שדה פרחים

רציתי לומר שאני פחדנית מדי להיפרד

אבל זה לא נכון, אני פשוט לא רוצה להיפרד

החומות שלי עולות ויורדות כמו יויו 

אני מרגישה חסרת אונים, אבודה, שאני לא יודעת מה לעשות

אני לא יודעת

אין לי את הכלים הראויים, ניסיתי בכל הדרכים שאני יודעת ומכירה

לא יודעת איך לגרום לה להרגיש טוב, לא יודעת איך לגרום לי להרגיש טוב

ואני לא מרגישה טוב

אני לא יודעת אם שתי נשים עם התקשרות לא מאורגנת יכולות לייצר משהו טוב ביחד

הבוקר משהו התרכך בי לקראתה, איזה געגוע

משהו קטן ועדין שצריך יחס עדין, שצריך שיראו אותו בעדינות, אין לה את זה

אין לה להתקרב אלי לאט ובעדינות כשאני סגורה, אין לה להיות איתי שם ולא ללכת ולהשאיר אותי לבד, אין לה את זה

אולי גם לי אין את זה. כלפיי, כלפיה

אמרתי לפסיכולוגית שלי שהייתי מתה להיות במקום הזה שמפסיק לתהות כל הזמן אם אנחנו צריכות להיפרד, שהייתי מתה פשוט להיות במקום שמקבל החלטה שזהו, אנחנו ביחד

והיא אמרה שזה מתחיל להגיע לאזורים שקשורים אלי, שזה נכון גם לגביי, שעדיין לא קיבלתי החלטה חד משמעית להיות איתי

זה נכון. אין משפט נכון מזה.

מעניין איך זה היה נראה, פשוט לקבל את ההחלטה הזאת. להיות איתי. להיות איתה. האינסטינקט שלי הולך ל-נלחמים לא משנה מה, ואז מיד ל - כל כך אין לי כוח להלחם יותר. אין לי כוח. אין לי כוחות. אין לי כוחות להלחם שיראו אותי, לעשות שיהיה לי מקום, להתנגד לביקורת. אין לי. אולי יש דרך אחרת אז, להתקיים בעולם. אני לא יודעת מה היא.

אני כל הזמן מתגוננת, כל הזמן מרגישה תחת מתקפה ואני תוקפת חזרה. תוקפת.

עכשיו מרגיש לי שאני לא רוצה להיות ליד אף בנאדם, הכל מרגיש לי כמו ביקורת עכשיו, אנשים מרגישים לי כמו דבר שצריך להתגונן מפניו. מרגישה שאין לי מקום בעולם שאני יכולה פשוט להיות אני בלי לחטוף על זה. הבת זוג שלי בטח לא כזאת. לא כרגע.

נמאס לי להלחם בהכל כל הזמן, אבל אני לא מכירה דרך אופרציה אחרת. אין לי מערכת הפעלה אחרת, זאת מערכת ההפעלה היחידה.

לא יודעת מה קרה

מה בדיוק באינטראקציה קרה שהפעיל את זה

אבל אובייסלי זה פשוט הפעיל משהו שקיים בי מההצטברות של האירועים בקשר, מעבר לזה שזה פשוט חי בי באופן עמוק ומהותי והקשר הזה פשוט מפעיל את זה כל כך חזק

אבל אני מרגישה ביומיים האחרונים מאד מאד לא אהובה, לא רצויה, לא נחשקת

אני סגורה מאד, מרגישה לא בטוחה להביע שום דבר, מרגישה לא בטוחה להיות במקום אוהב

מניחה שזה ישתפר מחר כשהיא תבוא

עלתה לי מחשבה עכשיו על הנטייה הזאת ללכת החוצה כל הזמן, כל הזמן ללכת אל אנשים אחרים, אל הבתזוג

כי אם באים אלי, מה אני אעשה? אין לי אפשרות ללכת

ואני צריכה תמיד אפשרות ללכת

גורם לי לחשוב, המחשבה שהבית לא יהיה טוב ואי אפשר יהיה לעזוב מעוררת בי חוסר אונים מטורף

כנראה מכאן מנגנון הניתוק, אם לא טוב בחוץ ואין לי איך לעזוב אני יודעת להיעלם בתוך עצמי לאיזה חלל נסתר, להתנתק מהגוף

אם לא הייתי מותשת באופן כל כך עמוק אולי הייתי בוכה עכשיו, מרגישה את זה רוצה לעלות

