ווידויים מהתחתית

פתאום הכל תקוע כמו האפליקציה הזו שמאחרת בציור האותיות, ומאחרת לתקן ולהציע שינויים למילים מוקלדות. פתאום כל הקטעים האלו שרציתי להוסיף לזר הענקי של המחשבות שלי, או החוטים האלו בצבעים החדשים שרציתי להוסיף לאריג המחשבתי שלי, כמו תקועים בגרון. זה כמו בכע, שלא יוצא והדמעות שאינן מתגלגלות במורד לחי וטעמן לא נטעם, מלוח וחמים.

כל כך הרבה מילים שעומדות מסודרות בתור ומחכות להיפלט בצורה מסודרת, אלא שהן דחוסות בקרון הבקר וכבר קשה להן לנשום שם ועוד רגע ירקיבו וזה וודאי יהיה סוף הסיפור, סוף הדיבור.

פתאום עולה לי תמונה של המילים כמו דגיגונים, נדחסים ברשת הסוגרת עליהם, מתנועעים בפראות, הולמים ודוחפים ומפרפרים. עומדים, בשמש, מחכים למוות או לחופש.

בקיצור,

אין לי מילים.

נ.ב. תזכירו לי לכתוב על הסעודה האחרונה, ועל חג הזיכרון.

ופחות תגובתית, או פחות מופיעה... זה כנראה בגלל שחזרתי לעבודה אחרי פסח ואני צריכה להשלים עם זה שאין לי את מיומנויות השינה של בת 22 (כלומר ארבע שעות על כל עשרים וארבע).

וגם אולי תכף יבואו הקטעים האלו של טרום מחזור.

עוד אני מוסיפה משהו ששיעשע אותי לגבי גינות-

הריאלי:

בזיליקום

פטרוזיליה

כוסברה

מנטה

נענע

טימין

אורגנו

קמומיל

לבנדר

מרווה

לואיזה לימונית 

רוזמרין

שום

בצל ירוק

החלומי:

פיטנגו

עגבניות שרי

דובדבן

אוכמניות

פטל

לימון

חזון הישוב החקלאי:

חסה 

כרובית

ברוקולי

דלעת יפנית

דובדבן

תות עץ

פקאן

שסק

פסיפלורה

טוב, זה לא עסק. כבר שנים אני נאבקת, אתם לא חושבים שהגיע הזמן להושיט יד? או עיניים? באמת, אתם לא לוקחים מספיק אחריות על ההחלטות שלי.

אז ככה, אל תתביישו, אם אתם שולט/ת, נשלט/ת, אחר/ת, ואם יש לכם זיקה כלשהי לכתיבה, ואם יש לכם זמן פנוי ודימיון עודף, ואולי קצת סדיזם/מזוכיזם, אני קוראת לכם! יותר נכון, לך. האחד שלי, האחת שלי.

החלק הבא מיועד לאנשים שמחזיקים קצר את השוט, ולא מפחדים מהפחד:

מחפשת שולט/ת כתיבה.

* מישהו שישב לי על הוריד הנצחי, שיזכיר לי לכתוב כמו ששולטים אוהבים להזכיר לנשלטות לשתות.

* שיפנק אותי בסטייקים של שולטים כשאני משלימה פרק/סיפור. ו-וויסקי, כי חייבים סמל סטטוס.

* מישהו שיעניש אותי במניעת עוגות גבינה (מניעת עוגות שוקולד היא גבול קשיח), מניעת אורגזמות עצמיות ומניעת יציאה מהבית למטרות עבודה.

* מישהו שיאתגר אותי בסשן מול מוציאים לאור שלא הכרתי קודם, כן, כמה על אחת.

מבטיחה להיות נשלטת הכתיבה הכי פורה (והיחידה) בעולם.

החלק הבא מיועד לאנשים שאוהבים להקדיש את זמנם, לדקדק ולהקפיד כמו שרק הם יודעים, עבור האל/ה שלהם:

מה שאני צריכה זה נשלט כתיבה.

דרישות התפקיד:

* להעריץ כל מה שאני כותבת.

* להקדיש שעה ביום ל"כתיבה ישירה" (אני כותבת, אתה קורא ומגיב בזמן אמת).

 * הערצה לנושאים של מד"ב/פנטזיה/פילוסופיות קיצון

* שמירה וארגון פורמט של הטקסט.

* תיקון שגיאות הקלדה.

* עצות לשיפור ויעול אולי ואולי לא יתקבלו.

מבטיחה להפריע לשגרת יומך, לטלטל את עולמך, לחפור לך נפש עד מילת ביטחון.

-----------------------------------------------------------------------------------

פייר, השקעתי. בטח יהיה לי חצי לייק. שום דבר לא טוב מספיק בשבילכם, כלוב. 

שהוספתי לפלייליסט שלי (באדיבות אחד יקר 💜)

הוא מדוייק ברמה שגורמת לי לתהות האם יש יד מכוונת לעולם (רק לתהות, בואו)-

לא אשמתי אם בכית. רק אומרת.

וכל ציוץ ציפורים הוא תרועת קרן הקורעת שערי שמים. כל שמש מפציעה היא אטום מתפוצץ.

כל לילה הוא החיים עצמם, הסיפורים שנרקמים בחשכת אי-הידיעה, ההתרגשות שבנסתר. בא האור שוטף את האמונה מאיתנו, מותיר לנו רק ידע בהיר, ברור.

