בקבוק בלי פקק

רוב הזמן כמות הצופים בי היא 0.
זה מובן. הסערה שכחה ולא כתבתי כאן מספיק זמן בשביל להפוך ללא רלוונטית.
מידי פעם אני נכנסת וקולטת שצפו/ קראו בי.
אם זה 1, 2, 6 או 19 אנשים, זה לא כל כך משנה אבל זה מסקרן רצח.
הבלוג הזה הוא כמו תיק X מבחינתי.
כל פעם שמישהו קורא אותו הוא בבחינת עוד מישהו שתחושת חוסר הצדק בועטת בו מבפנים ובשבילי זה עוד זוג עיניים שקראו, עוד לב אחד שהבלוג הזה נגע בו, וזה משמח אותי לדעת שהמילים מגיעות לאן שהן צריכות להגיע גם בלי להקפיץ את עצמי כל הזמן לראש הרשימה.
יש בזה משהו הוגן, כמו פתק בבקבוק שהושלך לאוקיינוס וכל יעד שהוא יגיע אליו יהיה ראוי.
מזל שאין פקק.

בעקבות הבלוג של דולפינה:

[/url]http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=48765&blog_id=16992

אני נזכרת, איך רק לפניי חודשיים פניתי אלייך, אמרתי שאני רוצה מאוד שניפגש....קבענו ונעלמתי.
את לא התעקשת. אני חטפתי רגליים קרות.
הייתי בטוחה שאני משוגעת. מדמיינת את כל מה שקרה שם.
פחדתי שתגידי לי שאני עושה לו עוול בחשדות שלי כי חשבתי שאת וכל השאר מעולם לא הרשתן לו להתייחס אליכן ככה. ראיתי אתכן מהצד כל כך חזקות וגאות וחשבתי שהיחס הזה שקיבלתי שם שמור רק לי, זה עונש שאני ראויה לו כי.......כי.........אין לי מושג למה. אין לי מושג למה הייתי ראויה לכל מה שחוויתי. אין לי מושג מה עשיתי לו אי פעם שכל זה הגיע לי.

זה מדהים. באמת מדהים לדעת את כל זה. לדעת שה"מסכן" הזה נאלץ להקריב מזמנו המבוזבז בשביל להתייחס אלי כמו אל סמרטוט.
אבל זה עוד כלום כי מה שמדהים באמת, זה שבאותה שיחת טלפון שהייתה לנו, בה הוא נזף בי על שהערתי אותו מהשינה כדי לבקש עזרה, באותה שיחת טלפון אמרתי לו ממש במילים אלה:
"יש לי הרגשה שאתה עושה כל שביכולתך כדי לגרום לי לקום וללכת, שזה יבוא ממני ולא ממך."
והוא ענה לי במילים אלה:
"את באמת חושבת שאני כזה חסר אסרטיביות כמוך? אם הייתי רוצה הייתי מעזיב אותך."

אופס. זה שקר או שנדמה לי?
אופס. זה התעללות לשמה או שנדמה לי?

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
כולם מדברים על השלבים בתהליך ההתאוששות.
את שלב הכעס חסכתי מכם. נתתי לעצמי להתבשל בשקט בתוך מיצי השנאה שלי ואני לא הולכת להתנצל עליה אפילו לא לשבריר של שניה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אני רק תוהה לעצמי, איך חשבת שזה יצליח לך? איך חשבת שהשקרים שלך יעבדו? איך חשבת שזה לא יתגלה? איך לעזאזל חשבת שהעולם עובד?????
כנראה שיש לך יצר של הרס עצמי יותר ממה שנדמה לך.
אתה פשוט עבד של עצמך וכיף לי לראות שהיחיד שקונה את הלוקשים שלך - זה אתה עצמך.
כיף לי כי אני רואה את זה מהצד, ולא מבפנים. כיף לי כל כך שחילצתי את עצמי מהציפורניים שלך,
כיף לי שאני אדם חופשי ואני חופשיה להרגיש טוב עם עצמי בלי להתנצל על כך, בלי להרגיש רדופה מאשמה שלא שייכת לי.
ועל זה אני מנצחת ביג טיים!
מנצחת ולו בזכות הפרט השולי והקטנטן הזה שנקרא - אמת.
אם אני שפחה לאמת שלי אז אתה עבד לשקרים שלך.
הייתי מחליפה איתך אבל אתה כזה חסר אחריות שלא תדע לעולם מה לעשות עם משהו שיש לו ערך.
אתה מבזה את המילה "מאסטר". אתה מבזה את המילה "חמלה".
אתה מבזה את המילה "בן אדם".