אבל אני לא אשא בזה

באלי ללכת לישון עכשיו אבל פוחדת שאקום לפנות בוקר בלי אפשרות לחזור לישון

באלי לקחת את הכדור של אמא שלי 

בא לי לעשן ובא לי למות

אני תחרותית הרבה יותר מדי בשביל להתחיל מחדש את ספירת הלא מעשנת כלום שנה ותשעה חודשים

זה בלתי נסבל חוסר האפשרות to self medicate בלי סיגריות ובלי סמים, ולשתות אלכוהול למטרות האלה תמיד הרגיש לי רע

מה האפשרויות שלי תגידו לי? אין לי אפשרויות. הוקעתי התנהגויות של הרס עצמי אבל המחשבות השורשיות שלהן לא נעלמו. כאן המקום ללמוד דרכי התמודדות אלטרנטיביים? לעשות נשימות? מישהו רוצה להגיד לי זה שנעים יותר מסיגריה או ג'וינט?

אני משערת שזה נובע גם מעייפות קיצונית של השבועות האחרונים, שהחמירה השבוע. החרדה מובילה לחוסר שינה שמובילה לחרדה.

האימפולס עולה לי בגוף ואני עוצרת אותו, היום כבר לא היה לי כוח להלחם ב8 בבוקר בחדר חזרות כשאנחנו תולות פסל מהאוויר ואני מכבה ומדליקה ומכבה ומדליקה ומכבה ומדליקה את האור. אז גירדתי את הזרוע עד שמשהו קצת נחלש בפנים. אני מתגעגעת לסיגריות בזמן האחרון ברמות. אני ממש משתדלת לא לעשות רומנטיזציה, לא לבהות במעשנים, לא למלא מלוא ריאותיי כשחולפים על פניי, לא לדמיין איך לפמפם 4 סיגריות ברצף עכשיו יעשה משהו שקט. מה שבטוח זה שאני לא אחזור לעשן בגלל אישה. זה ברור לי בכל החודשים האחרונים. לא לחזור לעשן ולא להתאבד בגלל אישה. רק כדי להשקיט את הזמזום הטורדני של מחשבות השנאה העצמית. אף פעם לא בגלל אישה.

נכנסתי עכשיו הביתה וקלטתי חברה של השותפה שאני יודעת שמעשנת אז הלכתי לבקש ממנה נייר גלגול ופילטר, נזכרתי בתחליף טבק שהבת זוג שלי הכינה. במצב הנוכחי של דודא כל כך רצינית לסיגריה לא נראה לי שזה יטיב, א. בגלל שזה לא עונה על הצורך בשיט, ב. בגלל שאני פוחדת שזה רק יגביר עוד יותר את הצורך.

אחרי 8 שעות בסמינר מייגע שביליתי את רובו בלשחק סוליטר בטלפון ובמחשב לסירוגין, הגעתי הביתה חמש דקות לפני פגישת זום של קבוצת לימוד שאני חלק ממנה. לא הייתי מבריזה ממנה אבל עכשיו עוד יותר לא כי בת הזוג שלי מעבירה את הפגישה, ומי יודע מה זה היה מעורר אם הייתי מבריזה. נבר מיינד כמה היא גרמה לי להרגיש מעפן על כל ההתייחסויות הלא תומכות כשאני הייתי צריכה להעביר סדנה. חשבתי להגיד לה שאולי אני לא אהיה עם מצלמה כל הזמן, כי התעוררתי ב5 בבוקר עם מחשבות טורדניות ולא הצלחתי לחזור לישון, ואז ביליתי מיליון שעות בסמינר, אבל פחדתי שגם זה יעלה רגשות שיש לי 0 מקום להכיל כרגע. עדיף לשתוק ולסבול, זאת כרגע המסקנה שלי בזוגיות הזאת. כלומר מהחיים שלי. כרגע לא מרגיש שמשהו טוב יוצא מלהגיד את הרגשות שלי אי פעם לאף אחד.

אה וגם דרכתי על ביוב בשוק ומאז אני מרגישה מגעילה. ביי.

שעדיף שאני לא אשתף איך אני מרגישה. שזה מוביל לדברים לא טובים, אז עדיף שלא אתקרב מספיק בשביל להרגיש רגשות. ואז אני נסגרת. ואז את אומרת שאת זקוקה לאהבה היום ואין לי ממש לתת לך. יותר מאין לי לתת לך, זה מפתיע אותי. שאת זקוקה. לי.

אני מניחה שאת מרגישה משהו דומה לפרקים. שעדיף לא לשתף. עדיף להיסגר.

זה מחול עצוב.

