הגוף מלמד את הנפש

כמו החיים אצלי גם התחושות, טוטאליות, פנימיות עד העצם ובכל העוצמה.
הרבה של שחור ולבן, הרבה תכונות וצרכים מנוגדים האחד לשני, אבל
אלו ואלו ביחד הם אני.
לא.. לא הצלחתי להתבגר ולא לשנות את הגיון השחור והלבן שחי בתוכי,
גם לא הצלחתי להקטין את עוצמות הריגוש שאני צריכה ולא את הטוטאליות ,
אני מתמסרת לתחושות עד הקצה, לחברות, ליצירה.
ההורות מאפשרת לי מקום מופלא של נתינה ואהבה טוטאלית, טוב לי עם זה,
אני יודעת שזה צורך מאוד חזק שלי.
עכשיו עצוב לי נורא, אני שוקעת לתוכו וכשאגמור לחוש אותו ממש חזק,
כשאלמד אותו ואבין למה בדיוק וממה הוא נובע ,כשהכל יהיה ממוקד ומסודר בתאי ההגיון,
גם העצב הזה יכנס לתא זיכרון, יכנס למגירת למידה.
עצוב לי --- אבל אני שמחה לדעת שאני מרגישה.

לחלל כיפורים זה צללתי מתוך תחושה שיש לי הבנות לרכוש.
לא, אני לא אדם דתי כלל, זה פסק זמן כזה יום הכיפור שמאפשר לי זמן חשיבה.
רציתי להיות עם זה שפעם היתה בי אהבה בוערת אליו, גבר שבגברים,
איש שהמגע של ידיו המחוספסות מעבודה ריגש אותי עד לתוך הנשמה.
רציתי גם להיות עם חבר , עם חבר שלמדתי ממנו המון, אדם שהערכתי אליו ולחוכמתו
עצומות, שחי התפתחות ואחריות ויודע לאמר, לעצמו ולסביבה את האמת הערומה.
בחרתי בלבחון את האהבה, הנחתי מפתחות על השולחן בכניסה, בדרך בחנתי עם עצמי
נקודות זמן למילוט אפשרי, אחת בלילה.. אולי שלוש.. ואלי חמש דקות אחרי שאכנס.
לא בורחת- יש לי 26 שעות לפני כדי ללמוד.
אנחנו בוחרים עם מי להיות, והבחירה הזו יש לה משמעות עצומה.
יש שבוחרים להיות עם כאלו שישפילו אותם, ידרכו עליהם, יעשו להם רע - זו בחירה.
כשהבחירה היא מודעת יש בה עוצמה, כשזו בחירה שיש בה תובנה והבנה של הצורך
ובמודע הולך אדם לספק את צרכיו אלו יש שם הנאה וגם מקום לגדול שם.
אני בעברי בחרתי לי באופן לא מודע סוג כזה של יחסים שהשאירו אותי מרוקנת מעצמי,
כואבת , מושפלת והרוסה מבפנים, הלכתי ללמוד בדסמ כדי להבין.. ללמוד אותי.
יש ימים בחיים שקליפה יורדת ממך, עוד כיסוי מוסר, עוד אמת פנימית מתגבשת
וכמו בצל המוריד קליפה שהבשילה יורדת תובנה חדשה, עושה enter אמיתי
לתוך מי שאני , אל תוך מערכת התיפעול הפנימית.
בחירות העבר התבהרו לי, כמו גם בחירות ההווה וכפי הניראה גם העתיד.
אני בוחרת להיות במקום בו אני רצויה ונאהבת, עם אלו שמעריכים אותי על מה שאני וסולחים
על מה שאני לא,אלו שבוחרים לראות את היש שבי ולא את האין.
כמה פשוט וטרוויאלי זה אולי לאנשים אחרים,
ואצלי לקח 44 שנים כדי להגיע לתחושת אהבה עם עצמי.

עומדת עם שמלה וכלום לפני כיור עמוס כלים,
חם.. הזיעה מכסה לי כל חלק בגוף, נשענת עיפה על השיש, בין הרגליים
מרגישה זרימה איטית של דם נשי ניגר, מרגיש נעים הרטוב והליטוף הזה על פנים הירחיים.
הוא נכנס בלי לדפוק, הדלת פתוחה ורק הרכב שלי בחניה .
כבר שבועות רבים שהוא בא, רק להיות על יד, לבדוק.
אני מסתובבת אליו ונשענת עם הגב על ...השיש , הוא מביט במבט של רוצה נורא,
טיפה של דם מחליקה אל אחרי קו גובה השמלה, דיגדוג שמתקרב אל קו הברך.
אני מרימה מעט את הרגל כדי לראות את האדום הלוהט הזה שזוחל לי על הגוף,
הוא מביט מהופנט באדום על הרגל , בנתיב הפנימי שמוביל הישר אל תוכי .
אני מחייכת, מסתובבת אל כיור עמוס ומרטיבה את הפנים.. את הירחיים מבפנים.
"אני לא משתמשת בשכנים יקירי, אבל תה כרגיל? זה אתה יכול לקבל"
ו... זהוא! כן, ככה זה נגמר :)

