אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון

אני שונאת פרידות. לא מסוגלת להתמודד איתן. לא יודעת איך. מרגיש לי מו לאבד חלק ממני. חלק ממי שכבר לא אהיה. חלק שהשארתי במקום.

היום הייתה הפרידה שלי מהטיפול יום. יותר נכון הייתה אמורה להיות אבל אני בכלל לא הגעתי. בשבוע האחרון חשבתי על זה, ניסו לשכנע אותי, גם דיברתי עם הפסיכולוג שלי על הנושא ועיכלתי את המחשבה הזו. על הסוף. על היום שאחרי. בצבא שהייתה הפריסה שלי לא נתתי לאף אחד לדבר. הרגשתי שזה לא אמיתי. להתחיל לומר דברים טובים על בן אדם בגלל שהוא משתחרר. אם זה היה אמיתי זה היה פנים מול פנים כך טענתי.

היום גם לא רציתי את זה. שידברו עליי ויגידו כל מיני דברים שאני כלל לא מאמינה בהם. שאני בטוחה שנאמרים ״סתם״ כדי להגיד. אבל יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שיש מה לאהוב בי. שאנשים רואים בי טוב שאני לא רואה בעצמי ? שאני משמעותית לאחרים ? אבל מה זה שווה אם זה לא שלם ? אם איני מאמינה בזה ?

אולי זה בכלל מפחיד אותי. מפחיד אותי להאמין בעצמי. מפחיד אותי לאהוב את עצמי. כי אולי אני מפחדת לאכזב. לא לעמוד בציפיות של עצמי.

אני חושבת על זה והשאלות האלה עולות בראשי ואני תוהה האם יש לי תשובה בתוך תוכי ?

אולי בכלל איני מרגישה ראויה לאהבה. אבל אני מאמינה שכל אדם ראוי להיות נאהב. אז למה לי לא מגיע ?

איזה פשע עשיתי לאנושות שנולדתי ?

אני שונאת את עצמי שאין לי תשובה. למה יש בי תולעת כזאת רעילה בתוכי שהופכת את כל הפירות שלי לרקובים ?

בינתיים חשבתי עם הפסיכולוג שהפעם לא אלך בדרכים המוכרות ואתגבר ואערוך בכל זאת פרידה. הוא אמר שאני צריכה לתת לאנשים את ההזדמנות להיפרד ממני ושזה טוב עבור הקבוצה. אבל השתפנתי ברגע האחרון ואולי עוד אתחרט. אולי כבר יהיה מאוחר מידי וישכחו אותי שם.

בכל אופן היום סיימתי תקופה משמעותית שהייתי בטיפול. שלושה חודשים הפכו לשבעה חודשים. עברתי המון בתקופה הזו, עליות מורדות, פוסט טראומה, תרופות ,אהבות נכזבות, כאב קיומי, הדרכה הורית, טיפול קבוצתי,מעבר דירה. הרבה נשים וגברים שהכרתי בדרך שלא מפחדים מלדבר על ההתמודדות הנפשית שלהם, אנשים שבוחרים בטוב, בתקווה, באמונה.אנשים ששיתפתי והכנסתי אותם מעט אל חיי. שיחות על פגיעה עצמית עם ג׳, פאזלים שעשיתי עם י׳, שיחות סיגריה עם ב׳, שיחות על גבולות עם נ׳, צחוקים עם ר׳ והאחיות,  ועוד המון חוויות שישארו איתי  

קשה לי להיפרד מכך. מפחיד להתקדם הלאה. מפחדת מהלא נודע. בחוץ מפחיד מידי. אבל אני מתמודדת עם כך בדרך שלי. אני מחזיקה חזק. אני שורדת. אין לי אפשרות אחרת.

סתם כי בא לי והוא לא ביקר פה מזמן

אני נכנס עם נתי הפרה שלי למועדון.

