מקום תחת השמש

המאמץ לייצב את הקול לא מצליח ואני יודעת שתכף תזלוג הדמעה הראשונה ואחריה לא תהיה לי שליטה יותר על כלום.

״אני לא מרשה לך לחשוב על זה יותר״, הוא אומר ואני יודעת והוא יודע שהמחשבות הטורדניות לא תעזובנה את ראשי העייף.

ההודעה שקיבלתי הבהילה אותי כל כך ששיגרה אותי לתקופות שחשבתי שהתגברתי עליהן. התסכול וחוסר היכולת להתמודד מתישים אותי כבר. ״זה הולך להיות מאוד פשוט״, הוא אומר והמילים שאמורות להיות נוצה נעימה, שורטות לי את הנפש, גם את הטוב אני לא יודעת לקבל.

אני בוכה כבר ללא שליטה, בכי רע כזה, של כל הפחדים וחוסר הבטחון, של בהלה. אני אומרת לו שאני בכלל לא כועסת, רק מבוהלת, כמו שהייתי לפני מספר שנים והבטחתי לעצמי שלמקומות האלה אני יותר לעולם לא חוזרת. הוא מביט בי באהבה, יושב רחוק אבל הכי קרוב ללב ולנשמה שלי, ״אני הגב שלך. גב זה לא רק מתי שנוח, זה לתמיד״, הוא אומר ואני מתייפחת מבכי. המילים האלה מפעילות בי את מפלי הצער על מה שמעולם לא היה לי. המים השוצפים מסתירים את נהרות האהבה שאני חשה אליו ברגע זה. ככל שאני בוכה אני מרגישה מין רוגע כזה שמתפשט לי בגוף, הבכי הופך מבכי של כאב לבכי של..   

אושר?

הוא נשכב על המיטה וקורא לי לבוא אליו. במיטה, קל לי יותר להסתיר את הפנים או לפחות לעצום עיניים. אני מתחילה בסריית שאלות כדי להגיע לעיקר, אני צריכה בילד אפ, אני חשופה עד העצמות, הוא רואה ויודע הכל, ״אתה חושב שאני נחותה?״, אני שואלת בשקט, מצליחה להחזיק את הגוף כדי לא לעלות בסערה השמיימה מכובד המחשבה. ״את לא נחותה ובחיים לא היית נחותה״, הוא אומר ומחבק אותי חזק. יכולתי להרגיש איך עוד לבנה הוספה לקיר האמונה שלי בו.

ביקשתי אתמול להירדם מוקדם, הימים אינטנסיביים והחשק המיני שלו גדול, גם עם 40 חום הוא ימצא את הצורה לדפוק אותי ולשפוך זרע לתוכי. אז ביקשתי והוא הסכים.
מה שלא מנע ממני רגע אחרי לנזול לו לזין, היה לי צורך לחכך אף ולחי על ביצים חמות עם הריח הזה שיש רק לו.
ביקשתי רק להתנחם בהם מעט ולחזור לשקע הכתף שלו, לשקוע לתוך שינה מתוקה.
כשחזרתי למעלה הוא התחיל במלאכת ההרדמה, מלטף לי את הפנים, הצוואר ובעצם את כל השטחים (הכבושים) שאליו מגיעה היד שלו. במקום לשיר או לזמזם שיר שירדים אותי הוא מחבר משפטים מטונפים שמעיפים לי את המוח. הוא מלטף ומדבר בצורה הזאת שגורמת לרחם שלי לרעוד, אני מנסה לשמור על ארשת ישנונית, אני באמת רוצה לישון מוקדם, השעון כבר מכוון לשעה מוקדמת מידי ואני רק רוצה לישון טוב כדי שאוכל לתפקד טוב למחרת, ״ככה יהיה לי קל יותר לשרת אותך״, שלפתי לפני את הקלף הנכון (:
אבל המגע שלו והמילים שלו והריח של הביצים שלו שמרוח לי על כל הפרצוף מקשים עליי להיות מי שאני, גוש שינה מתפנק שתכף נרדם והגחלת של הפנתרה חסרת המעצורים מתחילה לבעור. אני חושבת כיצד אוכל להנות מכל העולמות ובשיא טיפשותי אני מבקשת לגעת. הוא שואל (בצדק) כיצד יש לי כח לגעת בעצמי אם אין לי כח למצוץ לו? הרי ביקשתי ככ יפה להירדם מוקדם והוא נתן את אישורו בטוב ליבו (הטוב והמיטיב).
הבנתי שאני כבר עמוק בתוך המלכודת אז במקום להיאבק אמרתי שהוא צודק, הסתובבתי והלכתי לישון, תאוותי בידי וריח הביצים על פניי.

