לפני שבוע. 19 באפריל 2024 בשעה 13:34
הוא שלח לי מיקום ושעה. יער המגינים. בחמש.
פאק. אני כל כך שונאת טבע. קיבוצניקית מקולקלת. כל כך כל כך שונאת טבע. שונאת!!! אין איפה להשתין. יש מלא חרקים. וקוצים. ואבנים. ואין איפה להשתין!!! (לא יכולה להדגיש את זה מספיק) וכשאני מתרגשת אני חייבת פיפי. וגם כשיש לי רפלקס הקאה, כמו בגרון עמוק-הכי-עמוק-שיש שהוא אוהב כל כך - ישר יש לי פיפי. בקיצור - פאק.
מה רע בצימר? ארבעה קירות, מיטה נוחה, פרטיות ומזגן. והכי חשוב - שירותים!
פאק. טוב, אין מה לעשות עכשיו. אני לא מחליטה והוא עדיין לא יודע שאני מקולקלת. קיבוצניקית בלאי. והוא נראה חובב טבע כזה, שמטייל כל שבת ויודע שמות של צמחים ופרחים. האמת שגם אני יודעת קצת אבל זה רק בזכות משחק הזכרון "פרחי ארץ ישראל" שאני משחקת עם הילדים. בבית. במזגן. כמו שצריך.
אני מתקלחת מהר ומתארגנת לנסיעה. רק לאחרונה חזרתי לנהוג אחרי הפסקה של 30 שנה ואני קצת בלחץ, אבל בשביל לפגוש אותו אתמודד. לווייז לוקח זמן לעלות ואני מתחילה לחשוש שאאחר. ואענש.
הקישור ששלח לי למיקום נמצא בנייד שלי ואני רוצה שהמסלול יופיע לי בצג הרכב אז כשהוויז עולה אני מקלידה בעצמי את הכתובת ויוצאת לדרך.
בכניסה ליער המגינים הוויז מדריך אותי בכל מיני שבילי כורכר פתלתלים עם הרבה בורות. אני קצת חוששת שאני לא ממש במקום הנכון עד שאני חולפת על פני שתי מכוניות מבודדות ואומרת לעצמי שכנראה אני בדרך הנכונה, למרות הכול. אני מתקדמת עוד דקה שתיים ומגיעה למבוי סתום. מולי עלייה רצינית עם סלעים שאין מצב שהרכב שלי ייטפס.
"הגעת ליעד", אומרת הגברת בווייז. אין מצב.
אני מתמרנת ומסובבת את הרכב, איכשהו. ועוצרת כדי להתקשר לר':
"היי, איפה את"?
אני לא יודעת להגיד אם הוא כועס או לא. אני כבר באיחור של 5 דקות.
"אני חושבת שאני לא במקום הנכון, פניתי שמאלה לפני האנדרטאות לחללי צה"ל".
"איזה אנדרטאות לחללי צה"ל"?, כן. הוא קצת כועס, "נסעת לפי המיקום ששלחתי לך"?
שיט. שיט. שיט.
"לא. הכנסתי בוויז את הכתובת".
הוא שותק רגע. בטח מתלבט לגבי העונש.
"תשלחי לי מיקום בוואטסאפ. אני אגיע אלייך".
אני שולחת לו. ומחכה. הלב שלי דופק חזק ומהר והפה שלי מרגיש יבש. אני שמה לי מוזיקה כדי לנסות להירגע. פלייליסט "מה שאמא רצתה" שהכינה לי הילדה. עוצמת עיניים ומתחילה לזמר / לקרקר את "Back to black" עם איימי. אחר כך אני מחרבת עוד שיר של ELO ואחד של U2. מציצה בשעון של הרכב רק כדי לגלות שכבר חמש ורבע, 15 דקות איחור. בגללי.