איך שניתן לנקז את כל מערכות היחסים הוניליות ליחסי שליטה..
הרי בזה בכלל מדובר כניראה וכמה שההבדל בין אנשים שחיים ופועלים מתוך מודעות
והבנה של מה החיפוש ולאיזו תוצאה הם רוצים להגיע ברורים לי
וכמה שאלו הפועלים מתוך רצון לנקמה או סתם כדי לעשות רע
לא מצליחים להתקרב לי לנשמה.
אחרי חיפוש למקום מגורים מצאתי לי לול מגניב , אני אשפץ, אטפל, אסדר,
אני יודעת שהוא יהיה מופלא, הבאתי את הילדים לפני חתימת חוזה,
רציתי לראות אם זה פותח להם את הנשמה, היתה התלהבות עצומה,
המוח עף להם עם רעיונות, היה לכולנו חיוך על הפנים.
ואז.. טלפון מאמא שלי, האבא שלהם הודיע שאם אני עוברת לשם הוא יתבע לי את הצורה
ידאג שהילדים לא יראו אותי . שלוש דקות הייתי בשתיקה עם עצמי.
התחושה שיש שם מי שחושב שיכול עדיין לשלוט על חיי, להחליט עבורי,
היהירות של אדם שמאמין באמת שזכותו, כביכול לטובת הילדים להשפיע לי על החיים..
ואני חשבתי להציע לו שבמקום לבזבז את כספו על עורכי דין אני אשמח אם
ישים את הכסף על לעזור בשיפוץ.
איך שהוא לא ניראה לי שהוא ילך על זה ...

יש אנשים שלוקחים אחריות במצבי לחץ ומצוקה ,
אבל אלו ממש מעטים וספורים בעולם.
אז אתמול בלילה בסוף המסיבה, כשמישהוא היה צריך להרגיע, לקחת אחריות,
ולדעת מה לעשות, היה שם דום 34
ועשה את מה שהיה צריך לעשות, שולחת לך את הערכתי.
כבוד ידידי! תמיד שמחה לראות שיש אנשים שכמוך בסביבה .

הלכתי לישון עם הד בראש משיחה אחרונה,
איזה מן אמא את? לא משקיעה , לא מוכנה לתת מעצמה. עוד שיחה..
כבר שבועות של הודעות יומיות, זה לא נגמר. אוטמת , סוגרת,
אני יודעת שהוא לא האיש הנכון לשמוע ממנו ביקורת, הרי הלכתי משם, ממנו,
בדיוק בגלל זה . שלוש שנים שבניתי שיריון, היום הוא נחדר, הכוחות נגמרו לי בגוף.
הנשמה שוב הסתובבה פגועה וחסרת אונים, הביטחון העצמי זלג לי מהשרירים.
יום עבודה, יום עשיה, מסתובבת חלולה בדרכים.
מחפשת את הכוחות שאבדו לי פתאום, יוצקת כאב לתוך חומר ,
שופכת בצבע תיסכול , מנסה לנקות במי מקלחת רותחים את המילים מהגוף,
להוריד את החותמות שהוא חתם על מי שאני . יש מהם שניצרבו כל כך עמוק בפנים,
מסרבות לרדת, מסרבות להרפות,הבוקר במראה זה כל מה שהצלחתי לראות .

יושבת אל מול מחשב ומנסה לעשות עבודה ,
הגוף לא בנוי לי לישיבה , מהבוקר ערגה חזקה לבניין, געגוע קשה בלב
לשטח, לריחות של בוקר שניפתח בעירבוב של בטון וזיעה, של עבודה "אמיתית".. גופנית.
הידיים מאבדות את החיספוס, פצעים של עשיה יומית עם כלי עבודה וחומרים מגלידים.
הסימנים ששנים מלווים לי את העשיה, חרוטים לי בגוף, עכשיו נעלמים.
מנסה למצוא את התחושה של עשיה מסוג חדש, עוד מסמך, עוד ציור.. עוד רעיון .
התהוות של עולם אחר, עולם שזר לי כל כך, המרחק מהחומר תחת ידי סוגרת לי משהוא בנשמה , פותחת ערוצי חשיבה ומאפשרת מיקוד של נטו חשיבה.
המוח בוער , הגוף שלי צורח לפעילות.
בונה ... לא יכולה שלא לבנות, רואה את הביניין שאנחנו מקימות כיום בעיני רוחי, רואה את הקומה האחרונה ומניחה תשתית של צמיחה לעתיד,
בפעם האלף מחשבת יסודות, בודקת אם התשתית נכונה ,שוב ושוב.
אני בולדוזר עבודה, רואה מטרה מתבייתת וסוגרת, לא יודעת לעצור בקיר בטון.
לראשונה בחיי עובדת בשותפות, קשה איתי, אני יודעת, אבל השותפות הזו הולכת לנצח בגדול. לנצח דפוסי חשיבה שהתקבעו, לנצח בלהגיע למטרה שניקבעה ,
לנצח בלגעת בעוד חלום, בעוד התמודדות, לפתוח אופק חדש לכולנו בביחד הזה וללמוד...
עוד ללמוד, עלי , עלינו , על איך בונים הצלחה.