כשיצאתי לרוץ הוא עדיין ישן, הוא התעורר מיד כשחזרתי. רציתי לקפוץ עליו אבל במקום זאת הצעתי לו קפה. הוא הסכים. כשישבנו אחד מול השניה הוא אמר שריחם עליי ולכן לא הוריד אותי למצוץ מיד כשנכנסתי.
הוא מיהר ליומו וקם להתקלח, בדרך לשם, הוא עצר ליד הכורסה שלי, שלף את הזין ודחף לי אותו לפה, השאיר מספר רגעים, הוציא, נתן לי נשיקה על הפה ושאל אם אני צריכה משהו, עניתי שלא, מסוממת קלות מהמגע שלו. ״אני רוצה שתלמדי לבקש אם את צריכה כאב״, הוא אמר והמשיך למקלחת.
ליד הדלת, נישקתי אותו ולא הצלחתי לשחרר, ״אתה הדבר הכי סקסי שקיים ביקום״, אמרתי לו לפני שיצא. הוא נישק בפעם האחרונה ויצא.

כל היום אני על קוצים, מחכה, זקוקה, חושבת עליו כאילו הכרנו אתמול.

״אני חושבת עליך ומרגישה גלי רטיבות
בא לי ללקק אותך״,
״את מתחילה להפנים״,
״את מה?״,
״את כל מה שאת״,
״אני חרמנית פיצוצים״,
״מעולה״,
״בא לי אותך
כנראה הזין בפה לשנייה הוציא אותי מדעתי
נשארתי מורעבת״,
״השיחות הקרובות מרטיבות אותך הכי״,
״איזו מהן?״,
״אספר לך בלילה״.

עד שהוא יחזור אני משננת שהבקשות שלי והצרכים שלי מגיעים אחרי כל מה שהוא רוצה וצריך, משננת ומאמינה.
בנתיים, אני מחכה.

״אתה צריך להבין, בד״כ הימניים הם יותר ליברלים״, שמעתי את המשפט בגל מקוטע מהרוח, הדי מילים נכנסות לי לתודעה ככל שאני מתרחקת מהם. אני לקראת סיום הקילומטר המזוין שכ״כ קשה לי לסיים אותו, נלחמת בעצמי לא לעצור את התנופה בכל פעם שהגוף מתחנן שאאט, עוד כמה מטרים וזה נגמר אני אומרת לעצמי פעם אחר פעם, במנטרה שלא ממש עוזרת כעת, קשה לי מאוד, איפה חדוות הריצה שהייתה לי, איפה???, עם המטען הרגשי הזה המילים האלה חודרות אליי ואני רוצה לעצור או לחזור על עקבותיי כדי לעצור את הטירוף הזה, לבדוק אולי אני טועה או פשוט להצטרך לשיחה ולראות על מה מדובר אבל אני פוחדת שלא אדקר או לכל הפחות יתקפו אותי בשוקר, בכל זאת מדובר בזוג מגודלים עם קול מתחלף שעוד מעט יהיו בצבא החזק בעולם (לפי מקורות זרים) בהלוך שמעתי אותם צוחקים צחוקם של נערים, מעוטרים בסימני אקנה על הפנים וכעת, בחזור, כשאני עם הפנים אליהם, אני רואה אותם ושומעת חלקי משפט משיחה שלמה.

וזה תפס אותי. זה גם נתן לי דרייב לסיים את הריצה המטופשת הזאת.