בזווית העין אני רואה רכב מגיע משמאלי. השולט שלי. אני מחייכת אליו והוא מניע את ראשו מצד לצד כמה פעמים, מן "לא" כזה, כמו נזיפה. הוא מסמן לי בידו לנסוע אחריו. אני מכבה את המוזיקה ועוקבת, מקרטעת אחריו במסלול המכשולים, בשבילים. כך במשך כמה דקות עד שהוא חונה את הרכב בצמוד לשולחן קק"ל ורכב משוריין ישן. אני חונה לידו ומדוממת את המנוע. לא בטוחה מה לעשות. הוא שולף מהרכב מחצלת, תיק ומזרון ומניח על האדמה לידו. אני לוקחת את התיק שלי והמפתחות ויוצאת מהאוטו, מתקדמת אליו. הוא עסוק בפריסת המחצלת, תוך סילוק האיצטרובלים שנחים על הקרקע. אני מנסה להיות יעילה ומביאה את המזרון.
"היי", אני מחייכת אליו, "סליחה שלא השתמשתי במיקום ששלחת לי, פשוט הווייז...אה"!
הוא תפס אותי מהשיער והטה את הראש שלי לאחור. המזרון נפל מידי. הוא קירב את הפנים שלו אל צווארי. כמו ציד שמריח את הטרף. עצמתי את עיניי, מתענגת על התחושה שלו קרוב כל כך אליי. הוא סובב אותי במהירות אל המשוריין והצמיד את הפנים שלי אל המתכת הישנה, מטה מעט את גופי קדימה.
לא שמעתי אותו מסיר את החגורה אבל הרגשתי אותה מצויין, נוחתת על התחת שלי בכאב צורב. אחת. שתיים. שלוש. ארבע, חמש הצלפות חזקות ורצופות. הן היו מהירות וכואבות. נשכתי את שפתיי כדי לא לצעוק חזק אבל קולות ההצלפה נשמעו בבירור למרחוק וקיוויתי שלא יגיח פתאום איזה שומר יערות או איך שלא קוראים למי שמסתובב מבחירה במקומות כאלה. בטבע.
ר' סובב אותי חזרה אליו וזרק את המזרון על המחצלת.
"שבי"!, הצביע, "תורידי מגפיים".
התיישבתי. הורדתי את המגפיים והגרביים שלי והתמקמתי בקצה המזרון עם רגליים לצדדים, כדי שיישאר הרבה מקום בשבילו.
"מתאים לך פיסוק", הוא חייך אליי לראשונה היום, "זונה יפה שלי", הצטרף והתיישב מולי, פתח קופסת פלסטיק מחולקת עם תמרים, אגוזים ועוגיות והניח בצד. ליידם הניח שקית עם קלמנטינות. אחר כך הסתכל עליי עם העיניים הירוקות-חומות המיוחדות לו והמשיך לחייך אליי את החיוך הממיס תחתונים הזה שלו. הלך עליי.
"אז", הוא החל ללטף את הרגליים שלי, "מה עבר עלייך אתמול? את חושבת שזה שאני עושה לב על תמונות של ציצים יפים או גוף יפה למישהי ב"כלוב" זה אומר משהו"?
ישר הרגשתי גוש מתמקם לי בגרון כשנזכרתי בעלבון שחשתי. כל בלוג שנכנסתי אליו באתר והייתה בו תמונה של נשלטת עירומה - ראיתי את הלב שלו מתנוסס בגאון. האמת שזה לא מדוייק. הייתה תמונה אחת שהוא לא עשה לה לב ואני לא התאפקתי ושלחתי לו אותה. רשמתי לו: "פספסת אחת". והוא ענה: "כי זה בכלל לא הכוס שלה בתמונה". אני ישר כעסתי והפסקתי לקרוא את ההודעות ממנו. לפחות לכמה דקות.
"שאלתי אם את חושבת שזה אומר משהו"?, הוא המשיך ללטף לי את הרגליים ברכות אך הטון שלו דרש תשובה.