אני לבוש בחולצה מכופתרת חומה,מכנס דגמ״ח,נעלי גומי וכובע. נתי לבושה בתחתוני פרה בלבד. העטינים המלאים בחלב שלה חשופים לעיניי כל.אנחנו נכנסים אל המועדון, אני אוחז ברצועה ביד אחת, מוליך את הפרה שלי אל עבר הבר. היא הולכת מאחוריי על ארבע,  העטינים שלה מתנדנדים מצד לצד משמיעים קול שגורם לאיבר שלי לעמוד. אני לא בטוח אם זה הקול שלהם, או המראה שלה, או הסשן הפתעה שאני הולך לעשות לה הערב. אבל אני בטוח ששילוב של כולם ביחד גורם לי לזקפה מטורפת. אני מרגיש את האיבר שלי נמתח במכנסיים, מנסה לפרוץ מהתחתונים. אני מחפש מקום לשבת בבר אך לשווא. אני מזמין כוסית ויסקי מהבר, מסמן לנתי להתיישב למרגלותיי ומדליק סיגריה. הערב מסיבת פורים לכן המועדון מפוצץ עד אפס מקום למרות השעה היחסית מוקדמת. כולם מבחינים בנו, אולי בגלל העטינים המתנדנדים של נתי או בגלל התחת השמן שלה.

רק כמהחברים מאוד קרובים שלי יודעים על הפרה שלי. בחודשים האחרונים נתי הפכה לפרה הרשמית שלי לכל דבר. העטינים שלה מניבים עבורי כמות חלב נכבדת, אפילו מעט יותר מהכמות שסיפקה אצל הרפתן הקודם שלה.אני גאה בה מאוד.

החורים שלה נמצאים לרשותי 24/7 פעורים ופתוחים לשימושי בכל זמן שארצה, אני מזריע אותה בכולם.

הגרון של הפרה שלי כבר קיבל את הצורה של האיבר שלי, אני אוהב את הבהמתיות שבה, הדרך שבה היא מתמסרת אליי והופכת לאט לאט להיות שלי בכל מובן אפשרי. אני אוהב שנתי פרה סוטה, היא רטובה כל הזמן. היא אוהבת להיות כלי לשימושי.

היום בדיוק לפני חצי שנה רכשתי את הפרה שלי. הקשר המיוחד שלנו הוא לא מובן מאליו. אני נהנה לדאוג , לעטוף, לחנך אותה. היא נהנית להיות בהמה מיוחמת שלי.

כמה אנשים ניגשים אליי בבר.

אחד מהם שמחופש לשטן מתכופף ופונה אל נתי.

״פורים שמח, פרה. ״

היד שלי מתרוממת ונוחתת על פניו. נותנת לו סטירה חזקה. ״אתה לא פונה לפרה שלי בלי רשות. אתה רוצה משהו ? אתה פונה אל הבעלים שלה ישירות. ״

״אתה בטח לא שולח ידיים לרכוש שלא שלך״ . אני אומר בנחישות. הבחור בהלם מחזיק את הלחי שלו.

אני עצבני. אני מסמן לDM לשים עין על הבחור האידיוט הזה, אני מעשן עוד סיגריה ומסיים את הכוסית.

אני קם ומתקדם עם נתי לכיוון הבמה.

אני מושיב את נתי בצד שתהיה בשדה הראייה שלי.

אני לוקח את התיק שלי ומתחיל להתארגן לסשן.

אני מכין את המשאבה , החבלים, הכלים ואת ההפתעה שהכנתי לנתי להערב.

כשאני מסיים אני ניגש אל נתי. מתכופף אליה. מלטף את לחיה. מנשק את מצחה.

״מזל טוב נתי, היום את שלי חצי שנה. ״

אני אוחז בעטינים שלה חזק מרגיש כמה הם חמים, מלאים וגדושים לקראת הסשן. אני מצמיד את האיבר הזקור שלי לפהשל נתי ותוך כדי אני קושר לה את הגאג.

-המשך יבוא-

זה מרגיש כל כך טיפשי לפעמים

כשברור לי לחלוטין מה אני רוצה

משהו מצליח לערער אותי

אני לא קשובה לעצמי

מחפשת ריגושים

קנאית

חרמנית

רגישה

למה לקחת דברים קשה

תתגברי

תבליגי

ורק אני לא מצליחה

כאילו כל העולם יודע משהו שאני לא

ואכפת לי מאוד

לפעמים יותר מידי

זה מזויף אני יודעת

זה תלוי בדבר

זה רק הגוף ולא הנשמה

זה כל מה שהם רוצים 

כל השאר לא מעניין

את הנשמה תשאירי בבית

פה תביאי רק את הגוף שלך

שלחי פטמה

שד

תחת

ושוב קנאית

חרמנית

רגישה

תחושה שנמאס ממנה

שקשה להכיל אותה

אני מחלקת את עצמי למיליון חתיכות

נותנת חתיכה אחת לכל אחד

אבל לא נשארת לי אף חתיכה לעצמי

הצדיקים של הפייסבוק

לא הבנתי מה רע בלהיות שפחה ?