מרגיש שאני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להישאר במצב הזה

אני לא יכולה לכעוס כל כך הרבה ולהרגיש כל כך הרבה כאב

זה רע לבריאות שלי

אני לא רוצה את זה

אני פוחדת שזה פשוט ידבק בי וישאר

סבבה שזה קיים בי והקשר פשוט מוציא את החרא הזה ממני

יש דרכים אחרות להתמודד ולהביט בכעס

לא רוצה את הדרך הזאת

זה לא המקום להרגיש את הרגשות האלה

היא לא המקום 

אין לי כוח לזה יותר אין לי כוח

רוצה לדאוג לעצמי ולטפל בעצמי ולעשות לעצמי נעים

נמאס לי

אני פשוט מרגישה במצב של חוסר אונים בקשר הזה

מרגיש שכל דבר שאני עושה לא בסדר

מרגיש שאני לא יודעת איך לדבר איתה

האופן שבו היא מתנהגת גורם לי להרגיש כאילו אני איזו מפלצת נוראית

אני לא יכולה להרגיש ככה יותר

לא יכולה שתגיד עוד פעם אחת שהיא לא מרגישה בטוחה בקשר הזה

היא לא מרגישה בטוחה נקודה. ואז היא הפכה את הקשר הזה למקום לא בטוח כי ככה היא פשוט מרגישה. זה עצוב אין לי מה לתקוף את זה. פשוט שתפסיק פאקינג להגיד שאני לא בטוחה. היא שמה אותי במצבים בלתי אפשריים ואז מתקוממת שאני מתחרפנת.

אין לי מקום לשני סוגי החרדות, הסוג שלחוץ ושונא את עצמי, והסוג שבחרדה ממנה, שמוציא ומדגיש את הנזקקות שלי. אין לי מקום לשניהם ביחד. בא לי די. בא לי די כבר עם החרא הזה. עם כל החרא.

תכננתי לעשות עכשיו קניות אבל אין לי כוח, אף פעם אין לי כוח לעשות קניות.

בעצם אני מבינה שהיא מעוררת בי זעם כל כך גדול שבא לי לשבור משהו

אני כל הזמן מחפשת סיבות להיפרד

אני שונאת את הבנאדם שהיא מוציאה ממני

אני פשוט שונאת את הצדדים האלה של הכעס האינסופי

הנה עכשיו סגרתי אותה לגמרי

מרגיש שפשוט אין לי מה לעשות

אין לי שום אפשרות לדבר איתה, כל הבעה הכי קטנה של חוסר שביעות רצון סוגר אותה, את פאקינג אוסי

לא פאקינג תקפתי אותך, אמרתי לך שנעלבתי, ואז התייחסת אלי כמו אל משוגעת אז זה עוד יותר הפעיל אותי

איך אני אמורה לדבר איתך כשאני פגועה? ליטרלי את רוצה שאני אתבשל עם זה לבד עם עצמי, אפתור את זה לבד, ואז אבוא אלייך עם טון קטנטן ורך ואגיד לך שוב!!!!! למה זה מעליב כשאת נעלמת רגשית

לא מבינה על מה אני מתווכחת עם הרוח זה פשוט מרגיש שאין התאמה

להתעלם מההודעות המיניות שלי ואז לשאול אם אני רוצה לעשות סקס מג'יק בסופש ואז לדפוק לי ברקס כי התגובה המובכת שלי של חחח יאללה מאמי לא יושבת לך, במקום להגיד מה את פאקינג מרגישה. נעלבתי בצורה שורשית שאין לה מילים. אם את רוצה ספייס, פאקינג תגידי את זה. תפסיקי לגרום לי להרגיש שהנוכחות שלי מעיקה עלייך. ואל תגרמי לי להרגיש לא סבבה עם המיניות שלי ואז תביאי את זה פתאום ואז תגידי בעצם לא אם את מגיבה ככה אז זה לא aligned ננסה שוב פעם הבאה (בחג עוד שנה?). איזו מן תגובה זאת, if that's your response to the idea of it, it's probably not aligned right now. תגידי מה את מרגישה אל תשליכי עלי את השיט שלך, אל תניחי עלי הנחות. למה בכלל הצעת לי לעשות סקס? קלירלי את לא רוצה.

אני תוהה מאין תבוא יציבות

אולי הראש צריך לעבוד פחות

מרגישה שמזמן לא היו רגעי אאוריקה מרגשים. לפני שנה היו המון. אבל גם לפני נדמה לי שהייתה תקופה אחרת. להרגיש בלי לנתח? זה לא מה שקורה עכשיו אבל.

