר את זה למסלול. אבל היום כבר אין לי זמן פנוי כמו פעם וגם ירדה לי קצת המוטיבציה כי באמת שכבר כתבתי פה מאה פעם את כל מה שהיה לי לומר בכל נושא בעולם. 

ד"א זה לא רק בכלוב. פשוט בכלוב אנחנו כרגע. ובכלוב זה יותר מעיק כי אין מבנה עץ בפורום אז אין דרך לפתוח דיון צדדי בצורה לא מעצבנת. אבל גם במבנה עץ יש את זה שעובר על כל תתי התגובות ומגיב לכולם. וגם מגיב לכולם את אותו מסר נבזי וריק. 

אנחנו בחנוכה חברים. אז הכניסו פה מסר פואטי על הגברת האור. אתם כבר יודעים איך זה הולך - לצעוק על החושך לא מזיז לחושך. מדליקים את האור והחושך מתפוגג מאליו.

בתחילת הסרטון ויסוצקי אומר "זה הקרדו שלי". זה קצת מצחיק, כי זה שיר על הגברת האור והוא נקרא "אני לא אוהב". זה הפוך על הפוך כזה, כמו תמיד אצלו. שיר שכולו לשון שלילה שאומר - תהיו טובים, לעזאזל. ועל כל ההתלהבות המזוייפת, וכל החצי-עבודה, וכל ההפרעות לשיחה, וכל החטטנות נטולת החמלה, וכל הסכינים בגב ובמיוחד הסכינים מלפנים - אפשר לומר "אני שונא את זה", אבל אני אוהבת שהוא אומר דווקא "אני לא אוהב". זה זה, לא? לא חייבים לשנוא. מספיק לא לאהוב את זה. מספיק לאהוב משהו אחר. 

עריכה: השיר ברוסית ומתחתיו מצורף תרגום. 

תרגום לאנגלית + הערות תרגום: 

תרגום לעברית - תרגם ארקדי דוכין, לא מצאתי את המילים כתובות אלא רק בקבוצת פייסבוק אז מעתיקה לכאן בלי קישור: 

ני לא אוהב סיומים פטאליים
מהחיים אף פעם לא מתעייף
אני לא אוהב ימים בהם אני שיכור
חולה או מזייף

אני לא אוהב ציניות קרה
בגאווה לא מאמין ועוד
כשמכתביי נופלים לידי זרה
והצנזור מוחק לי את שורות

אני שונא חצאי דברים
או כשקוטעים באמצע השיחה
לא אוהב כשיורים בגב
ומתנגד ליריות בכל מצב

אני לא אוהב רכילות כוזבת
את תולעי ההיסוסים
סיכות של גאווה וכשבהתמדה נגד הפרווה
או כשמתכת זכוכית חותכת

אני שונא ביטחון שבע
עדיף כבר לאבד שליטה
כואב לי שמילת כבוד איננה
וכל מה שקשור לזה בדיחה

כשמדכאים או כששוברים כנפיים
לא מן הסתם אין בי רחמים
אני לא אוהב כוח מופרז
ולא סובל חוסר אונים

אני לא אוהב את עצמי פוחד
כשלחפים מפשע מרביצים
לא אוהב שזוחלים לנשמתי
יותר מזה כשלתוכה יורקים

אני שונא במות וכיכרות
בהם מיליון פורטים לאגורות
ואם יהיה יותר טוב מעכשיו
את זה אני אף פעם לא אוהב

***

בגלל שאני קרציה, אני רוצה רגע לקחת את התרגום של דוכין ולשנות אותו קצת לגרסה שלי. כי אני נורא אוהבת את השיר הזה ואם היו שואלים אותי מה הקרדו שלי אז יש מצב שגם אני הייתי עונה "השיר הזה" (למרות שבתכלס הקרדו הרשמי שלי הוא הנאום של לינקולן מביל וטד), ומשהו בתרגום הזה לא זורם לי, לא יודעת לשים את האצבע כי זה באמת תרגום סבבה לגמרי וגם עם חריזה, אני הולכת להרוס את החריזה ולנסח ככה שיותר ישקף את ההזדהות האישית שלי עם המילים. וגם להחזיר מילים מהמקור שהוא שינה (היטב!) לטובת החריזה. סבבה? סבבה. 