מוח קודח מרעיונות, המצאות, דברים חדשים לבנות.
יש מימוש של חלום, פעילות אינטנסיבית של עשיה ויצירה שאני אוהבת.
מדלגת בין טיפות הישרדות לעבר חלום של חופש, עוצמת חזק עיניים
במקומות ששואבים לתחתית ומביטה לעבר אופק שיודעת שאגע בו ביד, ממש בקרוב..
לובשת מעטפת של מיליון דולר, חיוך של "הכל בסדר",
אבל ככה.. לפעמים אחרי עוד יום גדוש,מביטה על הבוקר של אחרי ודואגת,
העכשיו מושך ללמטה, הקפיצה מעבר לעוד משוכה מעייפת,
עוד אימון, עוד מלחמה שלי עם עצמי, התגבשות , הגוף שוב בונה לו את תבנית שרירי הפלדה,קונה בחזרה תנועה חופשית ובטוחה במרחב.
הנפש מתכנסת פנימה, מתנתקת מסביבה , המוח עסוק בבניה וחזון,
כדי לבנות חלום, כדי להגשים, מרוכזת באופק, ביעוד, משם בונה תהליך.

24 שעות של ביחד בבית שהוא נורא שלי, הילדים איתי ואיתם,
חברים מהעבודה וגם מעולם הבדסמ, מסיבה עד הבוקר, ביחד של טוב.
הילדים רוקדים, משחקים, נמצאים בינם לבינם ובינינו כשטוב להם להיות.
24 שעות של חיבוק, חברות, אהבה ופשוט הכיף של לחיות ולהיות.
הזמן טס , הרבה שיחות על הורות.
אני משגרת שלושה גורים לאבא שלהם,
מקשיבה בנימוס ואיפוק..
X6 אוי ואבוי
X3 את אמא חסרת אחריות
X1 את לא בסדר- מוזר.. למה רק פעם אחת?
X4 את ממש לא בסדר- כניראה בגלל זה..
X2 איזו מן אמא את?
מנשקת כל אחד, מחבקת, הגדולים התחפרו ישר במיטות,אני מחייכת אליהם,
הרי היתה צפויה מראש הסצינה , בגלל זה גם סיפרתי אני שהיינו ולמה הילדים עייפים, לא רוצה שילמדו לשקר כדי לשמור על אמא, לא רוצה שיקחו אחריות שאינה תפקידם.
הקטנטן בפעם הרביעית ברצף אומר, אני אוהב אותך אמא, אני אומרת לו גם.
10 דקות, אולי אפילו פחות בזמן שעון. אוף... זה היה מה זה ארוך.
צ'יטה יקר וגננת מקסימים שלי, היה לי נורא נורא כיף וכל כך קצר, אוהבת אתכם המון.

סטיות מוזרות של המוח אצלי, הצורך לגלות וללמוד
בסוף אבין מה קורה עם הקוונטים האלו, ומיקוד הקושי בפיענוח סודות הטבע.
קוראת.. רק מתארכת רשימת הקריאה הנדרשת.
ככל שקוראת יותר מלבה את האש של מחקר והצורך הנואש לידע .
מציירת ציור למוצר, מקום אחר לבריאה של דבר, לא אומנות,
בונה ציור שיוצר את עצמו עם חזון של המון בראש, חזון של הצלחה מיסחרית .
שיחות אינטרנטיות משמימות, דמויות רדודות, המוח בוער לי, חייב הזנה .
הגוף מושך אחרי הראש, לא מצליח להתרומם , לא מצליח להתנתק ולעוף.
רק באימון מרגישה איך הגוף נוסק לי ונוגע בקצוות.
ואצלי הגוף חייב תשובות, הוא מקור האש שלי, המפעיל למנגנון.