.

 עולם קשוח, אני יכול עליו רק. קראתי שבעל הסולם מפרש שלפני שגבר נושא אשה, הוא צריך קודם לבנות בית, רק אז לנטוע כרם, אז לשאת אישה. אחרת אם היה נושא אישה ורק אז נטע כרם ובנה בית, היה עסוק בזה. ובשנה הראשונה לנישואין מוטל על הבעל רק לשמח את אשתו. ואם היה עסוק לא בה, לא שימח אותה. היום פגשתי גבר שדומה לחבר הראשון שלי. הזקן העבה, החורים לגומות, הלסת החזקה. לא הייתה התניה רספונדנטית, נמשכתי אליו מאוד. רציתי לספר לך שהצלחתי עם כל עניין המבטים. והתרגשתי. ורציתי לתת לו נשיקה בגומה ימין. ורציתי שתדע. אני יודעת שרצית לבנות בית קודם. אבל רק רציתי לעשות אותך שמח. 

זה גם לא הוגן כמה כוח יש לגברים עליי. א. פיזית. זה ידוע כבר, אלוהים ישמור מאיזה גיל. ב. נפשית. זה החלק הבאמת מטריד. למשל זה שקבוע בשישי בלילה אני עצובה בגללו, למרות שעבר יותר מדי זמן. למשל זה שאני דלוקה על הבחור הדתי מהקבוצה כבר יותר מדי זמן, ורק כשאני מתייאשת באמת הוא חוזר לחפש את המבט שלי ומסתכל עליי וצוחק איתי כשמשהו מצחיק, ושואל לשלומי עם מבט עמוק ומפתח שיחה על שטויות, מתנדנד מרגל לרגל, מלטף לעצמו את הפאות. אבל טיפת תקווה אצלי הורגת אותו, הוא מריח אותה כשהיא רק מתחילה לעלות אצלי מבסיס עמוד השדרה, אז הוא כבר יודע לשבת עם הגב אליי. ויש גם את הבחור של הספרייה. ראיתי אותו מסתכל בקיר של הספרים המומלצים ועליי. הייתה לו ילדה קטנה עם שמלה צהובה שניסתה למשוך אותו ברגל. אבא, אבא. רציתי להסתכל עליו גם והיה לי זמן, הוא היה נדיב והמתין. אבל אני הזעתי וקפאתי כמו חיה בכביש, מסונוורת מהפנסים. בסוף לקחתי את הפול אוסטר הראשון שראיתי מהמדף שעשו לכבוד מותו וחזרתי לאוטו. לא הייתי צריכה לבדוק אם אני רטובה. זה היה ליל האוב, הספר שהשאלתי פעם לזה שעושה אותי עצובה. קראתי אותו כבר והייתי עצובה עוד יותר 

בחלום אנחנו על הספה החומה שהייתה פעם בבית של ההורים שלנו, אני מחבקת אותך ואתה גדול וחזק ומחבק אותי גם. אמא באה ואומרת, ידעתי שהוא יבוא אלייך, חלמתי על זה. היא כועסת. אחר כך היא אומרת, תזהרי שלא תטבעי. היא עולה לקומה השנייה ואני מרגישה שעומד לקרות משהו רע אז אני עוקבת אחריה ורואה אותה נכנסת למקלחת עם הבגדים. היא אומרת, תלמדי ממני, אני תמיד מתקלחת עם בגדים. למקרה שיקרה משהו ויצטרכו להגיע, שלא יראו. הוא נעלם ואני מצטערת שלא נשארתי איתו. 

במציאות אני עושה עבודה טובה. הסכמתי לטיפול. בעבודה יש פריצות דרך מרגשות ואני גאה בעצמי. אני מטפלת בגוף שלי יפה ואומרים לי כל הזמן שאני יפה, אפילו אמא שלי. גברים מסתכלים עליי. אני מנסה להסתכל בחזרה. זה לא נעים לי, אני מרגישה שרואים עליי הכל. שזה לא הוגן

