גלריה

(אני יודע שלא עבר שבוע מאז העצה האחרונה, אל תהיו קטנוניים.)

סנטוריון היקר,

נפרדתי מהאקס שלי כי הוא התנהג כמו אדיוט, ועכשיו אחרי זמן רב הוא לפתע רוצה לחזור להיות ביחד ומבטיח להתנהג היטב. כשהיינו ביחד הוא שם אותי בעדיפות אחרונה, לא היה מחויב לאושר שלי, ולא היה שם כשהייתי צריכה אותו. הוא עדיין בן אדם נחמד, מצחיק ומעניין. לא הכל רע. ואהבתי אותו ממש. דיברנו ואני מאמינה לשינוי, או לפחות שהוא מבין איפה טעה. זה עדיין לא מבטיח שהוא יתנהג כמו שאני רוצה וצריכה. אני לא מאמינה בלחזור אחורה, ויש פה אלמנט של פשרה. להיות לבד מבאס, אבל לא מפחיד אותי וזה מעולם לא היה שיקול לשימור מערכת יחסים. בינתיים אני עוד לא בטווח של להגיד "כן". במקסימום אפשר להגיד שאנחנו עובדים על הטווח של ה "לא" וכבר הצלחנו לדבר כמה פעמים מבלי שארצה לזרוק אותו מהחלון. אודה לעצתך.

שלך,

מביטה-לאחור

 

מביטה יקרה,

קודם אפתח בדיסקליימר הרגיל שלי והוא שאני לא מבין שום דבר מהחיים שלי, ואל תרכיבו את תפרקו שום מערכת יחסים על סמך עצה שאני נותן. אם מישהו מיכם לוקח את העצות שלי ברצינות אז תדעו שיש לי גם קרקעות חקלאיות להשקעה באזור באר שבע במחיר ממש זול, אנא פנו אליי לפרטים.

עכשיו כשקבענו את העובדה הזו, אז התשובה היא חד משמעית לא. יש לזה שלוש סיבות: קודם כל, כי אנשים (בוגרים) לא משתנים, ושנית, גברים יגידו הכל ויעשו הכל כדי לקבל את מה שהם רוצים, במיוחד בעניינים רומנטיים. הם אפילו לפעמים משכנעים את עצמם בזה. הפילוסוף המוכר של המאה העשרים שאגי ניסח זאת היטב:

אבל הסיבה האמיתית שלא חוזרים אחורה היא שמערכת היחסים הזו תצטרך לשאת על כתפיה את המשקל של כל טעויות העבר. את תראי אותן בכל פינה אליה תיפני, בכל משפט שהוא יגיד, בכל פעם שלא ישקיע בגמירות שלך, כשלא יתקשר בזמן. אפילו כשההתנהגות שלו תהיה מוצדקת. זה לא ישנה. מערכות יחסים הן קצת כמו קפיץ: אחרי שמותחים אותן מעבר לנקודה הקריטית הן לא חוזרות אף פעם לתצורה המקורית שלהן. אין למערכת הזו סיכוי מלכתחילה. ובכלל, לא כדאי לקבל החלטות בחיים מתוך פחד ממחסור. עדיף להסתכל קדימה אל עבר האפשרויות שטומן בחובו העתיד ולא אחורה אל הפשרות של העבר. חסר לך מישהו שיאהב אותך? לכי שנסי מותניים ותמצאי אחד במקום לחמם שאריות במיקרו. חוץ מזה, בשביל להרגיש שיש מישהו שלא שם עלייך קצוץ ומתעסק רק במה שמעניין אותו את לא צריכה לחזור לאקס שלך - פשוט תאמצי חתול.

סנט.

 

 

 

סנטוריון היקר,

איך אני הופכת לבנאדם יותר פרודוקטיבי?

שלך, הבוהה-בעננים

 

לבוהה שלום רב,

באופן פרדוקסלי הסוד לפרודוקטיביות הוא לעשות כמה שפחות. ("שפחות" בסגול, לא בשווא, כן? האופציה השנייה גם רצויה אבל מובילה לתוצאות אחרות.)

אני אסביר. יש כמה אקסיומות שאי אפשר להתחמק מהן בטבע. למשל, שהאי-סדר בעולם גדל עם הזמן. או שטוסט תמיד יפול עם הפנים המרוחות בחמאה על הרצפה. או שהמשקל של המזוודה שאת שולחת לבטן המטוס תמיד יהיה 24 ק"ג בשקילה, קילו אחד מעל המכסימום המותר, ואת תצטרכי לכרוע ברך בשדה ולהתחיל להעביר חפצים בין המזוודה לטרולי ולקלל את הפקידה בזמן שהאנשים מאחורייך מקללים אותך. אחת האקסיומות האלה היא שכל דבר לוקח פי שניים זמן מהזמן שאנחנו מקציבים לו, גם כאשר אנחנו לוקחים את האקסיומה הזו בחשבון. חשבת שיקח לך חצי שעה להרכיב את הכיסא שקנית באיקאה? תשכחי מזה, סביר יותר שכדאי שתפני שעתיים. את חושבת שתוכלי לסגור את העבודה שאת צריכה להגיש תוך יום וחצי? אין סיכוי, תתחילי לשבת עוד היום כי זה ייקח לך שבוע.

איך כל זה מתקשר לפרודוקטיביות? פשוט מאד. הסיבה שרבים מאיתנו לא פרודוקטיביים היא משום שהיכולת שלנו לאמוד זמנים לוקה בחסר. כתוצאה מכך אנחנו לא מעריכים נכון כמה זמן ייקח לנו לעשות כל דבר, ואנחנו מנסים לעשות יותר מדי דברים בפחות מדי זמן. היערמות המטלות גורמת לנו לשיתוק, לכישלון, להצלחות חלקיות בלבד ולחוסר פרודוקטיביות. זאת, אם כך, תוכנית שלושת השלבים של סנטריון לפרודוקטיביות:

1. לזהות מה באמת חשוב לנו, במה אנחנו באמת רוצים להיות פרודוקטיביים, וללמוד לתעדף אותו.

2. להקדיש לו די זמן כדי להצליח בו באמת.

3. כדי שיהיה לנו די זמן עלינו ללמוד לומר לא לדברים אחרים שמפריעים לנו בזה; אם זה לסרב לפרויקטים נוספים בעבודה, או להתרכז בקשרים החברתיים שבאמת חשובים לנו ולא להתפתות לצאת למסיבות שיטחיות עם אנשים שברובם זרים לנו. 

כמה פשוט, ככה יעיל. עכשיו תפסיקי לגלוש בכלוב ולקרוא את השטויות שאני כותב כי זה בטוח ביזבוז מוחלט של זמן, ולכי לעשות את מה שבאמת חשוב לך.

ס.

הרגע לו כולכם חיכיתם הגיע: בשל מחסור בחומר לבלוג וחוסר כוח להשקיע בכתיבה איכותית החלטתי לפתוח פינת עצות שבועית. זה הזמן שלי להיות האודטה של הצ'אט, הד"ר פיל של הכלוב, היורם ארבל של הבדס"מ, מוכן לחלק עצות בכל תחום שהוא - והכי הרבה בתחומים בהם יש לי אפס הבנה. וכאן אתם נכנסים לתמונה: שילחו לי באדומות שאלות ובקשות לעצות*, תארו את המקרה, הסבירו מה העצה שאתם מבקשים וגם אתם תוכלו להופיע בבלוג**. כל שאלה בכל תחום תיענה, והעצות ידהימו, ישעשעו ויעשירו אתכם בכל נושא שהוא, מבדסמ ופיזיקת הקוונטים ועד מה הצורה הטובה ביותר לתלות תמונה על הקיר ואיך לפתור את הבעיות שלנו עם איראן. והכי חשוב: כל עצה מובטחת להיות 100% נכונה ומדויקת ללא עוררין***.