אני לא אוהב סיום טראגי אפי
מהחיים אף פעם לא מתעייף
אני לא אוהב אף עונה בשנה
שבה אני שיכור או זועף

אני לא אוהב ציניות קרה
לא מאמין להתפעלות משתפכת, וגם 
כשזר קורא את מכתבי
בהצצה מעבר לכתפי

אני שונא חצי עבודה, חצי דרך
או כשקוטעים באמצע השיחה
אני לא אוהב כשיורים בגב
כמו כן אני מתנגד לירי מלפנים. 

אני שונא רכילות וגרסאותיה 
תולעי הספק, חרבות כבוד והוקרה
או שכשכל הזמן נגד הסיבים 
או עם ציפורניים על לוח 

אני שונא ביטחון עצמי זחוח
עדיף כבר לאבד שליטה
מתסכל שהמילה "יושר" נשכחת 
ומוחלפת בלעג וגנאי

כשאני רואה כנפיים שבורות
אין בי רחמים, וזה לא סתם
לא אוהב אלימות וגם לא אוזלת יד 
רק חבל על ישו המשופד 

אני לא אוהב את עצמי כשאני מפחד
חורה לי כשחפים מפשע מוכים 
לא אוהב שנכנסים לי לנשמה 
במיוחד כשבסוף גם יורקים 

אני לא אוהב במות קרקס וכיכרות 
בהם מממירים מליונים לפרוטות 
גם אם תמורות רבות וגדולות לפנינו 
את זה אני אף פעם לא אוהב. 

יאללה. קצת פריקת אגרסיות לפני שבת. 

אני, מתעצלת לבחור נושא, אז מחכה שמישהו יתחיל. יהיה בסדר, יש לי ביקורת על הכל ועל כולם. 

*תגובות שיעשו לי רפלקס הקאה עשויות להימחק. לא מבטיחה, אני די ליברלית, אבל יש איזה גבול ואני מניחה שאתייחס אליו אם אתקל בו.

הטריגר לפוסט הוא הפוסט הזה

יואו הצלחתי לעשות קישור מהטלפון. פעם ראשונה. גאה בעצמי. 

זה במקום סרטוני חתולים. 

יש את הילד הזה שעושה איזו תנועה חזרתית שטיפה משמיעה קול, ואמא שלו מסתכלת מסביב במבוכה ועושה לו "ששש" לחוץ כזה שגורם לו להילחץ עוד יותר. אז אתם שבמקרה יושבים צמוד אליה, תעשו לי טובה - תפסו את המבט שלה, חייכו אליה ברוך, אתם יודעים איך, החיוך הזה שאתם מחייכים לזרים כשאתם רוצים לשדר להם שהם בין ידידים. ותלחשו לה, אולי רק בתנועת שפתיים, שרק היא תראה כדי שלא להביך אותה עוד - עזבי, הכל טוב, הכל ממש ממש בסדר.

יכולים לעשות לי את הטובה הקטנה הזאת? זה ממש יעזור לי. תודה רבה.

אה, וגם, אם אתם יושבים על כיסא ואין מספיק כיסאות לכולם ואתם רואים מולכם מישהו/י מבוגר שנשען על הקיר ומחפש תנוחה - קומו ותציעו לו את הכיסא שלכם, ואל תחזרו לשבת כשהיא אומרת "לא לא זה בסדר" אלא התמקמו מחדש ושחקו עם הטלפון. תכף הם יתיישבו.

סבבה? אפשר שנהיה סגורים על זה שזה מה שעושים? 

(היום היו הרבה אורחים במקלט. בדרך כלל זה רק הקבועים ועוד איזה שניים-שלושה אנשים שבמקרה היו ברחוב. אבל היום הצטרפו יותר מעשרה).

