יש אי שם

היום. ספציפית. כל הלחץ הזה שמגיע ביחד מכל כיוון. היום. עכשיו. אני מרגיש את הרצון הזה להיות הכי קטן שיש. 

אבל אי אפשר.

אז הם אומרים שהמוח הוא אבר המין הגדול ביותר. הוא בהחלט משפיע, אבל בשביל אדם מלא מחשבות כמוני הוא גם יכול להפריע. הוא הפריע, במשך שנים, ועדיין ממשיך לעיתים פחות תכופות. בסופו של דבר, אצלי לפחות, הדם יכול לשהות רק באחד מהאיברים. המטרה שלי היא לאבד את המחשבה, לא להיות בה. להיות ברגע עם כל התחושות שהוא מביא. זה היה מאבק, והוא עדיין שם לעיתים. משום מה עזר פעם כשלבשתי תחתוני נשים. הם עדיין במגירה איפשהו, אני לא זורק אותם משום מה. הם ממש עזרו לי לצאת מעצמי.
הייתי רוצה את האפשרות להראות יפה בבגדים נשיים, זה שם עדיין ולא יוצא, אבל גם לא מפריע. מצליח להשתחרר מהמחשבה גם בלי.

לא הגעתי הרבה למקום הקטן הזה אליו מגיעים ביחסי שליטה. עצרתי את עצמי. החזקתי את עצמי חזק, כל הזמן. 

כן, הייתי רוצה להתפרק.

מספר לעצמי שאחרים צריכים אותי חזק כרגע.

רוצה אותה. עכשיו.

תקופה עמוסה. אשפוז, כאב, עבר, הרהורים, הצפות רגשיות (כך מסתבר), שאלות בלי הרבה תשובות. פתאום יש משהו שהחלטתי שאני רוצה ואני הולך עליו, איכשהו, בלי באמת לדעת מה אני עושה. אני באמת לא מבין ולא יודע. לומד תוך כדי. עושה דברים כי נראה לי שזה מה שצריך לעשות ומקווה. כל מה שמדריך אותי באמת זה איך אני מרגיש.
בתוך זה עדיין מסתכל כאן עדיין באתר. עדיין יש אנשים שמעלים בי רצון להיות חתול לאיזה ערב. לדפוק בדלת על הברכיים, להכנס פנימה בזחילה ופשוט לבלות כך ערב שלם. על הרצפה. למה? עוד לא הגעתי לזה. אולי כי זה מקום שמרגיש קצת בטוח? אולי זה בגלל שזה מקום שבו אני צריך לקבל פחות החלטות. מקום שבו יש מסגרת ברורה עם היררכיה ברורה. היא אומרת, אני עושה. המטרה ברורה. לגרום לה לחייך. ללמוד מה לעשות כדי לגרום לה לחייך ולעשות. להפתיע לפעמים. בהיררכיה ברורה יותר פשוט.
ונילי יותר קשה לי. יותר מסובך לי.
אבל... אני מרגיש. אני רוצה. אז אתן הכל.

מדליק כאן כבר נרות, הזמנתי מזון. מחכה לה. רוצה שיהיה לה הכי רגוע בתוך כל הבלגן שלה. קצת שקט. רוצה לחבק ולעטוף אותה. 

רוצה להרגיש בטוח איתה, להרגיש שהיא מקבלת אותי כמו שאני. 

בעוד שבועיים קצת אילת. 

לפני הניתוח מחר, אחרי חלומות מוזרים, אחד על רכב ישן שלי ונסיעה בכביש שאין בו יציאה ואחד אחר עליה ואמירה שלה על פרידה, התעוררתי. כן, זו ההרגשה שלי, זה ייגמר. כמובן שזו ההרגשה שלי און אנד אוף כבר תקופה ומדי פעם אני מופתע, אז מי יודע. ההבדל, אולי, הוא שמשום מה פחות אכפת לי. אם היא תחליט כך, זה מה שיהיה. מיותר להשקיע מאמץ במי שלא רוצה.

הרבה שאלות. הרבה מאוד שאלות. חלקן מתייחסות לשאלה - למה בכלל יש שאלות. יש דברים שקורים תוך כדי, בלי באמת לחשוב עליהם. מצאתי את עצמי במיון ועכשיו מאושפז, משום מקום. לא אמרתי לה מיד. הייתי עסוק מדי בהתרוצצויות, בכאבים, בלסיים את הסאגה שבסופו של דבר ככל הנראה תמשך עוד כמה ימים. אני מנסה לחשוב מה היא חושבת, ומה אוכל לענות לה. זה בזבוז אנרגיה מיותר. היא תגיד כשתרצה להגיד, ואני אענה. היא גם ככה דואגת להזכיר שוב ושוב שהיא לא יודעת מה היא רוצה. 