שוט.

* כל העצות יינתנו באופן אנונימי אלא אם כן מבקש או מבקשת העצה יבקשו באופן מפורש שאכלול את השם שלהם.

** על מי אני עובד, אני בהחלט אשתמש בכל שתי האדומות שתשלחו לי, מהן אחת מהיוזר הפיקטיבי שלי.

*** אין אחריות על נותן העצה לכל נזק, אובדן כסף או רכוש או קטיעת איברים בשל שימוש בעצות שיינתנו. אין החזר כספי ואין אמת בפרסום.

 

 

 

7 לאוגוסט, 2023

"מי מזיין אותך עכשיו?"

הוא גהר מעליה, וידו לפתה את גרונה הדק. ידו המחוספסת בלטה כנגד עורה הלבן והחיוור. ראשה היה שעון לאחור ועיניה היו סגורות, והיא מלמלה משהו מבין שפתיה הפעורות. הוא קירב את פיו לאוזנה. "מה אמרת?" נהם.

"דאדי," היא השתנקה.

כל גופה היטלטל כשהטיח את עצמו לתוכה.היא הייתה צעירה ממנו אולי בעשרים שנה, אישה צעירה ותמירה בשיא פריחתה בתחילת שנות העשרים שלה. שיערה הארוך היה פזור על המיטה ורגליה היו כרוכות סביב מותניו, והיא הרימה את אגנה ומשכה אותו אליה, לתוכה, עמוק אל פי הטבעת שלה שחלב אותו בגלים מחזוריים של התכווצויות בלתי-נשלטות.

"את רוצה שדאדי יגמור בתוכך? יזריע אותך כמו ילדה טובה?"

"כן," היא גנחה. "אלוהים, מה אתה עושה לי."

"לגמור עמוק בתחת שלך?"

"כן!"

צליל חד פילח את הגניחות שלה כשידו הנחיתה סטירה מצלצלת על לחייה. היא נאנקה בקול רם, והעירבוב של הכאב והעונג, ההשפלה והכניעה עשו את שלהן. הוא מעולם לא נתקל במישהי שהייתה מסוגלת לגמור מהעירבוב הזה, אבל היא הפתיעה אותו בכל פעם מחדש, והוא ידע שהשיא שלה ושלו קרובים שניהם.

"את אוהבת שדאדי מזיין אותך ככה חזק?"

"כן, כן," היא מלמלה. "אוי אלוהים, תזיין אותי עמוק, אני צריכה את זה. אני צריכה אותך. תגמור בתוכי, בבקשה, בבקשה תגמור בתוכי, תסטור לי, תירק עליי, תטנף אותי. אני צריכה את זה, כל כך צריכה את זה, צריכה אותך דאדי. בבקשה. בבקשה." הייתה בקולה תחינה אמיתית, כנה, שרק דירבנה אותו וגרמה לו להיות יותר פראי.

ידיו הגדולות חיבקו אותה אליו והיא התמסרה אליו, גופה הדקיק קטן למראה מתחת לכתפיו הרחבות. היא רק ידעה שהיא רוצה אותו בתוכה, שהיא רוצה שוב לשמוע את הקולות הגרוניים העמוקים שהוא מפיק ברגעים הנדירים בהם הוא מאבד שליטה - בגללה. היא רצתה להיות זו שגורמת לו לכך. היא חיבקה אותו בחזרה והרגישה את האשכים שלו מתכווצים שניות ספורות לפני שחשה בזרע החם שמילא אותה. היא אהבה שהוא לא עצר והמשיך, והרגישה בגמירה המתקרבת שלה בכל פעם שגופו התחכך בדגדגן הנפוח שלה בין רגליה הפעורות.

לאחר שסיימו היא שכבה שם, מחויכת ומרוצה מעצמה, מכורבלת בשמיכה שלה בעודנה עירומה, והביטה בו לובש את מכנסיו ומכפתר את חולצתו. "את ממלצרת הערב?" שאל.

"לא, יש לי ערב חופשי. אבל מחר יש לי משמרת. אולי בכל זאת תישאר?"

"לא," הוא אמר בחיוך, ועצר כדי לרכון וללטף את ראשה. "דאדי צריך לחזור למשרד."

"אוף," היא חרצה לעומתו לשון. "הייתי מעדיפה שתישאר פה איתי."

"אני יודע. גם אני הייתי רוצה להישאר איתך, קטנטונת. אבל יש אנשים שסומכים עליי. אבל אחזור מחר, בסדר?"

"לא," היא הזעיפה את פניה במשחק.

הוא התיישב על שפת המיטה לידה. "אני מבטיח שאביא לך את הטירמיסו ההוא שאת אוהבת בדרך."

"יאאאא," היא קרנה. כמה קל לפעמים לשמח אותה, הוא חשב לעצמו, כשהיא הסתערה עליו וחיבקה אותו.

"טוב," צחק. "אני באמת חייב ללכת."

"לא בא לי לשחרר אותך."

"אני אחזור," אמר. "בחיי."

הוא רכן ונשק לה ברכות כשקם. הוא ידע שהיא עוקבת אחריו במבטה כשסיים להתלבש ויצא מחדר השינה, מבלי שהיה כלל צריך להפנות את ראשו לאחור.

 

29 למאי, 2001

מבחוץ היה ניתן לשמוע רעש ילדים משחקים בגינה מול הבניין, אך בתוך הדירה עצמה היה אפשר לשמוע רק אנקות קטנות שחזרו ונשנו בתדירות קבועה. היא עמדה במטבח, שעונה כנגד השיש ברגליים מפושקות, והוא מאחוריה. האיבר שלו היה נעוץ עמוק בתוכה ונע פנימה והחוצה בתנועות קטנות שהיו מסונכרות עם הגניחות שלה. הוא אהב את הגניחות ההן, לחוש כיצד גופה מגיב אליו באופן כמעט פבלובי. ידיו המחוספסות נכרכו סביבה מאחור וחפנו את שדיה הגדולים.

"פאק," היא מלמלה. "תזיין אותי. דאדי. תזיין אותי."

"אבא," הוא תיקן אותה. הוא ידע כמה המילה הזו הייתה לה גדולה, וכמה התקשתה לשאת את משקלה על כתפיה; אבל גם חש בה מתכווצת סביבו כשנגע בעצבים החשופים שלה.

"אבא," היא החרתה החזיקה אחריו, וחשה כיצד לחייה מסמיקות.

"החור של מי את?"

"שלך."

"ומי אני?"

"אבא," היא התנשפה בחדות. לא היה שום רוך שם אלא תשוקה חייתית פראית. היא רק ידעה שהיא רוצה אותו בתוכה, עמוק. "אני החור של אבא. החור של אבא, החור של אבא - " היא לחשה לעצמה, מספיק חזק כדי שהוא גם ישמע.

הוא אהב לבעול אותה שם על השיש. הוא ידע שהיא תיזכר בו בכל פעם שתעמוד שם ותבשל למשפחתה, והמחשבה על כך גרמה לו לצמרמורות נעימות; העובדה שהוא יהיה במחשבותיה גם זמן רב אחרי שיעזוב, שייחקק בתחושה של השיש הקריר, בתנור, בכיריים, בכל חפץ שהקיף אותם. בכל פעם שתשלח את ידה כדי לפתוח את הברז או לקחת משהו מאחד מהארונות, או שתגיש את ארוחת הערב.

ובקרוב תהיה לה סיבה נוספת לחשוב עליו, עמוקה בהרבה. ידיו החליקו מטה ועירסלו את ביטנה. עוד בקושי היה ניתן להבחין בבליטה, אבל הוא ידע לקרוא את הקימורים שלה היטב, לחוש בחיים שגדלים בתוכה.

