אני לא זוכרת מתי הסקרנות והמשיכה לרעיון הקשירות והחבלים התחילו, אבל מה שבטוח זה שהמוח משחק עם הרעיון והדמיון כבר שנים.
הדמיון הפך לחצי מציאות כשהלכתי למופע שיבארי הראשון שלי ממש לאחרונה. 2 זוגות, 2 הופעות, והן לא יכלו להיות יותר שונות זו מזו.
הראשונה הרגישה כמו ניסיון לשחרר את הנקשרת מכל מחשבות והוויות העולם, מעין ניתוק מהכל;
בעוד השנייה הרגישה יותר כמו הוספת דלק למדורה, כף אחרי כף, edging מתמשך שלפעמים גרם לי לחשוב כאלו אנחנו חודרים לפרטיות של הזוג, או שאולי דווקא הקהל משמש כמצית.
מיליון מחשבות התחילו לרוץ...
זה לא כואב לה? אבל הרגל שלה כבר כחולה
היא נהנית מהכאב? או מעצם זה שהיא מצליחה לספוג אותו?
זה חייב לכאוב? הרי אין לי אפילו מחצית מהגמישות שלהן, ואפילו הישיבה הרצופה במשך שעה, בחלל צפוף בלי מקום להתמתח, גרמה לי לכאב בלתי נסבל בפציעות הישנות שאני עוד סוחבת מהצבא..
השלב הזה שהן מרחפות באוויר, משחרר או מפחיד? או גם וגם? אני רוצה גם להרגיש את הריחוף הזה אבל פוחדת לשבור את מוט הבמבוק, הרי אני לא רזה כמוהן
איזה אמון יש להן בקושרים שלהם.. הרי מדובר בהופעה חופשית, ללא אימון או תכנון מוקדם, הן פוחדות? מתרגשות? הן באמת סומכות באופן מלא ומשחררות לחלוטין?
מה שהכי רציתי בזמן ההופעות זה את היכולת לקרוא מחשבות, לשמוע בדיוק מה עובר בראש של הנקשרות והקושרים. ניסיתי להבין משפת הגוף והתקשורת האילמת ביניהם אבל כמה שניחשתי לא יכולתי להגיע למסקנה ברורה, והשאלות נותרו פתוחות..
גם בשיח הקצר שעלה עם החבר שהביא אותי להופעה והנקשרת שלו נראה כאלו הפלגתי רחוק במחשבות ובמשמעות של מה שראיתי. כשדיברנו על המופע השני הם ישר ענו שברור שהמטרה של הקושר הייתה לחרמן את הנקשרת כמה שיותר. אבל בעיניי, על אף המיניות שנטפה מההופעה שלהם, משהו בדינמיקה ביניהם נראתה כל כך הרבה יותר עמוקה ומורכבת, כך שהיא לא יכולה להסתפק פשוט ב"חרמנות".
אולי ה-overthinking עבד שעות נוספות ובאמת עשה פיל מעכבר. באופן אירוני זה בדיוק הצד שבי שהייתי רוצה לכבות עם החבלים. לא לחשוב על כלום, להתנתק, לסמוך לחלוטין על מישהו אחר, לא להיות זו שצריכה לקבל החלטות ולקחת אחריות על הכל לשם שינוי.
אבל זה כל כך קשה לכבות את הראש שאני כבר מאמינה שזה תמיד ישאר בגדר אשליה, ושגם השיבארי ימשיך להיות עוד חלום במגירה..