|
|
|
אני מרגישה שככל שאני מתקדמת בטיפול, אני מאבדת את עצמי יותר.
קראתי שבתהליך של ריפוי אנחנו לא חוזרים למי שהיינו קודם (לפני הכאב, לפני הטראומה) אלא נוצרים מחדש. אנחנו אנשים חדשים שלמדו להתמודד עם הבעיות והקשיים ולומדים מהם.
אז אי אפשר באמת לחזור אחורה, לאני של פעם.
צריך להתחיל לקבל את האני החדשה.
אולי כבר לא אהיה יושי יותר.
אני היום.
אז מה אם גנבתי מהפייסבוק :× מימ זה מימ.
מבריזה מאורדורה. I'm sorry.
לא שלמישהו אכפת, עוד אחת מהכלוב.
אבל לא מסוגלת להכיר אנשים ולצאת מאזור הנוחות. היום.
נסעתי במקום זה לשתות בירה עם בן הזוג בתל אביב.
בירה, אוכל ואדם שאכפת לו ממני.
לא צריכה יותר מזה היום.
יושי.
אין לי מצב רוח.
יותר נכון- אני עצבנית.
אמא שלי הצליחה לעצבן אותי כבר על הבוקר. שלחתי לה סרטון שבגדול אומר "אל תאכילו את הכלבים שלכם בכל דבר כי הם עושים לכם עיניים" אז היא לקחה את זה למקום הלא נכון. אז אמרתי לה שהכוונה היא... אז כמובן שהיא הרגישה חסרת שליטה והחליטה לקחת את השליטה חזרה אליה וכתבה לי "תחפשי טיסות, סבתא רוצה לטוס"- שמה הקשר באמת? אז כתבתי לה בפרטי "אל תגידי לי מה לעשות. אני יודעת מה ומתי לעשות" אז היא ישר נסוגה "לא, זה לא מתוך כעס, אל תכעסי. תחייכי, נעים בחוץ".
כאילו מה?? מה?? אין רגשות נוספים בעולם חוץ משמחה? אף רגש אחר לא מקובל? למה אסור לכעוס? למה אסור להיות עצובים או להרגיש כל מיני רגשות??
למה בגיל שלה היא עדיין לא מסוגלת להתמודד עם שום דבר?
כל כך נמאס לי להיות זאת שלא בסדר כל הזמן.
להיות זאת שעוזרת כל הזמן!
יושי תזמיני לי, לה, לו תור
יושי תשלחי לאבא את הכתובת בוויז
יושי תסדרי לי את כל הבעיות עם הביטוחים- אז מה אם יומיים אחרי אסכים לעשות ביטוחים כפולים כי התקשרו אלי?
יושי תעשי...
דיי!
מה אם פעם אחת יעזרו לי? למה אף אחד אף פעם לא חושב על לעזור לי?
למה אני צריכה תמיד לשתוק ולעשות? להתמודד בעצמי עם כל הרגשות שלי והבעיות שלי?
למה כולם מפילים עלי את שלהם אבל אף אחד לא רוצה לקחת אחריות על שלי?
על שלי אני אחראית ועל שלכם גם אני אחראית?
די, נמאס.
נמאס.
והכי מעצבן זה שהדמעות כבר פה
ואני לא מצליחה לבכות.
אני רוצה לבכות.
מחר אורדורה.
מעניין את מי אפגוש.
את מי אזהה.
האם מישהו יצליח לזהות אותי?
לילה טוב,
יושי.
לפעמים אני רוצה להיות אלימה.
לפעמים אני טיפה אלימה. ממש טיפה, בצורה משחקית.
אבל לפעמים בא לי להיות ממש אלימה.
אני צריכה לחזור לאגרוף התאילנדי...
או למצוא תחליף אחר.
לתעל את האנרגיה למקום מקובל מבחינה חברתית.
לפעמים מפחיד אותי שהאלימות תתפרץ החוצה-
כי מישהו עצבן אותי או אמר משהו או לא נתן זכות קדימה במעבר חצייה.
לפחות אני כבר לא מפנה את האלימות כלפי עצמי.
מקווה שלא.
יושי.
יאן היקר,
רציתי לומר לך שאתה עלוב נפש. לא רק שאתה נמוך קומה, אתה גם רפה שכל.
אם תקרה לי ההזדמנות ואפגוש בך שוב- אני אזיין אותך במכות.
אם תנסה לברוח, אני אתפוס ואוריד אותך לרצפה. ארתק אותך עם הידיים מאחורי הגב. אשפיל אותך מול כולם.
באהבה רבה,
יושי בת השלוש עשרה.
יש משהו בלשמוע את השיר הזה באזניות. עושה חשק לרקוד. מתזזת לי תוך כדי שטיפת הכלים.
לילה מקסים,
יושי.
אני לא יודעת אם אני חולה או סתם עייפה.
אבל הגרון והשרירים הכואבים, והעייפות הקיצונית כנראה מעידים על חולי.
אז אני סוחבת חצאי ימים בעבודה ופורשת הביתה.
לפחות מחר אשאר בבית, בחסות תור לאורתופד באמצע היום.
מחר אצטרך לשכנע אותו שאני צריכה לעשות בדיקות כי כבר בלתי נסבל לחיות עם הכאב.
שחזר דרך אגב.
לא יודעת אם בגלל החולי או סתם ככה כי בא לו, אבל כואב לי. כואב לי הצוואר וכואב לי הראש.
שזה ממש מעצבן כי בתקופה האחרונה היה שיפור בכאב, לא היה לי כאב ראש כמה שבועות כבר.
אבל מניחה שתמיד יהיו עליות ונפילות.
כמו שחברה שלי אומרת- ככה זה, אין מה לעשות.
יושי.
אתמול תפסתי את עצמי שמחה.
טיילנו בתל אביב,
קניתי שלטים חמודים לחדר אמבטיה והשירותים בנחלת בנימין.
אכלנו טוב, ספגנו קצת תרבות.
ובאוטובוס הביתה פתאום קלטתי שממש טוב לי.
הזכיר לי את הספר שאני קוראת ב"עברית" שקיבלתי במתנה בתחילת המילואים.
לחיות את הרגע, להתייחס לרגש.
יושי,
שמחר הולכת לעבודה :×
הבית השני.
חירפנתי את בן הזוג שלי בזמנו עם השיר הזה.
זה היה קצת לפני שפתחנו את הקשר
והמילים צרבו לו מאוד.
עכשיו, ארבע שנים אחרי,
הוא עדיין שונא את השיר-
אבל המילים כבר לא צורבות.
סופ"ש נעים,
יושי.