"חור טוב צריך למלא," הוא נהם, כרך את זרועותיו סביבה והתחפר בתוכה עמוק, מכריח אותה להרחיב את הפישוק שלה ולהישען לפנים. היא נמסה לתוכו כשהידק אותה אליו ועצמה את עיניה, נותנת לשניהם להתמזג ומתענגת על הזרמים שחלפו בגופה כשחשה בו גומר, ממלא אותה בזרע שלו, מסמן אותה. היא הייתה כפסע מאורגזמה רבת עוצמה משלה, שטילטלה אותה ברגע שאצבעותיו המחוספסות אחזו בדגדגן שלה ושפשפו אותו בגסות. היא חשה בקרקע נשמטת מתחת לרגליה, ובזרועו החזקה שמחזיקה בה כדי שלא תאבד משיווי המשקל שלה. רגליה רעדו כמו אחרי מאמץ והיא חשה שהן בקושי נושאות את גופה; הצד האחורי של כף ידה נשלח למעלה כדי למחות דמעה שזלגה במורד לחייה. הוא הניח לה לשוב ולהתעשת אט-אט בשעה ששניהם עמדו עירומים, שעונים כנגד השיש, כשהזרע שלו מטפטף במורד רגלה.

אחר כך, כששתו ביחד את הקפה בסלון והיא שכבה בחיקו, הוא ליטף את ראשה ואת שיערה השופע. "לפעמים אני מדמיינת שהוא יודע, כשהוא מסתכל עליי," היא אמרה.

"זה רק בראש שלך. אין סיכוי שהוא יודע."

"אני יודעת. אנחנו מנסים כל כך הרבה זמן בלי הצלחה. לא ראיתי אותו שמח ככה כבר מזמן."

ידיו פרעו את קצוות שיערה ברוך. "תהיה לי טיסה באוקטובר. שוב שולחים אותי מטעם העבודה."

היא שתקה ובהתה לפנים, מבלי להתפקס על דבר מסוים.

"אני מצטער שלא אוכל להיות פה בארץ כשזה קורה," הוסיף.

"אולי זה לטובה," היא אמרה בהירהור.

"אולי."

"אולי אחרי שזה יקרה עדיף שלא ניפגש יותר," היא ענתה.

הם שכבו שם ושתקו, עד שידו החליקה מטה אל תוך חולצתה, והיא התהפכה לכיוונו והפרידה מעט את רגליה. עיני השקד היפות הירוקות שלה היפנטו אותו, והוא רכן מטה ונשק לה, ושפתיה נפרדו וקיבלו אל תוך פיה את לשונו בכניעה.

 

12 למרץ, 2023

היא ניגשה אליו לפנות את הספל הריק.

"תרצה עוד משהו?" היא חייכה אליו.

הוא הגיע בכל בוקר יום חמישי, באותה השעה, התיישב באותו השולחן, שתה את אותו האספרסו וקרא עיתון. מי קורא עיתון בימינו, היא חשבה בעודה סוחבת מגש עם צלחות שפינתה מאחד השולחנות הסמוכים. הוא תמיד היה מחייך אליה, והטיפ שהיה משאיר תמיד היה נדיב בהרבה ממש שהיה אמור. היה בו משהו נעים, איזו אווירה סמכותית שרק גבר מבוגר לקראת סוף שנות הארבעים שלו יכל להקרין. שערו המכסיף היה מסורק לאחור ושיווה לו מראה מיושב. הם היו מדברים לפעמים על פוליטיקה או אמנות. הוא היה מצחיק אותה, והצחוק שלה היה גורם לו לחייך. היא אהבה לראות אותו מחייך.

"לא," הוא אמר. "זה הקפה השני שלי היום. אולי כדאי שאעצור פה."

היא אספה את הספל ופנתה ללכת. "כן, יודעת איך זה," אמרה, ואז עצרה והסתובבה לעברו.

"אתה יודע," אמרה, "אני נשבעת לך שאני אף פעם לא עושה את זה, אבל אני מסיימת לעבוד עוד חצי שעה ויש לי שני כרטיסים לתערוכה של אנטוני טאפיאס במוזיאון תל-אביב. זה חמש דקות מפה ברגל. היית רוצה אולי לבוא איתי?"

ברגע שסיימה את המשפט היא חשה בדם הזורם ומתפשט בפניה. הוא הרים גבה ובהה בה ובמשך דקה ארוכה לא הוציא מילה.

פאק, חשבה לעצמה. אני לא מאמינה שעשיתי את זה. מה חשבתי לעצמי, ועוד עם מישהו בגילו. עכשיו הוא נשען לאחור ומנסה למצוא דרך לסרב לי בנימוס. מה יש לו לחפש עם מישהי בגיל שלי. את צריכה להתחיל להסתכל על בחורים בגיל שלך ולהפסיק עם השטויות האלה כבר, מטומטמת שכמותך. למה הוא מפסיק להסתכל עליי? פשוט כבר תגיד לי לא ונגמור עם זה. גאד, בא לי לקבור את עצמי.

"אוקי," חייך.

היא קפאה. "מה?"

"אמרתי אוקי. לא תזיק לי הפסקה."

"אה," היא אמרה, ואז התעשתה וחזרה לעצמה. "אז - אז אל תלך לשום מקום, אני מסיימת עוד חצי שעה."

"לא התכוונתי ללכת לשום מקום," הוא שב וחייך.

"כן," היא ציחקקה. מטוטמטת אחת, אמרה לעצמה. את חייבת סטירה.

"אולי בכל זאת אקח עוד קפה," אמר.

"כן, בטח," חייכה. זה היה חיוך שונה הפעם, קורן. "מיד מביאה לך."

הוא הסתכל בה מתרחקת ממנו, מהורהר; היא גדלה כל כך יפה, חשב לעצמו. מתי הפכה לאישה צעירה ומצודדת כזו? הוא פרש את העיתון וניסה לקרוא את החדשות, אבל כל שיכל לחשוב עליו הוא החיוך הרחב שלה, ועיני השקד הירוקות והנוקבות ההן שהביטו בו בשילוב של הערצה ורעב. בדיוק כמו אמה לפניה.

 

 

 

 

את. כן כן, את. שבית את ליבי. מאז שעיניי נחו על הפרופיל הריק שלך, אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עלייך; על הפונט Helvetica 12 העגול והעורג שבו כתבת את הניק שלך; על העובדה שאני לא חסום אצלך ואת לא חסומה אצלי. תמיד חיפשתי אישה שנמצאת עכשיו בכלוב, והצטרפה בין התאריכים 23 למרץ 2023 ו-25 למרץ 2023 (מזל שאת הצטרפת ב-24 למרץ 2023 - אם זה לא גורם לך להפסיק להאמין בצירופי מקרים, אני לא יודע מה כן). הודעות בפורום? בזבוז זמן. בלוג? ללוזרים. מי צריך אותם? מעולם לא הייתה לי תקשורת כל כך פתוחה ומגוונת עם מישהי - עצם העובדה שאני יכול לפנות אלייך גם בהודעה, גם בצ'אט וגם בשיחה מרגשת אותי. אני לא יודע אם את נשלטת, שולטת, אחרת, מתחלפת או סתם פרופיל פיקטיבי של גבר, אבל אם בא לך אז ממש ממש לא זיינתי מישהי מפה כבר שנה, אולי שנתיים, שלוש שנים גג. בבקשה תיפני אליי בטלפון, בטלגרם, בדואר ישראל או באדומות, או בסגולות, או בצ'אט או בשיחה, אני אחכה לך ואחלום על כל הדברים שנוכל להיות ביחד.

שלך, לנצח
סנטוריון.

 

1.