הכי לא צנועה שהכרת ? מעניין איפה הוא מסתובב  

אם רק היה לו מושג כמה אני יודעת להיות בת מלך 👸

-נערך-

הרבה זמן לא שיתפתי פה. אבל היום שהיה לא איפשר לי להירדם בלי לפרוק את מחשבותיי. הרבה דברים קורים לאחרונה. היכרויות חדשות, תהליכים פנימיים. לבשתי השבוע שמלה קצרה יותר ממה שאני לובשת בדרך כלל. אחרי שנים שלא חשפתי את הברכיים שלי. פתאום התחלתי להיות מודעת לרגליים שלי, לישבן. האם הוא בולט מידי. האם זה יותר מידי חשוף.

פתאום התחלתי לפחד,בעיקר בגלל ״מה יגידו״ הפרצופים של אנשים, בגן של הילדה. בטיפול יום, אולי זה הפחיד אותי כי אני לא יודעת מה זה אומר עליי והאם בכלל.

כשהגעתי לטיפול התיישבתי לסיים את הפאזל שלי. פאזל ראשון שסיימתי לבד אחרי שהשותף האהוב שלי השתחרר. זה שימח אותי. 

כל הבנות ישבו לצייר. הציורים היו ממש יפים ואני גם רציתי להמשיך את השלט לדירה החדשה שלי. כבר כמה שבועות אני עובדת עליו אבל הוא לא יוצא כמו שרציתי. הצבע לא אחיד. האותיות עקומות. הציור לא מדויק. אני לא מבינה למה זה מפריע לי כל כך. אבל התעצבנתי ויצאתי החוצה לעשן. כעסתי שכולן מצליחות ואני נכשלת. רק לי לא מצליח. זו לא פעם ראשונה, כבר התחלתי שם כמה ציורים אבל אף אחד מהם לא סיימתי, כי הוא לא יצא יפה. המרפאות בעיסוק כל הזמן מעודדות אותי לסיים את העבודות שלי אבל אני רק רוצה לזרוק את זה לפח בלי שאף אחד מסתכל. בסופו של דבר העצבים עשו את שלהם ואני הלכתי מוקדם הביתה.

כשאני מרגישה רגשות של קנאה אני מנסה לחזק את עצמי בדיבור מוכר של רבי נחמן מתוך סיפור על מעשה בחכם ותם. הוא מספר שם על שני בנים שגדלו באותה עיירה אחד היה חכם גדול והשני תם. הוא כותב שם בסיפור ״מה לי בזה ? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי ! ועוד, למה לנו לדבר מאחרים?. הסיפור מלמד כי אנחנו תופסים אנשים כחכמים או מנסים כל החיים לרדוף אחרי חוכמות ולבסוף רבי נחמן מספר על הבן שעיניו שכלו וליבו נאטמו בפני העולם החיצון והוא חי חיים של צער וייסורים. לעומת זאת הבן התם חי את חייו בתמימות ופשיטות והיה שמח בחלקו ובכל מעשה ידיו.

היום המשיך להיות מורכב מסיבות אישיות שלא אפרט כרגע. מחזק בליבי את התחושה של כישלון.

אחרי שהשכבתי את הקטנה. התיישבתי בסלון. גללתי בטלפון. היה היום כנס בוגרות במדרשה שלי. בכלל לא שקלתי להגיע. איפה אני בכלל. הרבה יותר מידי טריגרים. בערב נכנסתי בוואטסאפ לתמונות שמישהי העלתה. זה שבר אותי. לראות חברות שהיו כל כך קרובות, עם כיסוי ראש, עם בטן בהיריון מתקדם. אני אפילו לא הייתי בחתונה שלהן. אין לי מושג מי הבעל שלהן. פתאום צפה בי שוב הקנאה. מבעבעת בתוכי. על החיים שרציתי לחיות. על החיים שחשבתי שהם יהפכו אותי מאושרת. על הדרך הארוכה שעברתי בשביל זה. אבל פתאום אני מסתכלת על הפרצופים שלהן. אני לא רואה אושר. אני רואה עייפות. אני רואה קשיים. אני יודעת איך זה לחיות שם.

