דברים שאני אוהב

רוק, רוק כבד, פופ, טראנס וקלאסי

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=111305&postid=1545766

לפעמים אנשים מסויימים (ונהיה כנים, זה בעיקר בחורות שאני מתחיל איתן) נותנים לי יחס כאילו אני לא יותר מפיסת אבק חסרת חשיבות. וזה מוציא את החשק להיות שייך איתם למשהו כלשהו.

נניח, בחורה שאני מתחיל איתה, ונותנת לי מבט כאילו אני חתיכת חרא שמישהו לא הרים. באמת שלא מבין בהתחלה, איך אחרי מה שקרה פה, אנשים יכולים להיות כ"כ מנותקים ומגעילים.

נכון, זה מיעוט. וזה סוג מסויים. וידוע שיש בעיה, אחרי הכל, התאבדות הסקטור החילוני ליברלי על ידי אי הבאת ילדים, המטורללים באוניברסיטאות, אי היכולת להכיל גם פריצת נורמות אבל גם ערכים ברי קיימא...

ואני חושב לעצמי, אם מישהי שמתנהגת כלפי בצורה כזו מחורבנת, אם היא היתה נחטפת לעזה, והייתי יודע שזו היא, זה באמת לא היה אכפת לי. אבל אותה בחורה, כשחושבת על החטופים, בטח יש לה דעות כמו "חייבים לפעול למענם". ובו-זמנית אפשר להתייחס לאנשים רנדומליים כאל חתיכות חרא.

וזה די מתסכל כי כשאתה בא לבנאדם ומחמיא, אתה שם את עצמך בעמדת נחיתות מסויימת. לרוב וברוב המוחלט של המקרים, אנשים נהנים לקבל מחמאה ואפילו מחזירים מחמאה אפילו אם יש חבר או לא מתאים מכל סיבה.

אבל אז באה בחורה שיש לה גישה עוינת לעולם, ומחרבנת לך בפנים בנקודה הכי רגישה שאתה בא. וזה מאלץ אותך אולי לבוא עם פחות רגישות לשאר האנשים, רק בגלל שיש חרא אי שם, אפילו שזה 1 ל-20.

והבעיה היא, כשאתה שם את עצמך נתון לערכי הזולת, והוא ידו על העליונה, אם הוא מחרבן עליך - ואתה אומר לעצמך "זה בסדר, זה נורמלי", הדבר הפסיכולוגי הבא שיקרה לך זה שתגיד לעצמך שכל האנשים הם חארות, השאלה רק אם הם מעליך או מתחתיך. אם הם מעליך, הם יכולים לחרבן עליך מבלי שיהיו להם השלכות. אם הם מתחתיך, הם יתחנפו אליך, ופה אתה מתחיל לאבד רגש כלפי כל מי שמתחתיך.

ככה נראה לי שנוצר המעגל. פתאום אני אומר לעצמי, מה פאקינג אכפת לי מהחטופים והחטופות. מה אכפת לי מעם ישראל. שימותו. באמת. אחרי חוויה כזו, זו המחשבה וההרגשה שיש לי. כן, יש אנשים אחלה, אבל יש אנשים כאלו חארות, שיקלקלו לך את כל המצב רוח, סתם ככה. מבלי שעשית להם משהו רע.

ואני חושב על החרא של האנרגיה שאני מקבל מאינטראקציה כזו, שבאתי בטוב לגמרי, וחושב אם בכלל כדאי להמשיך לנסות ואיך לשמור על השדה האנרגטי שלי שלא יתלכלך מהזוהמה שיש לאנשים שאוהבים לחלוק את החרא שלהם. וברור לי שזה משהו עמוק, שפסיכולוגיה ודפוסים זה משהו עמוק ושהרוב זה די דטרמיניסטי.

וחוצמזה, לפעמים גם אני מגיב בצורה לא אמפתית וחיובית. בטעות. לא בטוח שהיא באמת התכוונה לפגוע. ומצד שני, לא חסר חארות בישראל. אסור להיכנס לשליליות כי זה לשלם מחיר עצמי יקר על החרא של אחרים. כמו שאבא שלי תמיד אומר "להתעצבן זה להעניש את עצמך על טמטום של אחרים". ומצד שני, לא בא לי לנרמל ולסלוח.

ואני נזכר באנה פראנק ואיך שהיא למרות כל השיט שהיה בחיים שלה, בחרה להאמין שאנשים מסוגלים לטוב. שהתרבות הניהיליסטית ממורמרת הזו של לשנוא את הזר, זה שחי איתך, דובר את שפתך, שותף לגורל, שהתרבות המנותקת הזו תעבור. שיש באנושות יכולת וגם שראוי להיות יותר טובים מזה.

מצאתי פנינה בפרופיל של דורה: "בדסמ עושים באהבה". זה כ"כ נותן קונטרסט להרבה דברים שאני קורא בכלוב, שאפשר לסכם אותם בדפוס מאוד פופולרי של שולטות שמציגות אופי אנוכי לחלוטין, ושולטים שמציגים הצגה גרועה של אנוכיים (הם תמיד מתנצלים ומסבירים שהם בעצם עושים הכל בשביל שהנשלטת תהיה מרוצה, הסברים וסינגורים שהשולטות לא צריכות לעשות). ובכל זאת, הנה מישהו רושם "אנחנו בני אדם לפני ואחרי הכל... בדסמ עושים באהבה".