עצוב לי קיבינימאט.
יש רגעים שבהם אני מרגישה שרק כאן אני מקבלת תמיכה, רק כאן באמת יודעים מה עובר עליי.
יש כאלה שאני באמת זקוקה לחיבוק ולתמיכה שלהם וזה כרגע לא אפשרי וזה כל כך כואב וכל כך מתסכל.

אני לא מצליחה לישון הלילה.
אני! חולת שינה, חולת חלומות, לא מצליחה להירדם.

יש לי בית חדש כבר שבועיים. בית מדהים שנקשרתי אליו בשניות. כשאני אומרת "בית" או חושבת "בית" מיד עולה לי בראש תמונה של הבית הזה, אני יוצאת מהבית וכבר מתגעגעת, חולמת על הבית הזה, מתגעגעת לחתולים שאני מאמצת בשביל חברה (שבץ נע }{ ) והם מתנהגים כאילו הייתי שלהם מאז ומתמיד.

כבר שבועיים שאני מגדלת עציץ. עציץ שהתחיל בתור נבט.
השקיתי אותו באהבה יום יום, נתתי לו כל מה שהוא צריך, אפילו דיברתי איתו.
היום בלילה הוא נפל מאדן החלון. אני לא מסוגלת ללכת לחפש אותו כי אני מפחדת מהחושך ואני רק מתפללת שהוא יחזיק מעמד ולא ימות לי שם איפה שהוא לא נחת וייחכה לי, כי מחר על הבוקר אני אסור מיד לחפש אותו, להחזיר אותו, להשקות אותו ולטפל בו.

אני כזאת אימפוטנטית מול הפחדים שלי.
מרגישה כזאת חסרת אונים עכשיו, כל כך אבודה שאפילו את העציץ שלי אני לא מצליחה להציל.

התיישבתי על הרצפה במטבח והתחלתי לבכות. בכי יבש כזה בלי דמעות וסים בא אליי לבדוק מה עניינים. הוא לא עוזב אותי לרגע.
אם יש אנשים שלא מבינים למה אני אוהבת חתולים - זה בדיוק בגלל הסיבה הזו.
הם פשוט קולטים בלי מילים.

פעם הייתי חותכת ימים ארוכים ובלתי נגמרים באמצעות השינה.
עכשיו גם זה לא עוזר יותר. אני לא רוצה לישון כי ההתעוררות בבוקר תהיה מכבידה.
אז אין הפרדה בין היום למחר ובין אתמול להיום, יום רודף יום ואני רוצה שמתישהו מפלס המתח שאני שרויה בו יתחיל לרדת.
מין תקופה ביקורתית ומזורגגת שצוברת לי תעוקות בתוך הבטן ואני כל כך רוצה לשחרר.
פשוט רוצה שזה כבר ייגמר.

תבוא לה תחושת קבס מכל הסיפור הזה.
אולי בסוף בכלל לא התחזקתי, אלא רק נשאבתי פנימה בחזרה.

בפורום אחר הועלה דיון בנושא דומים מסוכנים, איך קובעים קריטריונים למי הוא דום מסוכן.
חלק מהתגובות נסובו סביב דומים שפוגעים פיזית בהקשר של אונס.

