מרגישה את האחיזה שלו ביד שלי נחלשת לאט לאט. הפנים שלו שלוות כל כך עכשיו. מסתבר שהחרא הסקסי הזה דווקא יותר נאה ככה, בלי הסכינים. ממש עושה לי חשק לגעת במקום הזה בפנים שלו, בדיוק בנקודה שהזיפים הופכים ללחי. עדיף שלא, אני אתן לו לישון, עבד קשה הבחור (נגיד).
מה זה היה עכשיו? מנסה להחליט אם זו נשימה עמוקה או כבר נחשב נחירה. תגידי תודה שהוא נושם, שומעת את עצמי אומרת לעצמי. איזה פחד! זה רק מה שחסר לי עכשיו, הרי הכול יכול לקרות, שכחת? ועדיין גם אם יתהפך העולם - הוא ימות עם סוודר.
טוב, הגיע הזמן לעוף מפה. החולצה שם, הנה הנעליים, כבר יש תוכנית איך לחמוק בשקט, קומי כבר.
האחיזה שלו ביד שלי מתהדקת בבת אחת, מושך אותי. קול מנומנם שואל "מותק?", העיניים שלו חצי עצומות. ואז משום מקום מגיע פלאשבק אכזרי לרגע ההוא. מה לא הייתי נותנת כדי להרגיש באותו רגע נוראי את התחושה הזו של האחיזה המתהדקת????? שוב הדמעות מציפות, אוף.