חשבתי על דעות לעומת עובדות ואיך היום כל דעה נחשבת לעובדה ואף אפשר להוכיחה בעידן ה AI. בורות משפיעה על כל היבט בחיינו אבל גם פייק ניוז. זה תפס אותי. כי אנחנו חיות בגהינום מתמשך כבר כל כך הרבה זמן והטיפות שאנחנו מרגישות זה טיפות של שתן כי משתינים עלינו בקשת ומנצלים את הקידמה והמידע הנגיש להצפת רעל ושנאה ופילוג וללמד שמה שאמת הוא שקר ומה ששקר הוא אמת. ואין לי מילים חכמות או נכונות, גם אני מרגישה שהאמת שלי או המציאות שלי מעורערת והחיים על בלימה כבר זמן מה. אבל מה שברור לי כמו שמש בוהקת שהכל קשור להכל.

״זה מדליק אותי, כן״,

״מה מדליק בזה? תסבירי״,

״לא יודעת בדיוק להסביר אבל זה מעיר בי משהו״,

״זה מחרמן אותך לראות שני גברים ביחד, זה מרטיב אותך, תסבירי למה״,

זה לא מרטיב אותי חח, זה לא עובד אצלי ככה, זה לא שאני רואה את זה ומתחרמנת, זה פשוט מעיר אותי מבפנים, כאילו נוגע במקומות פנימיים עמוקים שאני לא מצליחה להבין עם עצמי״,

״אולי זה קשור למראה החיצוני שלהם? תמיד אסתטיים ונראים טוב״,

״יכול להיות אבל קשה לי להאמין, גם כשגבר משפיל גבר אחר זה עושה לי את זה ממש, אפשר לומר על זה מחרמן נראה לי, כן״,

״יכול להיות שמה שמושך אותך שם זאת האינטימיות, גם שליטה נשית מושכת אותך?״,

״לא ממש, לא אישה על אישה ולא אישה על גבר, אולי אם זה ״עשוי״ ממש ממש טוב אבל עקרונית לא, בעיקר שליטה של גבר על גבר וכמובן של גבר על אישה״

אני מנסה לחשוב על משהו שראיתי או שמעתי של שליטה נשית על גבר או אישה ומגלה שזה כן הדליק אותי במקרים מסוימים אבל לא יכולה לדמיין שאישה תשלוט עליי, זה לא עושה לי את זה.

״זה לא עושה לי את זה שאישה תשלוט עליי״. אני ממשיכה לחשוב על זה וככל שהמחשבה נפתחת ואני מדברת אני מבינה שאולי המגדר לא משנה. היות ולא חוויתי שליטה נשית אני לא יודעת איך זה ירגיש לי, הרי אני יודעת להרגיש לפי מה שאני מכירה ויודעת, מהמקומות שבאתי מהם, מהילדות, הכל הוביל אותי לנקודה שבה אני מרגישה ויודעת את מה שאני מרגישה ויודעת. זה מעניין, כי בסופו של דבר הצורך להישלט הוא לא תחת שבלונה מסוימת, נראה לי. וגם ככל שמתבגרים (שאני מתבגרת) הצרכים משתנים, גם הפנטזיות וגם החלומות לעתיד. זה כאילו מצטמצם לכדי הגיוני או לא הגיוני ובעיקר מתאים או לא מתאים.

אבל עדיין, מה קשור אישה שתשלוט עליי? וזה בכלל לא הנושא , סטיתי.

״מה מחרמן בגבר ששולט בגבר?״ אני מנסה לברר איתו מאיפה זה בא לי.

״תגידי לי את, לי זה לא עושה כלום, אני אפילו לא יכול לדמיין את עצמי בסיטואציה כזאת״.

אין לי תשובה אז אני לא עונה אבל אני חושבת. מה בהשפלה של גבר מדליק אותי.