והרי תגובתי שם:

"....מעבר לזה, דיברתם כאן על נושא האונס.
עין עוררין על כך שאונס או כל מה שקשור לזיונים שלא בהסכמה ו/או כאלה שנעשים בצורה לא בטיחותית הם קריטריון מכריע וחד משמעי למי הוא אדם מסוכן.
אני רוצה להתייחס למעשים אחרים שהם בגדר פגיעה פיזית מתוך ניסיון אישי.

בזמנו חוויתי סשן חתכים עם השולט שלי לשעבר (כשהוא עוד היה שולט שלי). יומיים לאחר הסשן התחלתי להרגיש לא טוב. חולשה גופנית ובלוטות נפוחות במפשעה ומתחת ללסת. כעבור יומיים נוספים כשההרגשה לא השתפרה ואף החריפה, תוך שהשולט שלי מודע למצבי (כי הוא עודכן על כך במיילים ששלחתי לו), הופניתי לרופא לבדיקה בהולה.
הגוף שלי היה שרוט באזור הבטן, הירכיים, הישבן ומסביב לאבר המין.
נלחצתי מהסיטואציה הזו שבה רופא עומד לבדוק אותי היות ואני לא יודעת איך להתמודד ואיך להסביר את החתכים האלה. לא רציתי לסבך אף אחד.
התקשרתי לשולט שלי כשעה לפני הבדיקה, לקבל תמיכה ותשובות למה עושים ואיך מתמודדים במקרה כזה. הייתי לחוצה בטירוף והרגשתי פשוט חרא כי לא היה לי עם מי לדבר. השולט שלי בדיוק ישן. התנצלתי על כך שהערתי אותו וביקשתי עצה בנושא. תשובתו היתה:"בשביל זה את מעירה אותי?". מיותר לציין שנותרתי המומה מתגובתו ועוד יותר מיותר לציין שמענה לבעיה שלי לא קיבלתי. נאלצתי להתקשר למישהו אחר לקבל עצה כי השיחה עם השולט הסתיימה במילים "בחיי שאני לא מבין אותך, נדבר על זה כבר".
לפני הבדיקה נשאלתי סדרת שאלות. אחת מהן היתה אם יש לי פצעים ברגליים. לא הבנתי את הקשר אבל אחרי הבדיקה הרופא הסביר לי שזיהום מהחתכים ברגליים הוא זה שגרם להתנפחות בבלוטות במפשעה ולדלקת באגן. אחרי שראה את החתכים בבטן, הסביר לי שהם אלה שגרמו להתנפחות הבלוטות מתחת ללסת. לדבריו הכלי באמצעותו נעשו החתכים לא היה סטרילי וחפצים שאיתם הגוף השרוט בא במגע גרמו בין היתר לזיהום הזה. עד כאן, דיאגנוזה של רופא מומחה.
כטיפול קיבלתי אנטיביוטיקה ותרופה נוספת לדלקת באגן.
השולט שלי לא יצר איתי קשר כל אותם ימים לפני ואחרי הבדיקה לשאול לשלומי.
עניינתי אותו כמו השלג דאשתקד.
באותו הערב של יום הבדיקה, התקשרתי אליו. הוא הסביר לי שהוא נורא נורא כועס עליי כי הערתי אותו מהשינה ושגברים לא מתפקדים אחרי שהם מתעוררים מהשינה ולכן לא יכל לעזור לי. הוא טען שהנחתתי עליו את הבעייה שלי, אבל הוא כבר ידע עליה יומיים - שלושה קודם לכן כי קיבל עליה דיווח במייל.
כששמע מה היתה תוצאת הבדיקה הוא הכחיש אותה מכל וכל. התנער מכל אחריות. טען שאני הרביעית שעברה אצלו סשן חתכים והיחידה שהגיבה בצורה כזו ולכן הבעיה בי ולא באופן שבו ביצע את התהליך.
כשסיפרתי לו שקיבלתי ליטול אנטיביוטיקה למשך 10 ימים, הוא אמר בגיחוך שלא הייתי צריכה לפנות לרופא כי הוא היה נותן לי מרשם לאנטיביוטיקה. ממש רופא דגול.
אז יצאתי פוסטמה כי הגוף שלי הגיב בחומרה לחוסר האחריות שהוא סרב לקחת על עצמו.