האבחנה שלי על עולם הקינק ובדסמ היא שחלק גדול מאוד, אם לא הרוב, או הכל, או כמעט הכל - נובע מטראומה בילדות (זו לא חייבת להיות פגיעה, אלא גם הזנחה ואי מילוי צרכים רגשיים). יש כאלו שטועים שברגע שמרפאים את הטראומה, נעלמת המשיכה לפטישים שנוצרו ממנה. אני בעמדה שונה. אני רוצה במיניות דבר פלואידי במידה מסויימת, אפשר להיות ולעשות מאמץ להפוך ליותר וניליים, ואפשר להקצין את הסטיות. הליבידו הוא גם דבר חמקמק ועשוי לתת כיוון משלו.

בכל מקרה, הפלואידיות מוגבלת לכלי שבתוכו הפלואיד נמצא. הכלי יכול טיפה להשתנות, להתכווץ או להתרחב, אבל לא להפוך למשהו לחלוטין שונה. אנחנו יכולים לגלות חלקים ואיזורים שונים, לגלות שפטישים מסויימים שלא חשבנו עליהם, פתאום לגלות שהם ממש מגרים אותנו. או שדברים שעשו לנו את זה פעם, יעשו כיום פחות.

אבל גם כשאתה עובד ומרפא את הטראומות מהעבר, לפי איך שאני רואה את זה, הנטייה לפטישים מסויימים נשארת. אתה יכול להתרחק מהם לכיוון ונילי, אבל בשלב מסויים תתגעגע לשיאים שבלתת חיים לפנטזיות הכי מדליקות.

הבעיה היא, שהתחום הזה שם אותך בסביבה של הרבה אנשים שרובם לא רק שלא ריפאו את עצמם, אלא אפילו לא מודעים שיש בעיה. רחוקים שנים מריפוי, רעילים. חלקם מפיצים שנאה, חלקם האחר מפיץ ייאוש. הצמא הוא אלמנט מאוד דומיננטי בכלוב.

מבחינתי, קינק ובדסמ צריכים לבוא ממקום שאנחנו מלאים חמלה לאנושות כולה ולאלו שבקשר איתנו, ומבינים שנכפה עלינו קיום בו המיניות שלנו מופעלת מסטיות, ושזה בסדר גמור, בריא ועדיף לנו ליהנות ממנה כמו שהיא, במקום לנסות (לשווא) לשנות אותה. לכן, כל דבר שגורם לאנשים להרגיש חרא עם המיניות שלהם (אלא אם זה כחלק מסשן שזו המטרה כי זה מה שמדליק אותך), הוא רעיל.

הצד החלש בי רוצה אישה רעה. שתפגע בי רגשית. זה מדליק אותי. גורם לי לגמור. אבל אני לא צריך בשביל זה מישהי שבאמת, מחוץ לסקס תהיה ככה. עם אנשים רעים ואנוכיים העברתי מספיק שנים בילדות, וזה יהיה שיא הגועל המוסרי לנהוג ככה כלפי מישהו שסבל כילד מאנשים חרא. וזה מה שאנשים רעילים עושים פה, בייסיקלי, מחפשים לצוד אנשים שנפגעו בילדות בשביל לפגוע בהם בבגרות. הגועל שזה, כל כך דוחה, שהוא מכבה אצלי כל ניצוץ של גירוי מיני.

הצד הפצוע אבל חזק שבי, רוצה להיות רע. לירוק לאישה בפנים, לגמור לה על הפנים, לתת לה סטירה ולראות אותה מתנהגת כמו מטומטמת. אבל אני יכול לתת חופש וביטוי לצד הזה וליהנות ממנו רק כשמישהי רוצה בזה וזה מדליק אותה, או שהיא נהנית לתת לי ליהנות, וזה ברור לחלוטין שזה רק מתחיל בסקס ולשם הגירוי המיני של אחד מאיתנו, ונגמר בזה.

לא בא להטיף לאף אחד ואחת כי אין תועלת, רק מסביר מה אני רוצה לעצמי. מישהי או מישהם שאמיצים מספיק בשביל ללכת למקומות האפלים, כי ככה כבר בנויה המיניות שלהם, מרשים לעצמם ליהנות ממנה, אבל בוגרים ובריאים מספיק בשביל להשאיר את האפלה שם. כי זה באמת turn off לקחת אותה למקום אחר.

כשנראה שדברים מתקלקלים, הם אולי פשוט זזים למקום הנכון שלהם.

בזוגיות מושלמת, נשב בסופ"ש בצ'יל על ספסל במקום יפה ושקט בעיר, ביום שלא תכננו שום תוכנית, ננגן את With Sympathy של Ministry מהטלפון ונהנה פשוט לשבת ביחד ולשמוע את האלבום המושלם הזה בפעם ה-200. כלומר, מה שאני עושה לבד כרגע, נעשה ביחד ופשוט להיות ביחד זה מה שישמח אותנו. ככה אני מדמיין את הזוגיות שלי. בינתיים יש לי את With Sympathy וזה די הרבה.