סיפרתי לו שפעם הייתי מפנטזת שאני הולכת לעשות עיסוי, בן זוגי מחכה לי בחוץ או בבית והמעסה שולט עליי ומכריח אותי לעשות דברים. בסוף הייתי חוזרת לבן זוג כשאני מלאה בזרע. בניתוח קליל אני מבינה שאני הייתי האמצעי להשפיל את הגבר, כלומר לא אני השפלתי אותו, הוא הושפל ע״י גבר אחר.

היו תקופות שהייתי מדמיינת איך אני גרה עם גבר ומי ששולט בי מגיע ומזיין אותי בכל מקום בבית, הוא היה קובע עליי ומחליט בשבילי והגבר שגרתי איתו פשוט קיבל את זה. לי אין שום צורך להשפיל את הגבר ישירות.

למה זה ככ שערורייתי עבורי? כי זה סותר צרכים אחרים בתוכי. כלומר, הפנטזיות האלה הן לא צורך

הן פשוט מחשבות שמגרות אותי אבל לעולם לא ארצה לממשן. לעומת הצורך שלי בקשר זוגי מונוגמי שכולל יחסי שליטה עם גבר דומיננטי ששולט בי.

אני מנסה להתחבר לילדה שגדלה בחברת גברים אומללים, רובם נסחפים ברוח, אף אחד לא שולט על עצמו ובטח לא יודע לשלוט על סביבתו, לפחות בעיני רוחי. אולי זה קשור למקומות האלה, אני מתקשה לחבר את הקווים.

״אני לא מבינה, לא יודעת״,

״טוב, יש לנו את כל החיים לברר״.

המזגן ממזגן אותי עד העצמות. מרגישה קפואה ומיד שמסיימת לצחצח שיניים אני קופצת למיטה ומתכסה עד מתחת לסנטר. לוקחת את הטלפון מהשידה ומתעסקת בו. עוברות מספר דקות עד שגל של אי נוחות שוטף אותי מאצבעות הרגליים ועד הקודקוד. הוא יושב על כורסה לא רחוק ממני, עסוק בנייד. ״לא שאלתי אם מותר להיכנס למיטה״, אני לוחשת. ״חיכיתי לראות כמה זמן יקח לך לקלוט״ הוא השיב. ״סליחה, לא שמתי לב״, עניתי בשקט. ״אני יודע שיש דברים שהם תהליכיים, לא מצפה שהכל יקרה בלי טעויות, תביני שאין לי אגו איתך״.

*

שעות לתוך הלילה והשיחה בעיצומה, נראה שאין נושא שלא דנו בו. בימים האחרונים נגלו בפניו עוד דברים בנוגע לדברים שמסעירים אותי בצורה זו או אחרת. הפתיחות בינינו זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני יכולה לספר לו הכל, הכל גלוי ופתוח בפניו. אנחנו מדברים על תחושות שעולות לי מהאתר הזה, מהמקום שלי פה, מה אני עושה פה בכלל. אני משתפת אותו על טקסטים שקראתי או דברים שראיתי שהשפיעו עליי בצורות שונות. איתו זה מרגיש שאין בושה בעולם, לא בעולם שלנו, לא איתו. הוא עוזר לי לנתח את התחושות שלי, ״כן, זאת כנראה קנאה״, הוא אומר אחרי שאני מנסה להבין  מה אני מרגישה. ״אבל למה שאקנא בה?״, אני מנסה להבין את המוח המעוות שלי, ״כי את רוצה להקדים את המאוחר״. הבנתי.

הוא סובב אותי אליו  ״אני רוצה שכל פעם שאת עושה טעות תבקשי ממני עונש. ממחר את מתחילה לבקש עונש על כל טעות״.

אני שונאת לאחר. נראה לי לא מנומס וגובל באלימות לגזול מזמנם של אחרים. עברתי שינוי משמעותי בנושא זה, מאחת, ששעה שנקבעה היא המלצה בלבד עבורה, לאחת שעושה דברים מטורפים להגיע בזמן. לצערי, הזולת לא חש כמוני אבל אני דוגלת במה ששנוא עלייך אל תעשי לחברייך. למזלי גם הוא דייקן.