רציתי להגיד לו שכן. שאני חושבת שזה אומר שהוא מעוניין בהן. שהוא זורע זרעים, מכין את הקרקע להמשך. שאני לא מספיקה לו. שאני גם מבינה למה. גם אני הייתי מעדיפה כל אחת מהצעירות הכוסיות שמצולמות שם, עם החזה והתחת העומד והבטן החטובה. אבל במקום זה לא אמרתי שום דבר. לא הצלחתי. הוא המשיך להסתכל לי בעיניים, לא הוריד את המבט ואני לא הצלחתי לעצור את הדמעות שפשוט החלו לזלוג מעצמן.
"זה רק לב לציצים", המשיך, "כל מה שזה אומר זה - "יופי, תמשיכי להתפשט ולהעלות לאתר", זה הכול",
הוא משך ואסף אותי אליו. עטף וחיבק אותי: "אז הן מקבלות לב לתמונה. אז מה? רק את מקבלת את הזין שלי". הוא שלף טישו מאיפשהו ונתן לי אותו. קינחתי את האף ושמתי את הטישו בצד.
"תודה", נרגעתי קצת.
"מי הזונה שלי"? הוא ליטף לי את הראש והפנים.
"אני הזונה שלך", עניתי והרגשתי איך המשפט הקצר הזה לוקח אותי מיד למקום הראוי לי, מרגיע לי את הנפש ומרטיב לי את התחתונים.
הוא תפס את השדיים שלי בשתי הידיים ומחץ אותם חזק. אחר כך צבט את הפטמות. הנשימה שלי השתנתה. נהייתה עמוקה וכבדה יותר. הוא שחרר לפתע את ידיו ונשכב לאחור על המזרון. מניח יד אחת תחת ראשו ובשנייה פותח את רוכסן מכנסיו, חושף את הזיקפה היפה שמתחת לבוקסר.
לקקתי את שפתיי. התגעגעתי. רכנתי אליו, משכתי וחילצתי את המכנס והבוקסר. הנחתי את ראשי באיזור המפשעה שלו והתענגתי על המראה. מראה של גבר שחושק בי. שלחתי את לשוני החוצה וליקקתי לו את הביצים. בעדינות אך ביסודיות. לא מפספסת אף חלק. אחר כך הכנסתי אותן אל פי, ממלאת אותו בהן, ושוב מלקקת. הבטתי על הזין היפה שלו, זה שאני כל כך רוצה להרגיש בתוכי. מיקמתי את שפתיי על הקצה והכנסתי אותו אל פי. טועמת את הגבר השולט שלי.הן מקבלות לב על תמונה. רק אני מקבלת את הזין שלו. המחשבה חלחלה למוחי בזמן שהנמכתי את ראשי והחדרתי אותו עמוק לגרון, כמו שהוא אוהב. ובזמן שהוא עמוק בפנים ניסיתי לשלוח את לשוני, עד כמה שאפשר, ללקק לו את הביצים תוך כדי. הוא נאנח בהנאה. ליטפתי אותו ביד אחת והשתמשתי בשנייה לתמיכה.
"תבואי מהצד. אני חושב שבפעם שעברה היה לך יותר קל להכניס אותו ככה". הוא אומר ואני מיד מבצעת. כורעת לצידו ומחזירה את איברו אל תוך פי. והוא באמת מצליח להגיע עמוק יותר בגרון שלי. כל כך עמוק שרפלקס ההקאה שלי מתחיל לעבוד. אני מוציאה לרגע את הזין שלו מהפה, רואה את הרוק שלי נמתח ומרטיב אותו, נושמת וממשיכה. אני מכניסה אותו בקלות והוא מחליק פנימה במורד הגרון. מגיע עד לחלק בו הגרון נסגר אבל כוח הרצון נפתח והכול זז לכבודו. בשבילו.
בתנוחה הזו קל לו להגיע אל שדיי והוא משחק עם זה הקרוב אליו.
"אלופה", אני שומעת אותו מבעד לקולות החנק והיניקה שלי והוא מדרבן אותי להכניס אותו עוד יותר עמוק.