אה, ועוד משהו, זה כבר פחות קריטי אבל אם כבר משתדלים וזה - אם הלכתם ברחוב ושמעתם אזעקה ונכנסתם למקלט של הבניין הקרוב ושם חייכו אליכם והציעו לכם לשבת - אל תסיימו להם את כל הבמבה. 

כבר כמה ימים שאני חושבת שכדאי שאכתוב משהו כי הכתיבה בדרך כלל עוזרת, אבל לא עולה לי כלום. כלומר, הרבה עומד בגרון אבל זה לא הופך למשפטים יפים. תקוע. אוף. 

זה עוזר גם כשאני כותבת כלום. כלומר, אני מסוגלת בלי ממש לחשוב, פשוט להקליד, הנה למשל המשפט הזה, הוא יוצא מהאצבעות כמו מעצמו. אז הנה, בואו, קצת ארס-פואטיקה לטובת טראומה-בונדינג. 

יש איזה פוסט על PTSD שהתחלתי לכתוב לפני איזה שנה וכל פעם חוזרת אליו ומוסיפה עוד שורה. רציתי להוציא אותו כבר אבל ממש קשה לי לכתוב אותו ואני לא מצליחה ברצף אלא רק במנות קטנות. זה מאד נדיר אצלי. בדרך כלל אני כותבת בפרצי כתיבה ספונטניים, פתאום בא לי לכתוב ופתאום זה נשפך, ואחר כך קשה להמשיך. כשאני חוזרת לטיוטות ישנות אני לא ממשיכה את המחשבה המקורית אלא לוקחת את זה לכיוון חדש, זה שצץ היום. אבל הפוסט ההוא, זה משהו שאני רוצה לכתוב, לא כי בא לי, אלא כי אני איכשהו... אה... צריכה? אני מרגישה שאני צריכה לכתוב את זה. לא במובן של חובה אלא של צורך שלי, מועקה שלי. הטראומה לא שלי. כלומר, הטראומה שעליה הפוסט. הפוסט הוא על הלם קרב. איני לוחמת ומעולם לא הייתי. אבל מי מאיתנו לא מכיר לפחות אחד. רק אחד? חח. פסיכולוגים דגולים של העתיד עוד יכתבו מאמרים זוכי פרסים על המדינה שלנו. אם יישאר ממנה משהו. 

אויש, יוצא לי פוסט מדכא. זה די מובן, הוא נולד מתוך עייפות ותסכול, אבל הוא נועד לעודד אותי קצת וזה נראה שהוא לא בכיוון. אז נזנח את המשפטים הארוכים ונישאר רק עם הקלדה טיפולית. למשל, רשימות. בואו נעשה רשימה. מה אנחנו אוהבים? מה מנחם אותנו? מה נשאר רלוונטי לנצח? מה תמיד יהיה חשוב ומשמעותי? נכון - ספרות, מוסיקה, אומנות. אז הנה, רשימה קצרה של ספרים שאפשר לקרוא אם רוצים עכשיו ממש להיכנס לאווירה. 

* לכבות את האהבה: הוי ארצי מולדתי, אדמה אדמתי! כמה אהובה הארץ, כמה בוגדנית האהובה. איך הגענו עד הלום? אולי בדיוק-בדיוק ככה. 

* 1984: היכונו להפצצות מאיראנסיה! ולא לשכוח להתכונן לשבוע השנאה ולהתעדכן במסרים העדכניים שהיו מאז ומעולם במהדורה האחרונה של מילון שיחדש.

* מלכוד 22: על מפציצי חיל-אוויר שרק רוצים לשרוד. וכמובן, קולונלים שלא מתכוונים לכלות את זמנם בהתעלסות עם נשים יפות, אלא אם יוצא להם מזה משהו. 

* דמם של אחרים: קל לשלם איתו. כמו שקל להצדיק מלחמות וקל להצדיק שלום פיקטיבי. 

* פרנהייט 451: מי צריך ספרים כשיש אש! 