אם יכולתי לא הייתי חופפת בכלל, או פעם ב כזה. יש לי שיער ארוך מאוד ועבה מאוד, כל חפיפה מצריכה שם עבודה שאין לי כח לעשותה. ואם יוצא שהוא משתין עליי לקראת שינה או/ו מרטיב את שערי בצורות אחרות אני מתפחלצת מהעובדה שעליי לחפוף בלילה. זה פשוט הורס לי את כל יום המחרת. זה לא תמיד משנה לו.

בקיצור, לישון עם שיער רטוב זה השטן.

מעניין לעניין באותו עניין, המקלחות שלי זריזות מאוד. שטיפת פנים עם סבון פלאס שיפשוף גוף יסודי לוקח לי לא יותר מ 7 דקות והגזמתי בגסות. לעומת זאת, הוא יכול להישאר במקלחת 20 דקות, חצי שעה בכיף שלו. זה מחרפן אותי אבל למדתי שהשונה הוא אח על מלא, או שולט קשוח שמשפיט במילה.

כשהוא בחר לי את הכינוי הבטתי בו בקימוט פנים לא חינני, סירייסלי? אמרתי בגיחוך. ״כן״, הוא סיכם. זה לא הזיז לו. זאת הייתה הבחירה המושלמת. (כמו הרבה מהבחירות שלו)

לפני מיליון שנים נבחרתי למלכת היופי בתחרות נישתית (שאותה לא אחשוף כי..)

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי שהוריי יתגרשו. זה לא קרה. למזלם ולמזלי. כשאני מביטה בהם היום אני שמחה שיש להם אחת את השני.

היו לי התלבטויות סביב הקעקוע. לא כי לא רציתי לעשות אותו, פשוט פחדתי מהעתיד, פחדתי מאכזבות, פחדתי. מאז שהוא עליי אני חשה יותר בטוחה, עטופה ובמקום הנכון שלי.

אני אוהבת לזלול. עבורי אוכל הוא עניין משמח, מקרב, יצירתי. לפעמים הייתי רוצה שהוא יהיה קיים עבורי רק כדי להזין את גופי, לפעמים אני שמחה שהוא יותר מזה בחיי.

לפני מספר שנים הייתה תקופה של 3 שנים שרצתי כל יום 6 ק״מ. המקסימום שהצלחתי לרוץ היה 10 ק״מ. מתקשה לחזור למרחקים האלה.

חשבתי שאני ״נימפומנית״. לא ההפרעה אלא אחת כזאת שיכולה להזדיין ללא הרף. לא ידעתי כלום לפני שפגשתי אותו. הוא מצליח להתיש אותי גופנית פעם אחר פעם אחר פעם.

תמיד שנאתי כאב גופני. מאוד. משתפרת ביכולת ספיגת הכאב שהוא מעניק לי. התחלתי לבקש את זה - מתוך שלא לשמה בא לשמה - עדיין סובלת מזה אבל עושה לי טוב לספוג עבורו, אם זה הגיוני.

בעקבות ספר שקראתי בגיל 17 החלטתי שאני לא רוצה ילדים. עם השנים ההחלטה חוותה שינויים, התלבטויות וחוסר בטחון. היום אני יודעת שזה לא בשבילי. משחררת את זה באהבה ושמחה על שתי הקטנטנות שלו בחיי.

מאז שאני ילדה קטנה חלמתי לחלוק את חיי בצורה טוטאלית (עוד לפני שהבנתי מה זה טוטאליות) עם אדם אחר. יכולתי ממש לדמיין ולהרגיש את הקשר הזה. איתו זה מרגיש כמו הגשמת חלום.

לפעמים הדרך הכי מהירה לליבו של גבר, היא דרך חור התחת שלו. 

נבט.

החולצה השחורה מבליטה לו את הכתפיים הרחבות, הכובע משלים את הלוק. אני רוצה למצוץ לו שם ומיד אבל ילדים ואנשים מסביבנו.

אני מביטה ביצירה המושלמת שהוא, עוד קצת, חוטפת פה מבט, שם סקירת רנטגן מהירה, מנסה לראות את הלב ואת האזור הזה שיודע לבעבע, מאוד יודע.