הטיפול, כך אומרת, אמור לעזור להבין את הפעולות, את המניעים, את מה שעוצר, ולהזיז את מסלול החיים כך שתהיה לך בו קצת יותר בחירה. נראה שהקונפליקט בלתי נמנע. צריך לעבור אותו. צריך להבין. צריך... לקבוע נקודות ייחוס.

בינתיים הספקתי לשחק שחמט עם השכן בחדר ועם הבן שלו בן השמונה שהגיע לבקר. נדרש לעצור ולחשוב על יותר ממהלך אחד קדימה. 

הזמרת התקשרה, חזרנו הביתה ופשוט נצמדנו. נגעתי בה. ליטפתי, החזקתי, מחצתי. איבדתי שליטה ורק רציתי להיות בתוכה. עמוק. עמוק. עמוק.היא יצאה מוקדם לסידורים שלה. הלכתי להצביע וחזרתי לישון. הייתי גמור לגמרי. התגעגעתי לגוף שלה, אבל נתתי לה לישון שנ"צ לבד. היא גם היתה מותשת. עוד מעט. לא עוד הרבה. אגע בה שוב. אגע בה שוב. אגע בה שוב. 

אחרי שהלכה עלו בי בראש מחשבות שלא קשורות אליה, לא קשורות לאף אחת. הייתי קשור באסם ומישהי עם מגפי עבודה כבדים חלבה אותי. שמעתי את עצמי מתחנן ואותה אומרת לא. רציתי רק להצמיד שפתיים ברעב למגפיים האלה. היא הוציאה ממני הכל לתוך קערת האוכל שלי ו...

לא אני לא מבין איך זה מתקשר אחד לשני. אולי פשוט... הרצון הזה לאבד שליטה כך. פשוט לרצות בצורה העמוקה ביותר. בצורה חייתית. בלי יכולת לעשות כלום, רק להשתוקק, לגנוח, לרצות. 

היא מתנצלת על זה שהיא משגעת אותי. היא באמת משגעת. יש ימים בהם באמת קשה לי עם זה, יותר בגלל הריחוק שלה, בגלל שהיא מתעקשת שהיא לא יודעת מה היא רוצה. עם הדרישות אוכל להתמודד. תשגעי אותי. תני לי לגעת בך.

אולי זה הלחץ הזה עכשיו, הוא עובר על כלל אנשי המשרד, אולי זה הדדליין הזה לסוף השבוע. אולי זה בכלל בגלל המחלה שהגיע כפרק א ואז המשך לפרק ב שפשוט הזיזה את המגדל הזה שנבנה. אולי זה הטיפול שהתחלתי, שאולי הגיע בגלל אותה מחלה ראשונה שאפשרה לי לרגע לעצור ולחשוב בתוך חיים כל כך מסודרים ומלאים שלא השאירו מקום לדבר. 

אני לא מעוניין בה, אבל משום מה מחפש באינטרנט מיטות כלבים ומדמיין את עצמי מתכרבל בתוך אחת כזו - ערום מלבד קולר. 

כשהיא לא מרשה אני רוצה יותר. המילים האלה. לא. אסור לך, אני לא מרשה לך. אל תיגע עדיין, רק כשאני אומרת. איכשהו אני מאבד את זה. נהיה קצת חייתי. רוצה. כל כך רוצה. 

תאסרי עלי ותקבלי את כולי.

אני חייב רגע לעצור ולכתוב את זה, פשוט כדי שאוכל לחזור ולהתרכז. אני מנסה לסמוך באופן מיידי. זה לא קל, יותר מדי היסטוריה, יותר מדי דברים שאני מרגיש שאנשים פשוט לא יצליחו לעכל. כן, עם אנשים מכאן קצת יותר קל. אני מדמיין לקבל ממנה משימות. אני חושש מהמשימות שיקחו ממני משהו, חושש ורוצה שהיא פשוט תיקח ממני. כשמשוחחים ומוצאים דברים שפחות נעימים לה, אני מנסה לשנות באופן מיידי, גם אם זה לא עובד מיד באופן חלק. זה קצת גורם לי להרגיש מאולף. אני רוצה להרגיש כך. פשוט כך. שיתחיל ממשימות קטנות, שישתרשו, שיגדלו, שישנו, שיאלפו, שאוכל לשחרר ולתת לה לקחת יותר ויותר. 

יושב במשרד, מרגיש שפתיים דמיוניות ליד האוזן שלוחשות - "זה שלי". והוא, שם למטה, מתקשה. 

זהו.

חוזר להתרכז.