הפאראדוקס האמיתי של החיים הוא שהם מורכבים מאינספור בחירות קטנות וחסרות חשיבות, עם השלכות הרות גורל. למה היא הסתכלה עליה ביום הראשון ללימודים? למה היא בחרה להתיישב לידה? לאכול איתה ארוחת צהריים? אולי זו הייתה תחושה חולפת, או מקריות, או סתם העובדה שאהבה לשבת בשורה האחרונה, הרחק מהמרצה ומשאר התלמידים, להשקיף עליהם מרחוק. החיבור ביניהן היה טבעי. האחת שתקנית, ביישנית, מכונסת בעצמה; בחורה צעירה ויפה, בעלת שיער ארוך וחיבה לסוודרים במידה אחת גדולה מדי, והשנייה מתולתלת וצעירה, אנרגטית, חייכנית.

לא עברו שבועיים מתחילת הסמסטר והן היו בלתי נפרדות - בספריה, בבית הקפה, בקפיטריה בארוחות הצהריים. באמצע הסמסטר התפנה מקום בדירת השותפות והן עברו לגור יחד. ליטל וענבר, אחת שקטה, מופנמת, והשנייה מלאת חיים ונוטפת כריזמה. אולי משום שליטל הייתה היפה מבין השתיים היה נדמה בהתחלה שהיא מובילה אותן, אבל כל מי שבילה עם שתיהן יותר מכמה רגעים ידע שההיפך הוא הנכון. ליטל הייתה תולה את עיני העופר הגדולות שלה בענבר בכל פעם שפתחה את פיה. ענבר בחרה את הפאבים אליהם יצאו, את הסרטים שראו בקולנוע, ואת האנשים שאירחו אצלן מדי פעם.

זה היה באחד הערבים לקראת סוף הסמסטר: טעות תמימה, כשענבר חיפשה אחר הקלסרים של החומר בקורס המשותף שלהן. היא לעתים נדירות טרחה לדפוק בדלת של ליטל כשנכנסה, וליטל מעולם לא העירה לה על כך, אבל הפעם, כשענבר פתחה את דלת החדר ונכנסה בהיסח הדעת, התנשפות חדה קטעה את קו המחשבות שלה. היא הספיקה לראות את ליטל שרועה על המיטה בעירום חלקי לפני שמשכה בזריזות את השמיכה והתכסתה. פניה היו סמוקים, ספק ממבוכה, ספק מגירוי. לא היה שום ספק מה התרחש שם לפני שניות ספורות.

"ענבר - אני - " ליטל גמגמה וקפאה. ענבר התבוננה לרגע במחזה, מופתעת, ואז התעשתה. "וויי, אני ממש מצטערת, לא ידעתי שאת באמצע משהו. הייתי צריכה לדפוק."

על המיטה היה מחשב נייד, עדיין פועל. צלילי הגניחות שבקעו ממנו לא הותירו שום מקום לדמיון. ליטל הזדרזה להזדחל לעברו ולסגור בטריקה את המסך כדי להשתיק את הצלילים המגונים.

ענבר חייכה. "אני באמת ממש מצטערת. אני ... לא חשבתי על האפשרות הזאת אפילו."

ליטל נעצה בה עיניים גדולות, מבועתות, כאילו ציפתה שענבר תתנצל ותצא, אבל חברתה הטובה לא הפגינה שום סימנים שהיא מתכוונת לסגת. למעשה, היה נראה שהסיטואציה כולה מסקרנת אותה. אפילו משעשעת.

"את יודעת, אף פעם לא ראיתי אותך באמת ממש מתעניינת ב - אה, דברים *כאלה*." במקום להתרחק, ענבר רק פסעה צעד אחד וקטן קדימה. "היו הרבה בנים אצלנו במחזור שניסו להתחיל איתך, ותמיד התעלמת מהם. ואף פעם לא ראיתי אותך עם מישהו. זה דווקא מגניב, לדעת שגם את חושבת על זה."

ליטל המשיכה לבהות בה, והידקה את השמיכה אל גופה.

"לא לא, את ממש לא צריכה להתבייש בזה," ענבר חייכה והתקרבה פסע נוסף, עד שהתיישבה על קצה המיטה לא רחוק מחברתה. "כאילו, אני עושה את זה בעצמי כל הזמן. את יודעת את זה, כן? גם כשאת בבית. וגם הבחורים שאני לפעמים מביאה - את בטח שומעת אותנו, נכון? גם אז את ... נוגעת בעצמך?"

הפנים של ליטל התכרכמו. "ל - לא!" היא אמרה בנחרצות, אבל לא נשמעה משכנעת במיוחד.

ענבר חייכה. "זה בסדר, זה דווקא מחמיא לי. על מה הסתכלת?" היא שינתה את הנושא בחדות, ולפני שליטל יכלה להגיב או לחשוב על תשובה, ענבר שלחה את ידה למסך הלפטופ ופתחה אותו בחדות. הגניחות שבו להדהד בחדר השינה של ליטל, ועיניה של ענבר סקרו את המסך בסקרנות משתאה.

"אה, אז זאת הסיבה," היא אמרה. על המרקע מולן נראתה אישה אחת, עירומה, שעונה על הקצה של מיטה כלשהי. מאחוריה עמדה אישה שנייה, לבושה לחלוטין, ולמותניה חגור איבר סיליקון ארוך ועבה. היא הייתה נעוצה עמוק באישה השנייה והניעה את אגנה בתנועות איטיות ומפתות. ידיה של הראשונה היו כפותות מאחורי גבה, וראשה היה מופנה הצידה, אל עבר המצלמה. עיניה היו מזוגגות.

"לא, זה לא מה שאת חושבת - " ליטל גמגה. "אני לא באמת כזאת - "

ענבר קטעה אותה בהינף יד. "זה בסדר. לא אכפת לי בכלל. זה אפילו די סקסי. אם היית רואה את הסרטונים שאני צופה בהן ... "

"אבל אני באמת לא בעניין של - "

"לא לא, זה באמת בסדר. אבל אל תתני לי להפריע לך. סיפרתי לך פעם שעשיתי את זה? עם חברה אז, מהתיכון. היא לא הפסיקה לדבר איתי על זה ... ראתה את זה באיזשהו סרטון. בדיוק כמוך. בחיי, לא חשבתי שאני אהנה מזה, אבל היא שכנעה אותי - קצת יותר מדי טוב, אם את מבינה למה אני מתכוונת. אני לא יודעת אפילו איפה שמרתי את הדילדו הזה שמתחבר למותניים."

היא התקרבה מעט יותר לליטל, שהקשיבה לחברתה בעיניים פעורות.

"היינו די צעירות, אחרי צבא. היא הייתה צרחנית כזאת," ענבר צחקקה קלות. "פעם אחת חשבתי שהשכנים בבניין שלהם יגידו משהו להורים שלה. זה בסדר שאני מספרת לך את זה, נכון? פשוט הסרטון שלך וכל הסיטואציה הזאת ממש הזכירו לי את זה. לא באמת הייתי בקטע שלה, כן? אבל היא הייתה חמודה. במיוחד כשהיא הייתה גונחת."

בחדר השתררה שתיקה בין שתיהן, שהופרעה רק על ידי הצלילים המגונים שבקעו מהמחשב שלידן.

"את יודעת ... ממש לא היה אכפת לי אם היית פשוט מסיימת את מה שהתחלת," ענבר אמרה בקול מהורהר.

"מה זאת אומרת?" ליטל הסמיקה אף יותר, ופניה הפכו לאדום עז.

"את יודעת למה אני מתכוונת," ענבר אמרה, והישירה מבט רציני. "זה באמת לא כזה ביג דיל."