הזרועות האלוהיות האלה והאמות המושלמות מהפנטות אותי, לאורך כל השעות שעמד על המנגל, יוצר את הסדר המופתי שלו, הכל במקום, מסודר ומתוקתק.

זה הבנאדם הכי מסור שהכרתי בחיי, אני חותמת את המחשבה ומתפנה לשאר האנשים.

שתמיד אהיה ראויה. 💜

במה זה מסתכם בסוף? שמישהו יראה אותי ולא יבהל. יראה וישאר. יראה וירצה עוד מהדבר הסתור הזה שמרכיב אותי.

אני מאמינה שיש זוגות שהשקיפות הזאת קיימת במערכת יחסים שלהם, בלי הצורך בטירוף, ללא מחול שדים שמתרחש עליהם שוב ושוב ומטלטל את עולמם. הם פשוט שם, אוהבים, צמאים, זקוקים. מנהלים חיים רגילים, עובדים, שמחים, מזדיינים, אפילו מזדיינים חזק, אפילו הוא דופק לה ספנקים בתחת והיא מאוד אוהבת ומספרת על זה לאודליה בפינת קפה, שתיהן מחרישות סוד מתחת לכף יד פתוחה, בין האף לשפה העליונה ומצחקקות.

לפעמים כשאני כבר מותשת מהסערות ויש איזה רגע או שניים או שעות, אני רוצה להיות במיטה רכה בידיעה מוחלטת שלא תהיינה יותר סופות כה חזקות. ואז עובר יום או שבוע או חודש (נסחפתי) והכל רגוע ואני מקללת את עצמי שלמה נולדתי כזאת דפוקה. למה זה לא מספיק?

אני לא זוכרת מי העלה את זה קודם אבל דיברנו על זה, על כמה נחמה יש בידיעה שמישהו מכיל אותך 360, שזה בכלל לא משנה מה עשינו או מה נעשה, אנחנו שם, נטועים כמו עץ חזק אחד עבור השניה. מחזיקים את הסערות ויכולים להן. אני מודה שבזמן שזה קורה אני מתקשה לראות את הסוף, את הצלילות שרואים אחרי, אני מפחדת שזה כל כך חזק שזה עלול להעיף אותי מהמקום וזה קשה.

תמיד חשבתי שאני מה שנקרא ״אישה חזקה״, איתו זה מקבל משמעות אחרת. זה לא פמיניסטי (או שכן), זה לא נובע ממקום של תחרות או לעומתיות, אין שם כח או משהו מתפרץ (חוץ מתשוקה בוערת) זה פשוט קבלה של מי שאני ואיך שאני רוצה להיות, זה כל כך פשוט אבל זה לא.

עברתי דרך, אני יותר שלמה עם עצמי, מקומי ולאן אני רוצה להגיע, אני משתפרת אבל יש לי עוד, הרבה הרבה עוד. לפעמים הביקורת העצמית הקשה שיש לי משתקפת עליו, אבל הוא יודע ובטוח בעצמו, הוא יודע מי הוא ולאן הוא רוצה להגיע, זאת אני שמקרטעת אחריו אבל אני מדביקה את הפער, אפילו לומדת לרוץ אותו, משפרת את הטכניקה, בונה אסטרטגיה ותוקפת טקטית, את עצמי, כדי שלא אברח, ממני.

הבנתי שאי אפשר לעשות את זה חצי. אי אפשר להשאיר דברים אפורים היכן שצריך וודאות חד משמעית. זה בלתי אפשרי להיות גם וגם כשאת צריכה לתת את כל כולך. אנחנו לומדים ביחד איפה זה קשה מנשוא ואיפה אפשר עוד. הוא לא מוותר לי, גם כשאני ממש ממש צריכה. אם זה ממש ממש ממש הוא משחרר לפעמים לנשימה קצרה, להתחזקות ואז שוב חונק. אני אוהבת את זה ואני גם לא. אני אוהבת אותו וזה הדבר הכי וודאי שיש.