אני מעדיפה להיות בלילה, באמונה, בתקווה שדברים עוד יכולים להשתנות, שאפשר להוסיף עוד עמודים לסיפור הזה.

(הכותבת לא כתבה היום, והיא מאוכזבת מעצמה ומבזבוז של יממה שלמה)

מוזר כמה מעט השיר הזה מופיע כאן. 

לבזבז את השעות שלך איתי

בסוף גמורים נשכב

אחד בתוך השני

אולי בגלל השורה השנייה בשיר? 🤔(טריגר אובדנות)

זו תקופה טובה להתחלות חדשות

בחלום הזה היתה לי איזו משימה שביצעתי עם קבוצה של אנשים. היה צריך להוביל במין מבוך או מסלול מכשולים, ובסוף הקבוצות שסיימו את המסלול קיבלו פרסים.

ואז המסלול נשמט, ומצאנו את עצמנו הקבוצה ואני בחללית ענקית, מושבת ענק של חייזרים מכל הגלקסיה בערך. היו שם סוגים שונים. מנהיגי המקום בירכו אותנו שהצלחנו, אבל אמרו שזה רק היה ניסוי בשבילם לראות האם אנחנו מתאימים להיות חלק מהם. להיות חלק מהם אומר לבצע עבורם משימות, כמו למשל להשמיד כמה צאצאים של זני חייזרים פולשניים, סוג של טרמיטים חייזריים אבל מפלנטות שונות. אמרו לנו שהכי טוב להשמיד אותם מיד כשהם נולדים או בוקעים, ושיחררו לנו לחלל גדול מאות צאצאים של חייזרים שונים, הפקידו בידינו כלי נשק ואמרו לנו להשמיד. הסברתי לקבוצה שלי מכדור הארץ שאנחנו חייבים לעשות את זה, אחרת יפגעו בנו (מה שהיה נכון), וניסיתי להראות להם שהם בכלל לא נראים כמו ילדים, כל אותם חייזרים (מה שגם היה נכון). התחלנו לירות בכל מיני יצורי זוועות, שבינתיים נלחמו בינם לבין עצמם.

זה ברקע-

אני לא זוכרת את החלום, רק את אווירת המלחמה שבתוכו, בבהילות. 

מה שכן, התעוררתי לרגע וכתבתי-

על הכל דיברה התורה, אף על ההנאות הקטנות, והזמן הלבין את הכיף בתוכה.

אולי אני צריכה להתמקד קצת יותר בכיף וקצת פחות במשמעות. לתת לעצמי להנות מדברים.

לפחות עד התגובה האיראנית 🤷

נ.ב. ותודה למדריך בחלום שהראה לי איך לצאת מהבונקר להסביר לי שהפיצוצים שאני שומעת בירושלים הם בעצם הדים מלבנון.

אני לא מרגישה טוב וירוס כנראה, ישנה הרבה יותר מידי. אז חלמתי:

הייתי צריכה להיות כמה ימים עם משפחה, לא המשפחה שלי. סוג של. זה כאילו ברחתי ממשהו, אבל לא הייתי בסכנה ממשית, פשוט לא יכולתי להיות בבית שלי אז במקום זה הייתי בבית של קרובת משפחה רחוקה. היא היתה סוג של בת דודה שלי מדרגה שלישית או רביעית, והיא היתה עסוקה בבית שלה, בילדים שלה, בבעלה. היתה לי הרגשה שהיא אישה מוכה, שבעלה לא מרשה לה לדבר בכלל כשהוא בבית, והיא רק לוחשת ומנקה אחריו. היא אומרת שהוא עובד קשה, לכן מגיע לו שיהיה לו בית שקט.

רוב הזמן הייתי בכלל בחוץ, בדרכים לעבודה וחזרה, ובסרטון קצר בנסיעה באוטובוס ראיתי ריאיון עם בחורה צעירה יפהפייה, שנבחרה להיות שחקנית באיזה סרט הוליוודי נחשב. בריאיון היא מספרת על המקורות המשפחתיים שלה, ואני חושבת שיכולתי להיות כמוה אם הייתי שחקנית/יפה/צעירה.

הגעתי לבית שאני מתארחת בו ודיברתי עם האמא של אותה בת דודה, וניסינו להבין איך אנחנו בעצם קרובות משפחה, והתחלנו לדבר על אנשים ששתינו מכירות, והיא היא סיפרה שכולנו משבט של מלכי העכברים, כי בתקופה הצארית היו גונבים ילדים מרוקאים (!) והם קראו לעצמם מלכי העכברים בגלל האובססיה של הצאר עם עכברים והחלילן מהמלין.

ואז היא שאלה אותי על העבודה שלי, ושאלה למה בתקופה האחרונה יש לנו המון קטעים עם עכברים בעבודה, וזה היה נכון, וכאילו זכרתי את זה מחלום אחר בתוך החלום, שנדרשנו לעבוד סביב עכברים, עם עכברים וכו' (למרות שבמציאות לעבודה שלי יש אפס קשר לעכברים ובעלי חיים בכלליות)

בקיצור, חלומות של מחלה. מותר. גם חלמתי שהגעתי לדיסנילנד עם קבוצה של ילדים, וזה לא היה הדיסנילנד האמיתי, אז היינו צריכים לקחת רכבת לדיסנילנד האמיתי שהיה דיי מעפן גם הוא.