היא שלחה את ידה ונגעה בקצה השמיכה שליטל עדיין אחזה אל עצמה. היא לא משכה באמת, רק מעט. לא מספיק כדי להסיר את השמיכה, אך בעקשנות איטית, מזדחלת, שגרמה לאצבעותיה של ליטל אט-אט להרפות את אחיזתן.

ענבר התבוננה בה. "את כזאת יפה," היא אמרה.

ליטל הסמיקה, ובלעה. אצבעותיה לא שמטו את השמיכה, אך אחיזתה התרככה.

"קדימה," ענבר הנידה בראשה אל עבר שתי הדמויות שעל מסך המחשב. ידה הפנויה של ליטל שבה והזדחלה מטה בין רגליה. היא חשה בלחייה בוערות ועצמה את עיניה.

 

2.

זה היה הנכשל השני שלה; מועד ב' שני שהתווסף לרשימה התופחת של נושאים אליהם תצטרך ללמוד שוב. ליטל נאנחה וסגרה את האתר, והניחה את הלפטופ לצידה על הדלפק במטבח. היא השעינה את ראשה על השיש הקריר ועצמה את עיניה. היא דמיינה את החופשה שרצתה לקחת בתאילנד בקיץ, את החופים הצהובים ואת מי הטורקיז הצלולים, ואז את התרגילים שתצטרך לפתור במקומם. היא שמעה צעדים מאחור אבל לא היה לה כוח להזדקף.

"מה קרה?" קולה של ענבר הדהד מאחוריה, מעט מודאג.

"נכשל," ליטל מלמלה.

ענבר הניחה יד אוהדת על כתפה של ליטל. "איזו באסה."

"אין לי כוח לזה כבר," ליטל מלמלה. "זה המועד ב' השלישי שאני צריכה לעשות הקיץ ... "

היא חשה בליטל שעמדה מאחוריה, ובידה שנעה מטה ועיסתה את גבה בתנועות רחבות, מנחמות, והתמסרה לתחושה. אף אחת מהן לא אמרה מילה זמן-מה, עד שענבר רכנה לפנים וקירבה את שפתיה אל אוזנה של חברתה.

"זה לא צריך להיות כל כך קשה," היא לחשה.

ליטל בקושי נעה; היא רק הקשיתה את גבה במעט. המגע של ענבר העביר בה צמרמורת.

"אל תחשבי יותר מדי," ענבר המשיכה. "בעצם, את לא צריכה לחשוב בכלל. שנינו יודעות שאת רוצה לעשות את זה. פשוט תעצמי את העיניים שלך ותיגעי בעצמך."

לרגע לא קרה דבר - הן היו קפואות בלולאה מחזורית בה ידה של ענבר נעה במעגלים על גבה של ליטל - ואז, בהיסוס איטי, ידה של ליטל נשלחה מטה, אל תוך מכנסיה. היא הייתה רטובה. אנחה קטנה נמלטה מבין שפתיה.

לא נאמר עוד דבר ביניהן. ידה של ענבר המשיכה לנוע במעגל. למתבונן מהצד הן נראו כשתי חברות, שותפות לדירה, מנוחמת ומנחמת. היו אלה רק נשימותיה הכבדות והמתגברות של ליטל שהסגירו שדבר-מה נוסף מתרחש ביניהן. אצבעותיה של ליטל שיפשפו באיטיות את הרטיבות, את החום העז שהקרינה. הכל היה שקט סביבן; שעת צהריים עצלה, שכונה מנומנמת, רוח של תחילת האביב שחדרה בעד לתריסים הפתוחים. ובין לבין, נשימות כבדות, מקוטעות-לפרקים, שבוקעות משפתיים פעורות קמעה.

"אל תפקחי עיניים, ואל תפסיקי," ענבר לחשה לה שנית והירפתה. היא התרחקה מעט, וליטל שמעה אותה ניגשת לחדרה ופותחת כמה מגירות. היא שבה והתקרבה, וידיה שוב נגעו בגופה של ליטל, אך הפעם מגען היה תכליתי יותר, כמעט תובעני. שתי ידיה נגעו בכתפיה של ליטל, אבל החליקו מטה בזריזות חדורת מטרה. "קומי. תמשיכי לאונן," היא לחשה באוזנה, אך בקולה הייתה תקיפות שלא הייתה בו קודם, אפילו בהילות. ליטל צייתה, וענבר משכה את השרפרף הצידה. ידיה שבו ואחזו בצידי מכנסיה של ליטל ומשכו אותם מטה באיבחה; היא נותרה עירומה מהמותניים ומטה. לפני שיכלה להגיב או לומר משהו, אצבעותיה של ענבר נצמדו אליה, התחככו בשפתי הנרתיק שלה מאחור. 

"יו, את ממש שלולית," היא צחקקה; ואז הרצינה. שניות ספורות לאחר מיכן ליטל חשה בעצם עגול, מעט קריר נצמד אליה מאחור. "תפשקי," ספק אמרה, ספק ציוותה. ידה הפרידה בין רגליה של ליטל, והעצם החל לפלוש אל תוך הרטיבות שלה עמוק, עמוק, עד שהאגן של האחת נצמד לישבן החשוף של השנייה מאחור. לא היה צורך להסביר או לומר מילה. ליטל חשה בגופה של ענבר מאחוריה וידעה שאיבר הסיליקון שממלא אותה גם חגור למותניה של שותפתה לדירה.

ענבר השעינה את גופה על גבה של ליטל, מועכת את שדיה כנגדה. ידיה נשלחו לפנים, עטפו את האישה הצעירה שתחתיה וחפנו את השדיים שלה, ואגנה החל לנוע בתנועות בוכנה קטנות, תובעות בעלות. "כלבה טובה," ענבר לחשה לה, ושתיהן הדווגו על דלפק המטבח כמו חיות.

 

3.

הצלחות שיקשקו מעליה על השולחן, שם למעלה, איפה שהם אכלו את ארוחת הערב שלהם. השיחה ביניהם הייתה ערה, הקול הפלרטטני ומעט גבוה של ענבר, ומולה קול גברי, נמוך יותר. גיא. כשענבר פגשה בו לראשונה היא לא הקדישה לו מחשבה מיוחדת, אבל הוא היה עקשן, וכריזמטי, ולא עבר זמן רב לפני שהתחילו לצאת. בחודש האחרון הוא כמעט התגורר אצלן בדירה, לפי כמות הפעמים בהן נשאר לישון. בפעם הראשונה בה נשאר ליטל יכלה לשמוע את הגניחות של ענבר ממלאות את הדירה; ואחר כך שוב, בבוקר. היא שכבה במיטה והאזינה להם, וידה הייתה תחובה עמוק במכנסיה. ליטל חשבה שהוא לא מושך במיוחד.

ועכשיו הם שוחחו מעליה. היא לא הייתה בטוחה על מה. למטה, בעולם התחתון, חדר רק אור מועט, כמו בתחתית האוקיינוס. למלים לא הייתה משמעות. רגליו של גיא היו מפושקות, וראשה היה ביניהן. הוא היה עירום ממותניו ומטה, האיבר שלו היה בפיה. היא מצצה. כף רגלה החשופה של ענבר נחה על גבה, דחפה אותה קדימה, אבל היא לא הייתה זקוקה לעידוד. היא עצמה את עיניה ונתנה לאיבר החם שבין שפתיה למלא את המחשבות שלה. היא כבר ידעה איך לשים לשינויים העדינים בגוון קולו תוך-כדי שיחה, לזהות את הרגעים ההם שלפני השפיכה, כדי שתוכל להתכונן לזרם החם שימלא את פיה מבלי לאבד אף טיפה. היא ידעה שאחרי שתסיים איתו היא מחכה לה, בצד השני. היא לא לבשה כל תחתונים מתחת לשמלה שלה, אבל לא היה בזה כל חדש. ענבר כבר מזמן הפסיקה ללבוש תחתונים בדירה. "זה מפשט דברים," היא נהגה לומר, בעוד ידה לוחצת על עורפה של ליטל ודואגת ששפתיה תישארנה צמודות בחוזקה לדגדגן שלה. "לא צריך להסתבך, רק לסמן לך לזחול מתחת לשמלה."