המירוץ אחרי הצניעות, להיכנס להיריון אחרי היריון, המירוץ להיות האישה הכי צדיקה. הכי עושה רצון בעלה. התחרות הסמויה בין הנשים. הקשיים בשלום בית שאי אפשר לדבר עליהם עם אף אחד.

פתאום אני בכלל לא מקנאה אני חושבת על כל הגברים החרדים הנשואים שהתחילו איתי מאז שהתגרשתי. על כל האנשים שחיים בהסתר. בכלוב, בפייסבוק, בחיים כפולים, אני כל כל מבינה אותם, אני בכלל לא שופטת, מי אני בכלל, כמה שאלו ניסיונות קשים מנשוא, לחיות בזוגיות בלי אהבה, בלי אינטימיות, בלי תשוקה, בלי בעירה פנימית.

גם אני הייתי שם. לקח לי זמן להתעורר אבל אני מודה להשם כל יום שהתעוררתי לפני שהיה מאוחר מידי. התחושה הזו של התמוטטות מוסד הנישואין מערערת אותי מאוד. תחושה של פנטזיה שמתרסקת, חלום שמתנפץ, כל מה שהאמנתי בו נופל כמו מגדל קלפים. קדושה. איש ואישה זכו שכינה ביניהם. לא זכו אש אוכלתם.

אבל אני יודעת שיש אמת. אין לי כלל ספק. אני עדיין מחפשת אותה. דופקת על דלתות. מבקשת את שאהבה נפשי. עוד לא אמרתי נואש. אני יודעת שזה קיים. בדרך שלי, שמתאימה לי, שמשמחת אותי, שמספקת אותי, שמעניקה  לי חיות ולא כמילה.

ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. בוודאי גם שם נמצא השם יתברך.

יש רגעים כאלה שקשה לי להוציא אותם מהראש. לפעמים אני חוששתשאני תקועה בעבר. לפעמים אני מרגישה שהוא רודף אותי. כשאני יושבתעל ארבע על הספה. מנסה למצוא תנוחה נוחה. מניחה את הראש עלהמשענת. עוצמת עיניים. משחררת. השיניים נושכות את גב היד. הישבןמקבל עוד ועוד הטחות, הצלפות, מכות. כל אחת יותר שורפת מהשנייה. לאט לאט הישבן מתחמם. אני מצליחה לספוג עוד מכה ועוד מכה. מפעםלפעם הרגל מתקפלת. הישבן מנסה להתרחק מהכלי שאתה מכה ביאיתו. אני מיד חוזרת. לתנוחה. טוסיק למעלה. ראש על המשענת. שינייםנושכות בבשר החי. מידי פעם הידיים שלי אוחזות בסורגי הכלוב. מחזיקות חזק חזק כדי לא לאבד אחיזה. כשהגוף שלי משחרר מתוכי קולות אנקה וכאב. לאט לאט זה נבנה עם הזמן. עם הכאב. עם המוזיקה. מתחילות יבבות. הן מתגברות ומתגברות. עד שאני מתייפחת בקול. הדמעות זולגות על פניי. אני מנגבת אותן עם היד והאיפור מלכלך אתהזרוע שלי בצבע שחור.

הבכי מתגבר ומתגבר.

אני צועקת ״אבא״.

שוב ושוב ״אבא״

שוב ושוב ״אבא״

אני מתחילה לדבר איתך

מטיחה בך עוד שאלות

למה

איך

מתי

ועוד שאלות

תוך כדי שאני מקבלת הטחות בעצמי

בישבן שלי

הישבן למעלה

המחשבות כלפי שמיא

אבא אני לא יכולה יותר, פיזית, נפשית.

הלב מתרוקן

רגעים צפים. תחושה של קור מצמררת את גופי.

לרגע אני מסתכלת הצידה. אני רואה אותה. ממש לידי. מקבל גם היא כאב בישבן. כולם עומדים מסביבה.

מעודדים אותה. את יכולה. כן תמשיכי. אלופה. מלטפים. מחבקים.

לי אין צופים. אף אחד אותי לא מעודד. גם מי שמסשן אותי. חסר סבלנות. לא טורח לתמוך בי. לעודד אותי להמשיך.

