וואלה לא יודע

חודש לאחר שהשתחררתי ממילואים, גויסתי שוב, המוח רוצה להיות בתיאלנד אבל הלב פה, ונשאר פה במילואים כמה שידרש...

יאלה נפגש בתוך עזה עוד יומיים

השתחררתי ממילואים, ארבעה וחצי חודשים שכמו שנים של כלב הרגישו כמו מספר שנים.

אני משתחרר ברגשות מעורבים, אני גמור פיזית ומנטלית , אך לא ניצחנו, אין תודעה של ניצחון, והדיבורים מתחילים לחזור לימי הפילוג של לפני האסון שחווינו, מקווה שנתעלה לגודל השעה...

באופן אישי, איבדתי חברים, חברים לנשק, מפקדים, עדיין לא מעכל, מקווה להיות ראוי בחיי.

אין פואנטה לבלוג, מנצל את זה שזה פלטפורמה אנונימית, בחיי אני גבגבר ולא אראה רגש.

מקווה שהקלישאה שאחרי המוות לא כואב נכונה, היית נערץ בעייני וכל מי שהכיר אותך.

זכיתי להיות תחת פיקודך, אוהב וכבר מתגעגע

יהי זיכרו של דוד שקורי ברוך.

בוקר קשה, 2 חברים לנשק מהגדוד נהרגו אתמול, בכללי יום קשה לכל חיל ההנדסה ועם ישראל .

אבקשכם לזכור לשניה, ולעשות מעשה טוב כלשהו היום למען אלה שנפלו על מנת שנוכל לחיות פה בבטחה.

זכרו את הגיבורים עם הכומתה הכסופה שנלחמים ומשמידים מנהרות, משגרים, רקטות, בניינים, ונלחמים פנים אל פנים, אשר נמצאים גם ברצועת עזה וגם בגבול הצפון.

אם אגיע למסיבה של בדסמ עם בגדים רגילים כמה זה יהיה מוזר?

יכול להיות שצורך חהרגיש כאב פיזי נובע מכאב ריגשי?