יותר מאוחר, כשישנה לצידם על הרצפה, חשה בטלטלה סביב צווארה. מישהו משך ברצועה שהייתה קשורה לקולר שעטף את צווארה. זה שוב היה גיא, שהתיישב על שפת המיטה, עודנו ישנוני. ליטל ידעה מה מצופה ממנה. הוא הפשיל את מכנסיו, והיא שבה ורכנה קדימה ועטפה את האיבר הרפוי שלו בשפתיה הרטובות. לא עברו יותר מכמה שניות לפני שהזרם החם והחומצי מילא את חלל פיה; היא הזדרזה לבלוע, פעם אחר פעם. בדממה של חדר השינה החשוך נשמעו רק צלילי הלוע הבולע בקדחתנות, ואחר כך - שקט.

 

 

 

1.

נגה הייתה האחרונה בצוות. היא נעלה את דלת המשרד אחריה ונכנסה למעלית. מגרש החנייה כבר היה כמעט ריק לחלוטין. היא חנתה בקצהו, ולידה חנתה הונדה לבנה שלא זיהתה. כשהתקרבה אליה גם קלטה בזוית עינה את הנהג - גבר צעיר ממנה בכעשור, אולי יותר, ארוך-שיער, כתפיו רחבות. הם הגיעו לרכבים פחות או יותר באותו הרגע. היא השפילה את מבטה וקלטה את הצמיד הלבן-אדום שהיה ענוד על פרק כף היד שלו, ושם קפאה לרגע. היא ענדה צמיד דומה. הגבר הצעיר עצר אף הוא וסקר את האישה מולו, בחצאית ובחולצה המכופתרת, עד שנראה שהוא מתרצה.

"יש לי כמה דקות," אמר.

"פה?" היא שאלה, בלי להרבות במלים.

"כן," אמר.

היה נראה ששניהם חולקים סוד. היא הזדרזה ונפטרה מהחצאית, אך הוא עצר אותה, בעודו מתיר את החגורה שלו.

"לא, אין לי זמן, אני קצת ממהר. פשוט תגמירי אותי עם הפה שלך," אמר.

היא הנהנה בהסכמה ורכנה לפנים. האיבר החצי-רפוי שלו חש בשפתיה הבשרניות והחמות והחל להתקשות. היא נותרה עירומה מהמותניים ומטה, וקיוותה שלא יחלפו על פניהם אנשים, אם כי היה נראה שהם היו היחידים באזור בשעה המאוחרת הזו. ראשה נע מעלה ומטה בדייקנות שיטתית, והיא שירתה אותו שם בכריעה, במגרש הריק, עד שהוא חרק שיניים והציף את פיה. היא בקושי הספיקה לבלוע.

"היה נחמד," אמר הגבר, ושב והשחיל את החגורה למקומה. "אם את עובדת בסביבה אולי נתראה מתישהו שוב. ואולי יהיה לי יותר זמן."

"אני אשמח," היא אמרה, וסידרה את בגדיה. אחר-כך צפתה במכוניתו מתרחקת, עד שנעלם מעבר לעיקול.

 

 

 

2.

אירגון השימוש החופשי בנשים הוקם בשנת 2029. הוא מונה כיום כ-830 נשים ו-1900 גברים, וההצטרפות אליו היא בשיטת 'חבר מביא חבר'. חבריו עונדים  צמיד לבן-אדום על פרק ידם הימני. הצמיד מסמל את ההסכמה לכך שכל גבר ואישה שחברים באירגון חופשיים להשתמש מינית בכל אישה אחרת באירגון, ללא הגבלות מקום, זמן או מצב. אין צורך בהיכרות מוקדמת, או אפילו בחילופי דברים כלשהם לפני האקט. חוסר האיזון המגדרי נובע מכך שאישה אחת יכולה לשרת מספר רב של גברים, ולכן אין צורך לשמור על איזון. למעשה, האירגון מנוהל דמוקרטית, וכמעט כל חבריו - נשים וגברים - מסכימים על כך.

ענבל התחילה את ההתמחות שלה במחלקה הפנימית בבית החולים הסואן לפני שנתיים. שבועות ספורים אחרי שהצטרפה קרא לה מנהל המחלקה אליו למשרד וביקש לסגור את הדלת. שרוולי חולצתו היו מופשלים, והצמיד שלו היה חשוף לעיני כל. הוא הצביע אל עבר הצמיד שלה. "יש לנו ישיבת מחלקה בעוד רבע שעה, אבל לא נצטרך הרבה יותר מזה. תתכופפי פה על השולחן. תורידי תחתונים. יופי, אני כבר ארים את החצאית שלך. כדאי שתבואי בחצאיות או בשמלות בהמשך, זה יקל על שנינו. התמחות יכולה להיות לפעמים קצת לחוצה." היא שמעה את צלצול החגורה שלו, ואז חשה באצבעו מורחת את חומר הסיכה הקריר על פי הטבעת שלה, לפני שהוא נעמד מאחוריה, והזין הקשה שלו פער אותה.

הוא לא היה גדול או עבה במיוחד, ואף על פי כן ענבל יכלה לחוש ברטיבות בחור ובקושי של השרירים הטבעתיים שלה לשוב למקומם כשהסתובבה במחלקות באותו הבוקר. מאוחר יותר באותו היום נקראה כדי להחליף עירוי לאחד המטופלים הצעירים ששכב במחלקה - בחור צעיר ממנה בכעשור שהגיע עם חום גבוה אך התייצב וכעת היה אמור להשתחרר בעוד יומיים או שלושה. כשגזרה את הגאזה שהחזיקה את צינור העירוי צמוד לזרועו נגלה לעיניה הצמיד האדום-לבן. מבטיהם הצטלבו.

"את יכולה לסגור את הוילון?" אמר.

היא ידעה בדיוק מה עומד לקרות.

 

3.

ארבעתם היו חברים מסוף התואר הראשון, מעל עשור. אפרת ויובל, ויגאל וסיון. הם טיילו יחד, חגגו יחד ימי הולדת. ילדיהם הלכו לאותו הגן. יובל שם לב לראשונה לצמיד האדום-לבן שהופיע פתאום על פרק ידה של סיון חודשים ספורים אחרי החתונה שלה. הוא ידע מיד מה משמעותו, והוא ידע שהיא מודעת לשלו, אך הם נמנעו מלדבר על הנושא. העמדת הפנים קרסה חודשים ספורים אחרי לידת הילד הראשון שלו. זה היה כשראה את סיון רוכנת עם כוס הקפה שלה מהמרפסת בדירתם. היא הגיעה כדי לבקר את אפרת וגילתה שאינה בבית, והוא והיא שוחחו מעט כהרגלם. כשהרגישה את ידיו נכרכות סביבה מאחור, חופנות את שדיה הכבדים, האינסטינקט הראשוני שלה היה לנסות להילחם בתוקף הלא-מוכר, עד שנזכרה בצמידים, וגופה נרגע והתמסר למגע הפולשני. "אפרת תחזור רק בעוד שעה. היא במוד תינוק עשרים וארבע שעות ביממה, ולא שכבנו כבר שלושה חודשים, אז עד אני אשתמש בך בחודשים הקרובים ונראה," יובל נהם באוזנה.