טוב, זה משעשע אותי פחות ממה שציפיתי. תכננתי שזה יהיה יותר ארוך ותכננתי גם לתקוע כמה שירים, אבל אני רואה שאפילו בזה הכתיבה לא נשפכת אלא צריך לדחוף אותה בכח, אות אחר אות. וכבר באתי עייפה מהבית. 

אז הנה שיר אחד, שיר ישן שלא מתיישן, ויש לי תחושה שהמחבר שלו ידע שלא יתיישן. כמו הרבה שירים של בוב דילן - הקאבר יותר טוב מהמקור. כמשורר הוא חביב עלי מאד אבל בתור זמר הוא בינוני לכל היותר. לפעמים הוא מצליח לרגש אבל לרוב הוא פונה ישר אל השכל. גם זה אחלה, אבל מה שהכי טוב זה לקחת שיר של דילן עם ביצוע של ג'ואן באאז ואז זה יוצא גם חכם וקולע וגם יפהיפה ונוגע. והיא ביצעה לא מעט שירים שלו, לשמחתנו. אז הנה אחד. יותר טוב לשמוע אותו בקול שלה מאשר לקרוא. היא באמת שרה מאד מאד יפה. 

Oh, my name, it ain't nothin', my age, it means less
The country I come from is called the Midwest
I's taught and brought up there, the laws to abide
And that the land that I live in has God on its side

Oh, the history books tell it, they tell it so well
The cavalries charged, the Indians fell
The cavalries charged, the Indians died
Oh, the country was young with God on its side

The Spanish-American War had its day
And the Civil War too was soon laid away
And the names of the heroes I was made to memorize
With guns in their hands and God on their side

The First World War, boys, it came and it went
The reason for fightin' I never did get
But I learned to accept it, accept it with pride
For you don't count the dead when God's on your side

The Second World War came to an end
We forgave the Germans, and then we were friends
Though they murdered six million, in the ovens they fried
The Germans now too have God on their side

I learned to hate the Russians all through my whole life
If another war comes, it's them we must fight
To hate them and fear them, to run and to hide
And accept it all bravely with God on my side

But now we've got weapons of chemical dust
If fire them we're forced to, then fire them we must
One push of the button and they shot the world wide
And you never ask questions when God's on your side

Through many dark hour I been thinkin' about this
That Jesus Christ was betrayed by a kiss
But I can't think for you, you'll have to decide
Whether Judas Iscariot had God on his side

So now as I'm leavin', I'm weary as hell
The confusion I'm feelin' ain't no tongue can tell
The words fill my head, and they fall to the floor
That if God's on our side, he'll stop the next war

So

So you think you can tell heaven from hell

Blue skies from pain

...

זוכרים את "מבצע ארנון"? יוני 2024, חיילנו חילצו ארבעה חטופים. השם ניתן בדיעבד, על שם ארנון זמורה, המפקד שנהרג במהלך המבצע. הלכתי למסיבה באותו יום, וכולם הרימו כוסות לחיי הניצולים ואמרו תודה על מעט חדשות טובות בתקופה קשה שכזו. לא הצלחתי לשמוח. כולם צחקו ושרו ואני הלכתי לפינה לשחק חמש אבנים עם ילדה בת שש שלקחה את המשחק ברצינות והעדיפה שלא לנהל שיחת חולין אלא להקדיש את מלוא תשומת ליבה למשימה. היא רצתה להצטיין בזה. היו לה פוטנציאל ונחישות ותמכתי במאמצי האימון שלה. 

באותו בוקר, כששמעתי את הידיעה על השחרור, המשפט הראשון שנפלט מפי היה "באיזה מחיר?". מי ששמע אותי התרגז על כך שאני מתמקדת בשלילי. אנחנו כל כך צמאים למשהו לשמוח בו, תני לשמוח. 

נותנת, נותנת. לא רציתי להפריע שמחה של אף אחד. לא הפרעתי את השקת הכוסות ולא נשאתי נאום. מצאתי מישהי לשחק איתה. ההורים שלה שמחו שמישהו מעסיק אותה ואני שמחתי על החברה הנעימה והלא-תובענית. היא שמחה שנותנים לה לשחק. הנה, תראו כמה שמחה. כולם שמחים. 