"תנסי להישאר ככה עשר שניות", הוא אוחז את הראש שלי חזק משני צדיו, "עשר, תשע"..אני מרגישה את הקיא מתחיל לעלות, העיניים דומעות ואני מנסה להשתחרר מאחיזתו אך הוא לא מרפה: "שמונה, שבע"...אני לא עומדת בזה וטופחת עם היד על הרגל שלו כמה פעמים. הוא משחרר ואני גומעת אוויר, מנסה להרגיע את המיצים שאיימו לפרוץ רק לפני רגע. אני מסדירה נשימה כמה שניות וחוזרת לבצע את תפקידי.
"כדאי שנתחיל בחמש", הוא מציע בזמן שאני ממקמת אותו שוב בתוכי, במסירות.
"עשר, תשע, שמונה, שבע", אני מנסה לנשום דרך האף, להכניס קצת חמצן, "שש, חמש", אני מרגישה את המיצים עולים שוב אבל חדורת מטרה להגיע לעשר. לרצות אותו. לעשות בשבילו הכי טוב שאני יכולה או לא יכולה. לעשות בכל זאת. "ארבע, שלוש", לקיא יש רצונות משלו והוא עולה..."שתיים, אחד. אלופה"! הוא משחרר לי את הראש ואני מסתובבת מיד הצידה ונותנת למיצים לצאת, מקיאה אותם לאדמה. הוא מגיש לי טישו ומלטף אותי. אני מנגבת את הדמעות ואת פניי.
"תתחלפי איתי", הוא משכיב אותי על גבי. אני מניחה את הטישו ליד הקודם ואת ראשי על המזרון. הוא שולח ידיו ומפשיל את התחתונים שלי: "מממ...את רטובה לגמרי", הוא נשמע מרוצה אך אני נאלצת לקלקל: "לגמרי פיפי, מההקאה מקודם". הוא צוחק ומניח אותם בצד.
רכב עובר בשביל הסמוך והוא מסדר לי את השמלה כך שלא אחשף. כשהרכב חולף הוא מכניס את ידו בין רגליי ומשחיל שתי אצבעות לתוכי, מעביר בי צמרמורת נעימה בכל הגוף. אני מרגישה את הפטמות שלי מזדקרות ומתקשות. האגודל שלו משחק לי בדגדגן והגוף שלי משתוקק להרגיש אותו. והוא, שקורא את התשוקה שלי כל כך טוב, עוצר, שם קונדום, מתמקם בפתחי וחודר אליי חזק. הוא מחזיק בברכיים שלי ומפסק אותי רחב לצדדים. מזיין אותי. כל כך טוב. אני עוצמת את עיניי וגונחת. לא אכפת לי משומר היער או שוטר החורש או מי שלא גר פה, שיישמעו איך אני גונחת כמו זונה. בעיניים עצומות אני מרגישה אותו ויודעת מה הוא מתכנן. אני פותחת את הפה ומוציאה לשון. היריקה שלו נוחתת בפי. אני בולעת ומלקקת את השפתיים. פותחת את עיניי ומביטה בו מעליי, מזיין אותי. הוא מסתכל עליי בזמן שיוצא ונכנס מתוכי. אני מביטה בעיניו המיוחדות, בפניו היפות ומחייכת. מחייכת בחוץ אבל בפנים מתחיל הפחד לחלחל, הפחד שאתאהב. אני מרימה מעט את מבטי ומתרגשת מהמראה - שמיים תכולים וצמרות עצים גבוהים, כל כך יפה פה. הוא פאקינג מזיין אותי באמצע היער וזה מענג, ומלא תשוקה ויפהפה.
"היי", קולו רך ואני מחזירה מבטי אליו, "מי הזונה שלי"? הוא מרים מעט את ברכיי ונותן לי ספנקינג חזק בתחת. ועוד אחד. ועוד אחד. אני מרגישה שהתחת שלי חם ואדום. והוא ממשיך לזיין אותי, מגביר את עוצמת החדירה.
"אני", אני עונה מתנשפת בגאווה, "אני הזונה שלך"!