ידיו המחוספסות הורידו את מכנסיה בזריזות. פלג גופה העליון הוסתר על ידי המעקה, והיא המשיכה לאחוז בכוס הקפה בשעה שהוא נצמד אליה מאחור, וחשה באיבר הקשה שלו חודר אליה. למסתכל מהצד הם היו נראים כזוג צעיר, מחובק, בשעה שהוא הניע את אגנו בתנועות קטנות. היא רק פישקה במעט את רגליה כשחשה בו נצמד אליה ובזרע החם מציף אותה. זה הסתיים מהר, סופה של תשוקה רגעית.

"יגאל יודע ממשהו? מהצמיד?"

"לא סיפרתי לו," סיון ענתה. "הוא לא יבין."

"טוב, זה לא ממש משנה לי. כל עוד תהיי זמינה כשאני מודיע לך, שום דבר לא יצטרך להשתנות."

"אני מבינה," היא הנהנה.

הטלפון שלה צפצף בשבע בערב, והיא הודיעה לבעלה שהיא יוצאת להליכה קצרה כדי לנקות את הראש. היא לקחה את אחד השבילים שהובילו אותה לחורשה הסמוכה לביתם, שם יובל המתין לה, שעון על עץ.

"קבעתי עם אפרת בשמונה," היא אמרה לו. "היא רצתה לשתות קפה."

"זה בסדר, לא נצטרך הרבה זמן. תישעני פה על העץ ותפשילי את המכנסיים."

היא חשה באוויר הקריר כנגד ישבנה החשוף, ואז בחום גופו כשנצמד אליה מאחור. הזין הקשה התחכך בה מאחור. הוא ירק עליו. "לא הבאתי חומר סיכה, אז זה יצטרך להספיק. אפרת לא בקטע של אנאלי. חושבת שזה משפיל נשים."

זה כל הכיף, סיון חשבה בראשה בעוד יובל חדר אליה באיטיות. ידיה לפתו את גזע העץ שלפניה והיא הקשיתה את גבה כדי להקל עליו לחדור. כמו בצהריים זה לא היה סיפור ארוך, אולי ארבע-חמש דקות לכל היותר. היא זיהתה כבר את הנשימות המתגברות שלו, וכשנצמד אליה ונהם ידעה שהוא גומר בתוכה.

"אל תתנקי," הוא אמר לה בעודו רוכס את מכנסיו. "אני רוצה שהזרע שלי ישאר בתוכך בזמן שתשבי עם אפרת. וגם אחר כך, כשתתחבקי עם יגאל במיטה."

"כמובן," היא הנהנה, וחשה בנוזל החם כבר מטפטף מתוכה באיטיות אל תוך התחתונים.

 

 

 

חלק א' פה.

 

3.

זה שב ועלה במחשבותייך במשך כל היום - התמונות ההן, שלך, בין הרגליים שלה. לא האמנת שעשית זאת. ישבת שם ותהית מה בדיוק קרה בשם, בסלון בדירה ההיא; ותהית מה יקרה הלאה. יובל היה אמור לשוב רק בעוד שבוע. זה היה יותר מדי, וחשת שאת לא יודעת כיצד להתמודד עם התחושות שהציפו אותך.

ואז, בערב, בבית, שם היא שוב הייתה, משוחחת עם אורן. זה הרגיש לך כל כך מוזר אחרי מה שקרה ביניכן בבוקר. היא חייכה אלייך שוב, אולי ברמיזה, להזכיר לך שהיא בעצמה לא שכחה. אבל ממילא היה לאגם חיוך תמידי מסוג כזה או אחר. והיא ואורן שוב שוחחו במהלך כל ארוחת הערב.

הייתה לך פגישה באותו הערב של קבוצת היוגה שלך. היית צריכה ללכת. זה היה מטורף - ידעת שהיא תמשיך לפלרטט עם אורן ברגע שתצאי. זה הטריף אותך, אבל לא יכולת לבטל, הן סמכו עלייך וכבר הבטחת להן שתגיעי.

בהית בהם כשקמת והתכוננת לעזוב. אגם ניגשה אלייך כשעמדת לעזוב וידך כבר נחה על ידית הדלת, ויצאה איתך אל הפרוזדור.

"את לא יכולה לעזוב אותי פה ככה," היא אמרה בשקט, ונעצה בך מבט מלא ציפייה. התבוננת בה, מבלי לדעת מה לומר.

"בואי," היא אחזה בידך והובילה אותך אל תוך דירתה הסמוכה. כן, עשית זאת שוב - כרעת ברך מולה בבגדי היוגה הצמודים שלך וירדת לה. היא ציחקקה כשסיימת ואמרה, "את יודעת, את יכולה ללמוד להיות ממש טובה בזה." עזבת מבלי לומר מילה.

היית חסרת מיקוד בשיעור היוגה. רצית רק לשוב הביתה - לא יכולת לסבול את המחשבה על אגם ואורן שם, יחד, צוחקים. ברגע שהשיעור הסתיים לא התמהמהת ונהגת הביתה במהירות.נעדרת רק שעה וחצי.

הם ישבו שם, יחד. אורן הסתכל בך במבט מוזר. לרגע חשבת שהם שכבו יחד, אבל זה לא נראה כך. ניגשת אליו. "הכל בסדר?" שאלת בקול נמוך, משתדלת שאגם לא תשמע את תוכן הדברים.

"אגם אומרת ... שירדת לה," הוא אמר, בקול שהיו מעורבבים בו חוסר אמונה וחוסר סבלנות. חשת כאילו חטפת אגרוף בבטנך. הבטת בו לרגע, וניסית לחשוב כיצד להתאושש ומה לומר.

"מותק, אתה לא חושב שזה משוגע?" השבת לו. הוא החזיר לך מבט, וכעת נשקף מעיניו רק כעס.

"תגידי שלא עשית את זה," הוא שב ואמר, הפעם בקול גבוה יותר - זה היה ברור שאגם שומעת את חילופי הדברים ביניכם בבירור. הסבת אליה את ראשך. היא הסתכלה בכם בעיון. פתחת את פיך כדי להשיב, אבל לא יכולת. מה כבר יכלת לומר?

הוא המשיך להתבונן בך. ראית כיצד מבטו הופך מכעס למשהו אחר. רתיעה? לא ידעת בדיוק. חשת כל כך קטנה. "תראי לי," הוא אמר לבסוף.

"מה?"

"אני רוצה לראות את זה. כבר עשית את זה, לא?"

"מותק, לא!"

"תראי לי איך עשית את זה, או שאני נשבע, אני ... אני אעזוב."

"מותק, זה משוגע!" הגנבת עוד מעט לעבר אגם. למה היא לא מסתלקת כבר, זעמת בתוכך. כל אדם נורמלי היה ממציא איזה תירוץ ומסתלק אם הזוג שלפניו היה נכנס לויכוח. לא, זה היה יותר מויכוח, זה היה טורנדו, והוא עמק לשאוב אותך ולטלטל את עולמך.

"ממש עכשיו. אני אעזוב. עם אגם."

לא ידעת אם הוא מבין את משמעות דבריו. האם הוא ידע כמה זה יכאיב לך? האם הוא באמת התכוון ללכת עם אגם בחזרה לדירה שלה, ולעשות שם - מה? מה באמת קרה ביניהם? על מה הם דיברו לפני שנכנסת? עמדת שם ובהית בו. אגם קמה וניגשה אלייך, והתיישבה על כיסא המטבח הסמוך.

"קדימה," הוסיף אורן.

מה עוד יכלת לעשות? ירדת על ברכייך שם מול אגם, ואז הרמת את עינייך בחזרה אל אורן. הוא החזיר לה במבט מלא תוכחה וציפייה, והמתין. הסתובבת חזרה לאגם. היא כלל לא התאמצה להרים את שמלתה הפעם, וחיכתה, עד שידייך אחזו בשמלתה והרימו אותה, הפשילו את תחתוניה ופישקו את רגליה. כן, עשית זאת שוב. ממש שם, מול שניהם, מול אורן. הוא עקב אחריכן מבלי לומר מילה. גם אגם לא, אבל כשהצצת כלפי מעלה שוב יכולת לראות את השרידים של אחד מהחיוכים המתנשאים שלה.