בחלום הוא שואל לאן הלכתי ואני מסתכלת עליו מחכה לתשובה ורוצה להגיד, נזכרתי פתאום בפעם אחת שהלכתי עם ההורים שלי לאיזה מקום שהייתי צריכה לחכות בחוץ בלובי, ובדרך לשם היה לי קר (תמיד היה לי קר ולא ידעתי אז לא אמרתי), והצמות שלי היו הדוקות וזה כאב, ונתפסה לי בראש חיפושית פרת משה רבנו ואמא שלי אמרה לי שהיא נתפסה אבל לא רצתה להוציא אותה. ובסוף בכיתי והיא הוציאה וכעסה שאני מעצבנת ואיך זה שאני זוכרת רק את הדברים הקטנים ולא את הגדולים והנוראיים, ופתאום כשאמרת אל תזוזי רגע, והסטת את השיער הפזור ושלפת משם את החרק הזה הרגשתי שאתה יכול להיות משהו אחר. אבל לא אמרתי כלום והשעון תקתק ואמרת שאתה צריך לחזור למקום שממנו הפירות נושרים, ואני שאלתי, לא נכרתים? אבל כבר לא היית שם וקיוויתי שאתה צודק 

זוכר את הפעם ההיא ששכבנו במיטה שלך בקצה העולם ואחזת בי וקראת בשמי ואני הסתכלתי עלייך ושאלתי, אבל אתה לא מריח את העשן? אתה לא מרגיש את את האדמה רועדת. ואת כל הסלעים נופלים ואיך לא מפריע לך האבק. התפרקתי להרבה חתיכות וידעתי שתכף לא ישאר לך במה לאחוז. ואתה אמרת, תתפרקי. כמה שאת צריכה. אל תתביישי 

אתה מרגיש לי כמו לטפס על הר גבוה מאוד רק בשביל ליפול ממנו בסוף. אני מתנחמת, אולי יש תהום שקוראת לי לבוא. אולי בסוף מישהו יתפוס. אין תחתית, אין יאוש. יש פשוט ניצוץ קטן קטן מאוד של תקווה. אני מבקשת, תעשה שזה לא היה סתם. להכין את הגוף למוות, שוב ושוב ושוב. אני מבקשת, תכין את הגוף הזה לחיים. לא יודעת מה יש לו אבל הוא לא מוכן. שאלתי והוא אמר, הניחי לי. אני בנפילה כבר הרבה שנים. מסביר, גם זו תנועה. 

האם מתישהו האבל עלייך נגמר. האם מתישהו האבל עליי. ואיך מפסיקים לרוקן אנשים אחרים ולהטעין בך. ואיך מבריאים.

האם אני יכולה לשאת עדות לגבי עצמי? או שיש עדויות כאלה שאף אחד לא יכול לשאת. וכל מה שנשאר הוא רק להזדחל לתוך קירות נפש של ילדים מתים אחרים, ולנסות לפתות אותם לחיות. כדי שיקום לתחייה ילד סובל אחר ויגיד: את גם סובלת. תראי. 

אני לא מצליחה לישון. אני צריכה את אח שלי הגדול. בא לי להגיד לך, אח שלנו הקטן טס לחצי שנה ועוד לא הספקנו להכיר אותו. אחותנו הקטנה סוף סוף בטיפול רגשי, אבל המטפלת שלה לא יודעת מה קרה. אבא שלך שטף לי היום את האוטו כי הוא הרגיש אשם, אבל לא על הדבר הנכון. ויש לנו אמא שלא יכולה להרגיש אשמה בכלל. אתה יודע? 

ואתה תגיד לי, אני יודע. אני יודע. 

אף פעם לא למדתי לרכב על אופניים. פעם אחת אבא שלי החליט לשים לעניין הזה סוף, לקח אותי ואת אח שלי לפארק הלאומי ברמת גן, אני זוכרת מדשאות ירוקות אינסופיות ממש, נמשכות לנצח נצחים שבתוכן אני עתידה להתגלגל בבושת פנים כאשר חתיכות מתכת נחבטות בפניי, לא, אני זוכרת אספלט, מלא אספלט, לא, אני זוכרת ילד שרוכב ממש טוב, ועוד הרבה ילדים עושים סללומים, משאירים משיכות מכחול על הרצפה, ורק לילדה אחת לא נשאר. לא זוכרת למה התחלתי לדבר על אופניים, אני בטוחה שזה הוביל לאנשהו. אולי משהו ברצון שלי לפרוץ משהו אחר. פשוט לפרוץ לאנשהו, להשחיל את כפות הרגליים ולדווש ולדווש. כזאת פעולה של בנים שבטח יש בי איפשהו קצת. אולי נשאר עוד קצת כוח מתפרץ בירכיים שלי. אולי קצת יותר פנימה. אולי אפשר לתפוס בנגע, לחתוך מסביבו ומתחתיו ולהוציא החוצה. להניח על כפית, לעבור עם מצית מתחת, להזריק. בטוח יש הרבה חיים שם בפנים. ממש שם.