רציתי לספר את הסיפור שלי (עוד אחד מהסיפורים שיש לי), ורציתי לתת דוגמא לשולט שמתנהג בצורה חסרת אחריות שלא לומר מסוכנת ומתנער מאשמה.
לדעתי גם קריטריונים כאלה חייבים להיכלל ברשימה כי פגיעה פיזית היא לא רק אונס."

הערה: מדובר על אותו שולט שמופיע בכתביי האחרים בבלוג. אי אפשר לטעות מי הוא שכן היה לי רק שולט אחד.

ימים משונים. סלט של רגשות ואני מצטערת כל כך.
כואב לי כל הגוף ובכל מקום האזניים שלי שומעות את השיר הזה ופוגעות עמוק בלב.

מוכרת לי מפעם

דין דין אביב

מילים: חמוטל בן זאב
לחן: עידן רייכל

רגע לפני שקיעה
אני מחבק אותך
וכדור של אש כמו ליבי
צולל ונופל איתך

אחר כך בא החושך
הקסם נעלם
רק עומק מבטייך
וצער העולם

את מוכרת לי מפעם
אולי מגלגול אחר..
חלום שהשאיר בי טעם
של זיכרון בוער

ולפני שאני נוגע
בטרם זריחה
תבואי ותגידי
אני כולי שלך
אני כל כולי שלך...

יש אחת בדמיוני
טובה ומתוקה
ואני מכוון אליה
מתוך ענן שתיקה

אולי משם הגעת לי
ואם את אמיתית
קחי אותי אלייך
זו השגחה פרטית

את מוכרת לי מפעם...
[u][b]

שמאז שהתחלתי לכתוב כאן יש כל מיני פניות פרטיות אליי של כאלה שרוצות לשמוע את הסיפור שלי, כאלה שרוצות חוות דעת ממני, כאלה שפונות לבקש עזרה כי הן פגועות, ואני לא יודעת אם זה אמיתי או עוד ניצול ציני של הכאב שלי.
האם אלה בנות שבאמת רואות בי מישהי שיכולה לעזור כמו שאני באמת רוצה לעשות או טרולים שמקניטים אותי.

מבאס.

אני לא יודעת למה אני עושה את זה ולמה אני מרגישה כל כך חייבת.
אז רק רציתי שתדע:

עזבתי אותך אחרי ששוחחתי עם אנשים עליך, אחרי שווידאתי שהתחושות שהיו לי לאורך כל הקשר נכונות. אני שמחה שהיה לי האומץ לדבר כי קיבלתי אישור סופי מאותם אנשים שאני בסדר וזה עשה לי כזאת תחושת הקלה. הקלה בגלל שלאורך כל הקשר גרמת לי להרגיש כזאת לוזרית, כאילו כל מה שעשיתי, עושה ואעשה לעולם לא יהפוך אותי לערכית בעיניך ובעיני אף אחד.

שמעתי שאתה טוען שרציתי לחזור אליך.
לא יקירי. לא איבדתי אצלך שום דבר. מהרגע שעזבתי אותך עטפו אותי אנשים חמים ואוהבים שהעניקו לי תמיכה והיו איתי בתקופה המאוד מבולבלת שלאחר הפרידה. מבולבלת כי גם לאחר הפרידה חששתי ש"הפסדתי" את הקשר שלנו, הרגשתי אשמה בחוסר ההצלחה של הקשר, אשמה על כך שאולי הייתי צריכה להיות פחות אני ויותר מה שרצית שאהיה - ואז אולי זה היה "עובד". מדהים איך עדיין הייתי תחת שליטתך גם אחרי.