אני מרגישה אותו עוצר עמוק בפנים וגומר.
תחושת סיפוק ושלווה עוטפת אותי. שלמות. גם אם זה לרגע אחד בזמן.
ליטוף חיבוק ונשיקה.
הוא עדיין בתוכי ואני מושיטה יד לטלפון שלי, פותחת את המצלמה, מכוונת לשמיים, אל הנוף המהמם הזה שראיתי בזמן שזיין אותי ומצלמת. חרא תמונה. צריכה להחליף מכשיר.
"אני כבר צופה תמונה של צמרות עצים ב"כלוב" הערב", הוא מחייך ואני איתו.
מתחיל להחשיך והוא מתלבש, אני נועלת את המגפיים ושמה את התחתון הרטוב בשקית (-:
יושבים ומנשנשים קצת. שותים. מדברים.
מסתבר שהוא היה בכיתה עם בן דוד שלי בתיכון ושהוא חבר של אחד האקסים שלי. עולם קטן. כולם מזיינים את כולם.
"אולי אסתלבט על האקס ואגיד לו שאני מזיין אותך"?
"הבדיחה תהיה על חשבונך כי האקס קיבל אותי כשהייתי צעירה וכוסית-על-חלל ואתה עכשיו ניזון מהשאריות", צחקתי. גם הוא צחק.
אחר כך, הסתבר שצדקתי בקשר לחובב הטבע והצמחים כי הוא קטף איזה חלק של צמח: "את אוהבת אספרגוס"? שאל.
"כן", ראית איך אני נראית? אני אוהבת הכול.
הוא הגיש לי את הצמח ולקח גם לעצמו. לעס והתענג. אני נתתי ביס, לעסתי כמה שניות וירקתי מהר: "מה קשור אספרגוס"?, שתיתי קצת מים להעביר את הטעם, "נראה לי שאתה סתם קוטף דברים ומדבר בבטחון. יש מצב שזה בכלל רעיל".
הוא שם יד על החזה ועשה פרצוף כאילו הוא מת וזה הצחיק אותי.
המשכנו לדבר קצת על החיים, על בני הזוג, על הילדים. כבר החשיך כמעט לגמרי אז נאלצנו לאסוף את הדברים. נתנו חיבוק פרידה, נשיקה וספאנק אחד לדרך.
הלכנו כל אחד לרכבו והוא אמר לי לנסוע אחריו עד ליציאה מהיער. באוטו נבהלתי לגלות שהשחור בעיניים נזל מתחילת הערב, (מהדמעות של הגרון העמוק), שאני נראית כמו מכשפה ושהווייז שוב לא עולה.
הנייד שלי צלצל. ר'.
"תיכף מגיעים ליציאה. תמשיכי ימינה כל הזמן, עד שתראי שילוט לרחובות".
"תודה", נשמתי לרווחה, "והיה לי ממש כייף איתך היום".
"גם לי".
"ביי"
"ביי"
היה לו כייף איתי!
אני מאותתת ימינה מהיער ומנסה להשתלב בתנועה, שזה אחד הדברים שאני הכי גרועה בהם, גם הנהגים בכביש מסכימים איתי וצופרים. שיזדיינו. אולי יהיו רגועים כמוני.
זאת פעם ראשונה שאני נוהגת בחושך לבד אבל בשבוע האחרון עשיתי כל כך הרבה דברים לראשונה בחיי ואני מחייכת לעצמי. מרוצה. הנהגים שסביבי קצת פחות.
לאחר נסיעה של כחצי שעה אני מגיעה לקיבוץ, נכנסת בשביל המוביל אל החנייה וחונה עקום, איך לא?
אני לוקחת את התיק, נועלת את הרכב וצועדת הביתה בשמלה, ללא תחתונים.
שמחה. מסופקת. מהורהרת.
אולי בכל זאת אני כן אוהבת טבע?
אולי?
יש מצב?
לא.
אני לא.
באמת שלא.
בפעם הבאה אפשר צימר?