מה שכן היה שם. היה שם אגו גברי. הייתה שם תחרות. אני הפסקתי. הפסדתי. התחלתי להרגיש יותר ויותר קטנה. בודדה. לא שייכת. תולעת חסרת תועלת. התקפלתי כלפיי עצמי. לא רציתי לשדר חולשה. אך זה היה בלתי נמנע. לא רציתי אפטרקייר. כעסתי. אולי עליהם. אולי על עצמי. קמתי לשטוף פנים לשתות מים ולעשן סיגריה. אני פותחת את הטלפון לבדוק מההשעה. דמעות חונקות אותי. אני רואה את התמונה של הנסיכה שלי מחייכת חיוך גדול עם גומות. אני מדברת עם עצמי. ישלך אותה. יש לך אותה. יש לך אותה. את לא לבד.

הדמעות שוטפות אותי. אני שוב פונה לאבא.

״יש לי אותה. תודה לך שיש לי אותה. ״

מישהו מתחיל איתי. הוא לא קולט את הרמז שאני לא במוד. אני מבהירה לו שאני לא בעניין.

אני הולכת להתלבש. אני יוצאת מהמועדון וסוגרת את הערב. לבד.

אם הזמנת בייביסיטר בשביל דייט

מגלים לך מראש איך הוא נגמר . 

השם לטיפולך אודה 💁🏻‍♀️

לאחרונה אני הופכת להיות חשופה יותר ויותר כלפי הפסיכולוג שלי. זה מתחיל להלחיץ אותי. מאוד. אני חושבת שאני מרגישה בעיקר פחד. פחד מהפרידה שתגיע. אני יודעת שהיא בלתי נמנעת. חוויתי את זה כבר כלכך הרבה פעמים אבל תמיד מתקשה כל כך לקבל את זה.

לכתחילה רציתי פסיכולוגית אישה כדי להרגיש יותר בנוח. אבל לא הסתייע. בנוסף, מטריד אותי מה הוא חושב עליי. אולי זה נשמע לכם טיפשי אבל בראשי זה מעורר חרדה.

בפעם הקודמת שיתפתי אותך שאני בדסמית. סיפרתי לך שהתחלתי לצאת למועדון. התחלתי לשתף אותך בגברים שאני יוצאת איתם. בפגיעות. ברגשות האשם. כל פעם קליפה ועוד קליפה יורדת. עד שאני מרגישה כבר שאתה חודר לבשר שלי. סיפרתי לך על הבלוג שלי. הטיפול שלי.

היום הסרתי עוד שכבה. עכשיו כבר זה כתוב לי על המצח. שיתפתי אותך שהייתי בקומה למעלה במועדון בדסמ. ראיתי מלא זוגות מקיימים יחסים. אפילו לא ידעתי שזה מה שקורה שם. אולי בכלל לא העזתי להעלות את זה על דעתי. מהר מאוד הבהרתי לנשלט שעלה איתי לשם שלא הולך לקרות כלום. מחרבת שמחות שאני. ישבתי שם מתחבטת אם לעצום עיניים אולהסתכל. פיתוי שאף אדם בעולם לא יכול לעמוד בו. יצר המציצנות חזק מכל. מה אני אגיד לכם שראיתי מלא זוגות עושים את זה בכל מיני תנוחות. אני לא אשקר היו שם כמה זוגות שדיים מגרים במיוחד, ירידות וחדירות שנראות מענגות מאוד.

מהר מאוד ירדתי למטה. זה היה הרבה יותר מידי בשבילי. הנשלט לא רצה לרדת. התאכזב. לא התרגשתי במיוחד פשוט נאלצתי לקרוא למאבטח כדי שאוכל לצאת משם.

אחר כך אתה שואל אותי איך אני מרגישה עם זה. להיות במקום כזה כל כך חשוף. אני מבינה אותך. יושבת מולך בחורה עם שמלה ארוכה וגרביונים שחורים. אני משתפת אותך שאני קיצונית. תמיד הייתי. אני רואה את החיים שחור ולבן. צדיק רשע. חיים מוות. הייתי גרה בקהילה כל כך סגורה. שהנפש שלי מרגישה שהיא זקוקה לפרוק כל עול. עכשיו אני קיצונית במועדוני בדסמ. המקום הזה בו כולם כל כך משוחררים. פתוחים עם המיניות שלהם. שלמים עם הגוף שלהם. לא חוטאים. בלי רגשות אשם. חופש. זה מה שאני מרגישה.

אולי הרבה זמן הייתי במיצר.

אני מרגישה לא דפוקה ובכלל לא התחלתי לדבר על ההרגשה שלי שאני באמצע סשן. קשורה ומוצלפת אבל מרגישה הכי חופשייה שיש. ידעתי שלא תבין אותי.