למחרת נהרגו עוד ארבעה חיילים. 

איך אפשר לשמוח? מצאתי רק דרך אחת - להסיט את הפריים. להסתכל על משהו משמח, ולא להסתכל על שום דבר אחר. לצמצם את הפריים כמה שצריך ולמקד אותו על הדבר המשמח ולהתעלם בעוז מכל פירור צבע שזומם לפלוש מהתמונה הסמוכה. לחיות את הרגע ולשכוח את כל אלפי הרגעים האחרים. רק ככה אפשר. לא לזוז. למקד את המבט. לבחור לשמוח. לזכור לא לזוז. צעד אחד אחורה והכל מתפורר. ילדה קטנה צוחקת בחדווה כשהיא מצליחה לתפוס אבן. האושר בהתגלמותו. 

לפני כמה שנים הייתי בהופעה של דיסטרבד שלא נהניתי ממנה כי לא נהניתי משום דבר כי סבלתי מדיכאון קליני. נשענתי על הגדר והחלקתי למטה ובכיתי כי לא הצלחתי להנות מהופעה שכל כך חיכיתי לה. דיסטרבד תמיד נהדרים בהופעות וחשבתי שעם כל העצב והחולשה, לפחות המטאל יעשה את מה שמטאל עושה. לפחות אוכל לעצום עיניים ולמלמל עם השיר ולהרגיש את המוסיקה נכנסת לי לגוף ועושה לי זרמים נעימים ולרגע לשכוח שהעולם קיים. רגע של נחמה. אבל לא הצלחתי. שיר אחרי שיר חיכיתי שהקסם יקרה אבל לא הרגשתי כלום. גלשתי לרצפה באפיסת כוחות ובכיתי. חברה שהייתה איתי צעקה עלי ודרשה שמייד אקום ואהנה עד עמקי נשמתי. זה עזר אתם יודעים כמו מה. 

ואז דיוויד התחיל לדבר על צ'סטר. ועל כריס. ועל כל מי ששכחנו. ועל כמה שזה חשוב שנשים לב זה לזה. והוא ביקש שכל מי שאי פעם סבל מדיכאון ירים את היד ואז אמר תסתכלו, תראו כמה אתם, אתם לא לבד, תראו כמה אנשים יודעים מה עובר עליכם, תראו כמה אנשים יודעים איך זה. וזה, זה קצת עזר. בשיר הבא הצלחתי להרגיש את השיר.

ארבעה אנשים שהתפללתי להצלתם. הנה הם, זה אמיתי, ארבע תפילות שהתממשו. כן? התממשו? לא התפללתי בדיוק לזה. 

מוטב חיים מאשר לא חיים. תמיד מוטב. אז מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. כך אומרים. כך גם אני אומרת. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אבל למה, למה כל כך מאוחר, למען השם. ויקר. זה מאוחר מכדי לשמוח. מאוחר מכדי לסלוח למי שהפקיר, למי ששיקר, למי שהעדיף מטרות אחרות. לסלוח לעצמי על כל יום שלא עמדתי מול הכנסת וצרחתי. כמו במשל ההוא עם הילד שתוקע מסמרים בגדר ואז שולף אותם בשביל שהאבא יסביר לו שככה זה לבקש סליחה - אתה מוציא את המסמרים אבל החורים נשארים. אתה עובד קשה ומצליח לחלץ את המסמרים אבל הגדר תישאר מחוררת. אתה מציל מישהו, אומר לעצמך שהצלת מישהו, מנסה להתנחם. מוציא את המסמר מהבשר. מסתכל על החורים. אני מסיטה את המבט כשכואב מידי. יש ילדים לשמוח בהם, יש שמיים בהירים להתבונן בהם. יש חיבוק של ילד. אפשר להזיז את הפריים. אני לא מסתכלת על החורים אבל לא מצליחה לשכוח שהם שם. אני מסתכלת על השמיים ויודעת שכל הדברים הטובים שעוד יקרו, לא ימלאו את החורים שנותרו בגדר. הם תמיד יהיו שם. ואני תמיד אנסה להסתכל על השמיים ולשמוע מטאל ולקבל חיבוק מילד.