באמת שרציתי לסיים את זה יפה אבל אם אחת הבנות שלך לא היתה פותחת את הפה - כל זה לא היה קורה. סביר להניח שהייתי ממשיכה לשתוק. בצורה הזויה כזו או אחרת אני מודה לה על שפתחה את הפה, על שהיה לה אומץ לעזוב אותך כל שבוע בגלל שהיא הריחה את הסירחון שנדף ממך.

כששאלתי אותך אם היית לוקח אותי חזרה, זה היה כדי לשמוע את ה"כן" שלך ("בטח שהייתי לוקח. את כוסית ויש לך אחלה פטמות" - זוכר????) ולדעת עמוק בפנים שניצחתי כי אני בחיים לא הייתי חוזרת אליך, כי אני כבר לא במקום החלש הזה. זו היתה בדיקת שפיות בשבילי והיא הוכתרה כמוצלחת מאוד מבחינתי.

אתה תמיד מנסה להציג את הטעויות והפאשלות שלך כאילו הם היו מתוכננים, תחת בקרה ופיקוח שלך. שנינו יודעים שלא "הועזבתי" והחלטת העזיבה שלי לא היתה תלויה בהסכמתך.
אני מציעה לך להתעורר מהחלום, או שמא עליי לומר מה"סרט".
לא כל אישה מאוהבת בך, ולא כל גבר מקנא בך כפי שאתה מספר.
כן, אני מרגישה פגועה. לא בגלל ש"הועזבתי" אלא בגלל שפגעת בי חתיכת מפגר.
הזקת לי נפשית ופיזית לאורך הקשר שלנו.

אבל זה בסדר, למדתי הרבה דברים מאז.


למדתי שאני יותר ממה שחשבתי שאני
למדתי שיש בי כוחות שאני לא מעזה להשתמש בהם לרעה, אבל הם עדיין שם, בתוכי
למדתי שאני חייבת להקשיב לעצמי ולסמוך על עצמי
למדתי שאנשים כמוך לא מגיעים רחוק

למדתי להעריך את האמת.

אני כבר המשכתי. התקדמתי בחיים, יש לי כל מה שאני רוצה ואני מגשימה את כל החלומות.

אבל ככל שחולף הזמן האשמה רק מנקרת בי. אשמה על שלא עשיתי כלום.
חושבת עליכן, ילדות יפות, מבולבלות ואבודות, ילדות שהגיעו בטעות לידיים שלו.
חושבת וחשה את כאבכן, מנסה לדמיין מה קורה איתכן, באיזה שלב אתן בקשר.
האם באופוריה של ההתחלה? בשלב הסנוור המפורסם? האם כבר בכיתן מספיק? סבלתן מספיק? הושפלתן מספיק? נעלבתן מספיק? חטפתן מספיק ביקורת? האם הגעתן כבר מספיק נמוך בשביל להיות האפס שראוי להשתייך אליו?
האם אתן מתחילות לתהות? לשאול שאלות? (ומי נמצא שם לתת לכן תשובות???).
האם כבר הבנתן שאתן עוד מספר בסטטיסטיקת החללים שהוא הותיר אחריו?
האם אתן לבד? האם גם אתן רוצות לתבוע את תומתכן בחזרה?????

כל אחת מכן אני אכיר ואדמיין עד הפרט האחרון, תלוו אותי במחשבות והשברים שלכן יהדהדו לי בראש.

אם רק יכולתן לדעת לפני כמו שאני הייתי רוצה לדעת.

זה לא יקרה.
הוא תמיד יצליח להתחמק כמו שהצליח עד עכשיו.

יש מידע, יש עובדות, יש שורדות.
יהיה עוד מידע, יהיו עוד עובדות, תהיינה שורדות נוספות.

אני לא יכולה להלחם. בטח לא לבד.
מרימה ידיים.

שהגורל ייתאכזר אליו אם הוא לא עשה זאת מספיק עד היום ואני אלך ללקק את הפצעים ואמשיך לחיות.
ולשתוק.