אתה שואל אותי אם אני מרגישה חוטאת.

ממש קשה לי לענות על השאלה הזו. אני מהרהרת בה. מצד אחד אני מקבלת את עצמי כמו שאני. מצד שני אני יודעת שאני עושה דברים שלא משמחים את השם. אז מה לא אכפת לי ממנו ? אכפת לי מאוד. אבל אני מאשימה אותו. אני יודעת שזה טיפשי. אבל אני דפוקה. אם היה לכם ספק.

השיחות שלי איתו מאוד מורכבות. אני משתפת אותך.

אני נזכרת במסיבה לפני חודש.

ביום שישי.

לבושה בשחור.

מעשנת סיגריה.

ישבתי על הספה. אחרי כמה כוסות. מקשיבה למוזיקה ונזכרת.

נזכרת בי-ה אכסוף, בעונג שבת, בריח של הבישולים, בטעם של החלות, בבגדים לבנים של שבת ומטפחת יפה מנצנצת, ביין ובבשמים, הריח של בית המדרש, בטלית של הרב והפנים המוארות, את השבת שלום שהוא אומר לכל חסיד וחסיד. מחייך, מתעניין, משקיע זמן ומאיר פנים לכל אחד.

אני יושבת שם במועדון בוכה ומדברת איתו

״היה שווה לך את כל זה ?

כמה עוד מצוות יכולתי לקיים

כמה עוד שבתות יכולתי לשמור

תראה איפה אני.

תראה איפה אני רוצה להיות.

אבל כבר לא מסוגלת. ״

אני בוכה ובוכה.

שרה לי שיר שבת מתעלמת מהמוזיקה שנמצאת במועדון.

״אולי אני סתם מאשימה אותו. במקום להאשים את עצמי.״ אני אומרת לך כשאני חוזרת למציאות.

אני מהרהרת בזה.

הזמן שלנו נגמר.

אבל אני סתם חופרת לכם עם השיט שלי. אתם בכלל רוצים לראות ציצי ותחת על הבוקר.

אבל אני דובקת בתוכנית 12 הצעדים.

אני חסידה ואני מכורה לאהבה.

אני נקייה כבר 48 שעות.

הרבה זמן לא כתבתי. משום מה התחלתי לחשוב פעמיים מה לפרסם ומה לא. האמת שזה טיפשי ביותר. אבל אני מרגישה שהאתר הפך להיות דרך לקבל כמה שיותר לייקים או תגובות. בדיוק כמו כל רשת חברתית אחרת שנמנעתי ממנה עד גיל 26 בערך. גם אני נסחפתי לזה. זה ממכר. להעלות תמונות ולקבל מלא מחמאות. בחיים הרגילים זה לא קורה. ההרגשה הזו של להרגיש אהובה, מושכת, נחשקת. זו הרגשה שלא ניתן להסביר במילים. כמו פרפרים בבטן. התחושה הזו היא ממכרת. אחרי שאת מקבלת את המנה היומית שלך. את חוזרת לחייך הרגילים והמשעממים. שם אף אחד לא אומר לך כמה את יפה וסקסית. שם את עטופה בשכבות. אין אפילו תחתון תחרה מבצבץ או כתפיית חזיה בולטת. בדיוק אז הגוף מאותת לך שאת זקוקה לקבל את המנה הבאה. עוד תמונה. עוד תנוחה. מה כבר אפשר להמציא. עוד תחת. עוד פטמה. זה נעים. זה מגרה. זה כיף. אבל בסוף זה רק חיצוני.זה לא ממלא עבורי את החסר. אני מנסה יותר להעלות פוסטים עבור עצמי בלבד כמו בהתחלה שהצטרפתי לפה בלי לחשוב מה יאהבו יותר או פחות.  

אז אני לא רוצה לצאת בהצהרות שאני בגמילה. אבל אני לוקחת הכל בערבון מוגבל. מבינה שזה לא ימלא לי את החלל אף פעם כל עוד זה לא יבוא ממקום אמיתי של קבלה עצמית ובשביל זה יש לי עוד דרך ארוכה בטיפול.

אבל היי אני מתחילה בצעד קטן. 

אז שלום אני חסידה ואני מכורה לאהבה.

אני מכורה לתשומת לב.

אני מכורה למחמאות.

אני נקייה כבר 24 שעות.