אני זוכרת את התחושה הזאת. מעין קהות חושים. אני זוכרת את עצמי נוסעת באוטובוס ובוהה אל החלון, מעין תחושה עמומה שכל המראות זרים, לא מעניינים. כאילו כל זה לא נוגע לי. מעין בועה שקופה שמתהווה ביני לבין העולם ומשאירה אותי במעין חלל ריק, נטול מראות וצלילים וריחות ומרקמים, רק שקט מוזר שכזה. בסרטים מראים את זה יפה, המצלמה מתמקדת על הדמות והרקע מיטשטש, אנשים מדברים אליה והיא לא שומעת אלא רק מעין רעש רקע עמום, כמו מבעד למים. זה נהיה טרופ, כולם משתמשים בזה. מעניין מי היה הראשון. הוא מאד קלע. 

קלישאות נהיות קלישאות בגלל שהן נכונות. זה לא תמיד מדוייק אבל הרבה פעמים זה אכן מה שקורה - מישהו מוצא דרך ממש קולעת לתאר משהו, ואז כולם ממשיכים להשתמש בזה פשוט כי זו הדרך הכי טובה לתאר את התחושה הזאת שהרבה אנשים חווים מתישהו ואין לה ממש שם. לפעמים בשפות מסויימות יש לזה שם. בכל שפה יש מילים שהן שם לדבר מאד מאד מסויים שבשפות אחרות אין לו מילה וצריך להסביר במשפטים שלמים.  

אלה המילים האהובות עלי בעברית. מילים שלא בכל שפה יש להן תרגום. מילים כמו "פירגון". איזו מילה נהדרת. כמה נפלא שיש לנו מילה לזה. שזה דבר מספיק יומיומי בשבילנו בשביל שנצטרך מילה. 

בעצם בכל השפות שאני יודעת אלה המילים החביבות עלי. כי הן מתארות ניואנסים. או איזה רעיון שכל דוברי השפה מבינים בלי הרבה הסברים. להשתמש במילה לדבר דק שכזה, זה כמו להגיד "מכירים את זה ש...". כשיש מילה זה אומר שכולנו מכירים. רמז לאיזו בדיחה פרטית שכולנו חולקים, או כאב סטטי שכולנו חיים איתו. "בסדר, בהתחשב". 

ברוסית יש מילה שהפירוש שלה הוא "התעסקנו עם זה יותר מידי חרף האזהרות והנה זה התקלקל כמו שהיה ברור שיקרה אז מגיע לנו". זו מילה שמאד הייתי רוצה שתהיה לה מקבילה עברית, כי היא תהיה נורא שימושית. זה שאין בעברית מילה ל"שכבת הקרח השקופה שמתהווה על המדרכה בזמן קרה והיא הדבר הכי מחליק בעולם וגם לא רואים אותה" - ניחא, בשביל הפעם בשנה שאומרים את זה אין טעם להמציא מילה. אבל מילה לדבר הזה שמלא ישראלים עושים מלא? איך זה שאין אותה עדיין? 

אני שוב עושה את הדבר הזה שאני עושה - מתעסקת בתרגום וניסוחים כשקשה לי לכתוב על הדבר שעליו התכוונתי לכתוב. מתמקדת בניסוח במקום בתוכן. 

אני זוכרת את היום ההוא, לפני שבע שנים, כשהודיעו לי שהשמיים יפלו בקרוב, ועוד לא ידעתי איך זה ירגיש כשזה יקרה וכמה חזק הם יפלו. רק עכשיו שמתי לב שעברו שבע שנים. "שבע שנים רעות". אז עכשיו זה אמור להשתפר, לא? אבל זה לא משתפר אלא איכשהו מוצא עוד דרכים להתפורר. הגלגלים כבר מפונצ'רים לגמרי ונראה שלא נשאר מהם שום דבר ובכל זאת איכשהו תמיד יש מקום לתקוע בהם עוד מקל. 