״אני לא קנאית בכלל״, אני אומרת בעייפות וגלגול עיניים, עוד שיחה על השטויות האלה, את זה אני רק חושבת בראש. אני רוצה לירות מיד שאני גם לא רכושנית אבל אני לוקחת לעצמי מספר שניות לחשוב על זה, אינסטינקטים של חיה, אני אומרת לכן.

״אני קצת רכושנית״, אני מעדנת את הקצוות ומרגישה מרוצה מעצמי. איזו התבגרות, כמה רהיטות, איך אני חושבת לפני שאני מקיאה, אני טופחת לעצמי על השכם.

השיחה הזאת הייתה ממש על ההתחלה. אז הוא הודיע לי שהוא מונוגמי ורכושני (״אין מצב שאני חולק את מה ששלי״) ו״לא, אני לא קנאי״, הוא אמר. למרות שגם אני העדתי על עצמי כלא קנאית, אך רכושנית, לא הבנתי איך אצלו זה יכול להתקיים ביחד. שאלתי שאלות של ילדה עם פיגור, מנסה להבין עד כמה העניין של הקנאה, או המחסור בה הוא אמיתי. בכל מקרה, זה היה מרגיע ונוח לדעת שאנחנו תמימי דעים בנוגע למהות חשובה זו ושאין מצב שיום אחד הוא יעמיד אותי למכירה או משהו כזה של חיים בסרט. (סליחה מכל החיים בסרט (: )

בנוגע ל״אני לא קנאית בכלל״, הוא אמר שעוד נבחן את זה.

לפני כך וכך ואחרי ששוב חזרתי ללקק לו את התחת בתאווה ותשוקה, מגלות בעקבות זאת שלא זכרתי את מקומי, הוא שכב על המיטה ואני ליקקתי וליטפתי את גופו. הוא התעסק בנייד ואני זלגתי באיטיות לכיוון הביצים שלו. ״היא הגיבה״, הוא אמר ולא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, ״מה?״ עניתי בפה מלא ביצים, ״אני מתכתב עם xx, היא הגיבה״, חשבתי שהוא צוחק איתי, עליתי לכיוונו בתנועה חדה, מכוונת את הנייד לכיווני, ראיתי מספר ללא שם והתכתבות שלא התעמקתי בה. ״אתה אמיתי?״, שאלתי מביטה לתוך עיניו? ״תחזרי למצוץ״, הוא אמר. ניסיתי למחות. ״תחזרי למצוץ, אני לא אחזור על זה שוב״, חזרתי.

היד שלו ליטפה לי את התחת ואני ליקקתי ביצים וזין בעדינות ותשוקה. מידי פעם הוא הניח את הנייד, השמיע קולות עונג ואמר שהוא לא זוכר מתי ליקקתי ביצים בצורה כזאת, ככל שהוא דיבר זה דירבן אותי להמשיך, רציתי להיות כמו נוצה על הביצים שלו. ״זה כנראה עושה לך טוב שאני מתכתב עם אחרת״, הוא אמר בטון שיכול להטריף אותי מכעס בזמנים אחרים, עכשיו הייתי נוצה, נוצה לא יכולה לכעוס. ״אתה רק שלי״, אמרתי עם זין בפה והמשכתי למצוץ.

——

בבוקר הוא מחבק אותי מאחור ומושך אותי אליו, יד אחת פעם מלטפת ופעם סוחטת פיטמה ויד שניה בכוס, מלטפת, מעבירה אצבעות, מפעילה את הדגדגן. הוא מספר לי סיפור: ״את יודעת, לאט לאט את מוכנה להיות הפילגש שלי. את גם ככה לא רוצה ילדים, את תשמרי לאשתי ולי על הילדים. אני רואה אותך משרתת ככ טובה. כשימאס לי כבר מהכוס שלה, אני אבוא לחור שלי, לפה שלי, להשתעשע איתך. את תהיי פילגש טובה, אני יודע את זה. את תהיי מוכנה לכל מה שאני אעשה איתך״.

כשהוא אומר שהוא אוהב שאני לא קנאית, אני צווחת לתוך גמירה שנמשכת ונמשכת.