הימים הרבים שבילינו יחד דווקא היו יחסית נעימים. כשאנחנו רחוקות אני לא מצליחה להרגיש אותה, פעם זה היה יכול להיות בגללי אבל עכשיו אין מקום שם לדברים הרגילים שלי. היא לא שם באופן שאני רגילה לו אז אני לא מרגישה אותה ונעלבת כל הזמן. מצד שני אני חושבת, זה כולה וואצאפ, זה לא החיים, נכון?

חשבתי על הדבר הזה, שהיא צריכה ספייס כדי לאהוב. ספייס שלוקחים ממני, מתברר, גורם לי לחרדה. כשאני כבר עולה על רכבת הלתת לה ספייס, זה לא ממקום טוב אצלי, זה ממקום שמאד ער לסיפור, ששם לב, הנה לקחתי מרחק, והופ תוך כך וכך זמן היא מתקרבת אלי. על פניו זה לא נשמע דבר מופרך, הצורך שלה. מצד שני, אני לא טוב לי. אולי יש דרך לעשות את זה בלי שזה ישפיע עלי ככה.

הדבר האחרון שרציתי לעסוק בו בימים האלה זה בה ובחרדות שהיא מעלה בי. הימים ימים עמוסים בטירוף בלימודים, כל השבוע האחרון מתנקז להיום שיש לי את החזרה הכי גדולה לפני ההגשה שבוע הבא, ואני עובדת על הדברים בטירוף. אין לי מקום בראש לשטויות האלה. ואולי בגלל זה גם זה לא בעוצמה הזאת.

אתמול שאלתי אותה אם בא לה שאזמין חברה שלי ובן זוג שהיא לא מכירה לארוחת שישי. היא אמרה שלא דחוף לה בגלל שהיא לא מכירה אותם, וגם אני בלימודים בשישי עד מאוחר והיא פוחדת שלא יהיה לי כוח לבשל ולארח. רציתי לבקש ממנה לקפוץ לעשות קניות בשישי כשתגיע כי אני לא מספיקה בכלל השבוע, אבל לא קל לבקש ממנה דברים, ועכשיו עוד יותר. פוחדת שלא יהיה לי כוח לבשל זה פוחדת שהכל יפול עליה? אולי עדיף לא להניח הנחות אבל אני מכירה את הבת זוג שלי. אין לה במערכת לדאוג לי. היא לומדת, לאט, ואני נדרשת לסבלנות, וגם להכרה וקבלה שאולי זה יהיה ככה תמיד.

הקשבתי שוב להקלטות על זה שלא דחוף לה וזה מעצבן אותי. הפסיכולוגית שלי אמרה שאני מבינה שלפעמים את הולכת עם הבתזוג שלך לדברים שלה שהם לא הדבר שהכי בא לך ב100 אחוז כי זה חלק משותפות כפי שאני רואה אותה. והיא לא רואה את זה ככה. והיא מוודאה שאני יודעת כל פעם שהיא עושה משהו שהיא לא עד הסוף רוצה. זה מעייף. 

עכשיו אני אקום מהמיטה ואעשה פיזיותרפיה ואתקלח ואולי אאונן במקלחת, ואלך לעשות קניות ואלך ללימודים ואסיים את כל מה שצריך לעשות היום. ואני אפסיק לחשוב עליה כי יש לי דברים חשובים יותר לעשות.

אני כל הזמן נעלבת

שלחתי לה הודעות מיניות על דברים שבא לי לעשות לה והיא הגיבה על דברים אחרים ולא עליהן

ומה? שוב להגיד? כל הזמן להגיד? בבקשה אל תתעלמי כשאני שולחת לך הודעה פגיעה. למה זה לא מובן מאליו. תגידי שאת לא במוד, רבאק תגידי שזה לא מתאים לך אם זה לא מתאים לך, אל תתעלמי, ואל תגידי שאת תמיד שמחה שאני שולחת לך הודעות כאלה, כי א. ברור שזה לא נכון, וב. לשלוח לך ולקבל התעלמות מרגיש ממש רע. כאילו, את יודעת את זה, ברור שאת יודעת את זה, ברור לשתינו מה היה קורה אם המצב היה הפוך, כמה את היית נעלבת. אז למה? מרגישה שנקודות העיוורון שלך לעצמך כאלה גדולות.

האופי הנמנע שלה שגורם לה פשוט לא להתייחס למה שלא נוח לה. הרגעים האלה שגורמים לי להרגיש שאנחנו פשוט שונות מדי במהות שלנו.