שוב קלישאות. נו, הזהרתי אתכם בהתחלה. אם במערכה הראשונה יש קלישאה, אז עד המערכה האחרונה יהיה לנו ערבוב מטאפורות. ידעתם לאן אתם נכנסים. אני מקווה. 

יש מצבים שבהם אפשר רק לדבר בקלישאות, כי הדבר עליו מדברים כואב, וזה כאב מסוג מסויים - כאב מהסוג העתיק, הסוג שכל אדם חווה במוקדם או במאוחר, הסוג שהופך את האנושות למה שהיא, הסוג שגורם לבני אדם להבין זה את זה בלי מילים. 

שבע שנים רעות. 

The long winter.

ונראה שעוד מוקדם לחלומות על אביב. לרגע חשבתי שאולי... נו, בסדר. אנשים כל הזמן חושבים דברים, מה זה משנה. 

שנה הלכה, שנה באה, אני כפי ארימה
שנה טובה לך אבא, שנה טובה לך אמא

שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת
ולכל נוטר, בעיר, בכפר, ברכת "יחד ננצח" נמסרת.

שנה טובה, טייס אמיץ, רוכב במרום שמיים,
ורוב שלום מלח עברי, עושה דרכו במים.

שנה טובה לכל עמל, בניר וגם במלט,
שנה טובה וטיל קטן לכל ילדה וילד. 

אני לא יודעת איך אנשים שנולדו בישראל חווים את כל ה"יחד ננצח" הזה בכל מקום, איך זה מרגיש לשמוע את זה מדוקלם יחד עם הכרזת התחנות באוטובוס. איך זה מרגיש לצפות בגמר משחקי השף ולשמוע על כמה כל מרכיב הוא ישראלי וכמה המתמודד מרגיש ישראלי וכמה המנה היא ישראלית וכמה כולנו הו כה ישראלים. 

אני לא נולדתי בישראל. כן גדלתי פה. אין לי אזרחות נוספת, ואני חולמת בעברית. אך השפה הראשונה שלי הייתה רוסית, ואני עדיין דוברת רוסית לא רעה בכלל, וזו השפה בה ההורים שלי אהבו לקרוא ולצפות בסרטים ולדקלם שירה. ואמא שלי נהגה לצפות בתוכניות אירוח ותוכניות בישול בערוץ הממלכתי הרוסי, ואני הייתי יושבת לידה ואומרת "איך את מסוגלת להקשיב לטימטום הזה", ואבא היה מגלגל עיניים ואומר "אני איתך, הם בלתי נסבלים" ואמא הייתה עונה "נכון, הם באמת בלתי נסבלים, אבל התוכנית קלילה ומגוונת וזה משעשע אותי". והייתי מנסה לשבת לידה ולהקשיב ומתעצבנת מהלאומנות המעיקה שהם דחפו לכל מקום בלי קשר לכלום והיא הציעה שנצחק על זה ונשמח שאנחנו לא שם והיינו צוחקות על זה ביחד ואז מדברות על פסיכולוגיית ילדים ומקשיבות לאופרה. ואבא היה אומר שאין להם תקווה כי הם הרגו את כל מי שידע משהו על העולם והבריחו את כל מי שהיה לו חוש הומור. 

ועכשיו... 

מעניין מה קרה לצרעות. זוכרים את הצרעות? קו עלילה שנזנח. דמויות שוליות פתאום תופסות המון זמן מסך. דמויות אהובות שבלעדיהן זה פשוט לא זה - נכתבות החוצה בפתאומיות ומשאירות אותנו עם זבל ברמת עונה 12 של שני גברים וחצי. מי כותב את החרא הזה? לא אני. אני פה בשביל הפאנפיקים. לסרט ההמשך יקראו - שני זרגים וחצי. זה יהיה מיוזיקל אימה שמשווק כקומדיה. הביקורות יהיו גרועות והמכירות יהיו בשמיים. וכולנו נתכופף יפה כמו שלימדו אותנו, ננשום עמוק ונפטיר - נו כבר.