ואז זה הסתיים, בסדרת גניחות קטנות של אגם, ושלולית של רטיבות על פנייך ועל הכיסא. נעמדת וחיכית לשניהם בראש מושפל. אורן לא הסיט ממך את מבטו, ואז הסתובב ועזב את הדירה מבלי לומר דבר. נותרתן רק שתיכן. אגם חייכה ונופפה לך לשלום, ועזבה גם היא. עמדת בשתיקה במרכז המטבח, ונתת לאירועים לשקוע, ואז ניגשת לדלת הדירה ופתחת אותה. הסתכלת במורד הפרוזדור. לא היה שם איש.

התיישבת על הרצפה מבלי להאמין. אורן לא שב. ישבת על הספה בסלון עד חצות, לבד.

באותו הלילה שכבת במיטתך, מבלי להאמין לדבר. זה היה סיוט - היה נראה שכל מה שעשית היה שגוי. כל החלטה שקיבלת רק סיבכה אותך עוד יותר. איך הגעת למצב הזה? האם זה מה שאגם ניסתה לעשות ביומיים האחרונים?

בבוקר גררת את עצמך מהמיטה. לא היה זכר לאורן. כשסיימת להתלבש ונכנסת למטבח היא עמדה שם - אגם. הבטת בה. היא רמזה באצבעה אל עבר הרצפה שמולה. לא האמנת שהיא שוב שם, אחרי כל מה שקרה ביניכן אתמול. היא עמדה והסתכלה בך, ואת הסתכלת בה בחזרה. היא ציפתה ממך לעשות זאת, כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר שבעולם.

כרעת מולה. הרמת את שמלתה. היא לא לבשה תחתונים. הצמדת את ראשך בין רגליה, וחדרת אליה עם לשונך. לא ידעת למה עשית זאת, אבל זה כבר לא שינה. עשית זאת שלוש פעמים בעבר, ועכשיו אורן עזב. היא לפתה את ראשך ושוב מרחה את עצמה עלייך כשגמרה, ואז, כששבת והתרוממת, חייכה לעברך ועזבה. הלכת לעבודה.

 

 

4.

הגעת הביתה. אורן לא היה בנמצא. ישבת שם וריחמת על עצמך, ואז קמת כדי להכין ארוחת ערב. הדלת הקדמית נפתחה ודרכה פסעו אורן ואגם. אגם ניגשה אלייך ונדה בראשה. היא רצתה סיבוב נוסף. הסתכלת באורן. הוא הסיט את ראשו במכוון - הוא לא רצה להסתכל עלייך. ניגשת אליו ואחזת בזרועו.

"תתרחקי ממני," הוא אמר, ספק בקול, ספק בלחישה. נעצרת ונעמדת מולו. הוא עדיין מיאן להביט בך. "תעשי את זה," הוא הוסיף. אגם התיישבה שם, על הכיסא במטבח, והרימה את השמלה. כרעת ברך מולה ועשית זאת שוב. תוך כדי, אורן חימם שאריות מהמקרר במיקרוגל, וכשסיימת המתינה לך ארוחת ערב על השולחן; אבל שניהם עזבו מיד והותירו אותך לבדך.

ישבת שם אחרי שסיימת לאכול. שתית כוס יין. לא הדלקת את הטלוויזיה, או גללת בפלאפון; פשוט ישבת שם, מוחך מתרוצץ לאלפי כיוונים מבלי להגיע לשום מקום. לבסוף קמת והלכת לישון מוקדם, אבל לא יכלת להירדם.

שמעת קולות מהסלון. האור נדלק. אורן ואגם נכנסו לחדר השינה. "הזמן לפינוק לפני השינה שלי," אגם אמרה בעליצות.

"בבקשה, פשוט עזבו אותי," מלמלת. הם לא. אורן הדליק את מנורת הלילה בסמוך למיטה.

"היא ביישנית," אמרה אגם, וטיפסה על המיטה. היא הניחה את רגליה משני צידי ראשך, והרימה את שולי כותונת הלילה שלה, ואז בעדינות התיישבה על פנייך. פשוט פתחת את פיך וקיבלת אותה עם לשון זקורה. כשסיימתן, היא התרוממה והותירה אותך שם, על גבך, בוהה בתקרה, בפנים רווי-מיצים, ועזבה עם אורן. ידו הייתה כרוכה סביב מותניה כשיצאו מחדר השינה וכיבו את האור אחריהם.

בבוקר הם באו שוב, כשהיית במקלחת. כרעת שם על ברכייך מולה, לאחר שהורידה את מכנסי הפיג'מה שלה. הייתה עירומה ונטפת מים. אורן רק הביט.

וכך זה היה: שלוש פעמים ביום, למשך שאר השבוע. בבוקר יום שבת אגם הובילה אותך אל דירתה. אורן היה בחלוק מקלחת והכין ביצים וטוסט. היו רק שני מקומות בשולחן. אגם התיישבה על אחד מכיסאות המטבח וירדת מולה, ואז היא שלחה אותך חזרה.

ישבת בדירה שלכם. לפחות מה שחשבת שהייתה הדירה שלכם, עד לאחרונה. לא רצית ללכת לשום מקום, אבל גם חשת את הקירות סוגרים עלייך, תחושת מחנק שהחליקה בגרון. לא ידעת לאן תוכלי ללכת. שמעת את דלת הדירה נפתחת ואת שניהם מסתלקים לאנשהו. בסופו של דבר נותרת שם, בסלון, מבלי ללכת לשום מקום. ואז שמעת את דלת הדירה שוב נפתחת, והנחת שהם חזרו.

הפעמון צלצל. פתחת את הדלת. יובל עמד שם. "היי," הוא אמר. "בדיוק חזרתי ואגם לא פה." הוא נכנס פנימה. ודאי שמעת אותו נכנס לדירה לפני רגע. "יש לך מושג איפה היא?"

"לא," ענית בכנות.

"הקדמתי את הטיסה חזרה ביום כי התגעגעתי אליה, וזה המזל שלי. את יודעת, אני לא יכול לסבול לא לראות אותה אחרי כמה ימים - טוב, את מכירה אותי. השתגעתי. פשוט הייתי חייב לחזור. ועכשיו היא לא פה," יובל תמיד היה דברן, אבל אפילו כשעצר והמתין לך, לא אמרת דבר. הוא המשיך, "את יודעת, חזרתי מוכן לפעולה, אם את מבינה את כוונתי."

הבנת את כוונתו. יובל היה יפה-תואר, אבל יותר מכך המתח המיני בינו לבין אגם היה נוכח גם כשלא התאמצו בכך. ידעת שהוא מתבדח. הוא חייך אלייך. אהבת את הצורה בה חייך. לא היה בו דבר מההתנשאות המרומזת שבחיוכים של אגם; דווקא היה בו משהו תמים בהרבה. הוא הזכיר לך שעבר יותר משבוע מאז אורן נגע בך, ועורר בך תחושות איתן לא רצית להתעמת באותו הרגע.

"אתה צריך ללכת," אמרת לפתע. הוא נתן בך מבט מופתע, מעט מבולבל.

"טוב, בסדר," משך בכתפיו. הוא לא ידע כמה מפתה הוא נראה לך באותן דקות ספורות. "נתראה יותר מאוחר אולי?" כשעזב, נכנסת לחדר האמבטיה ואוננת.

אגם ויובל שבו באותו אחר-צהריים - הם פתחו את דלת הכניסה ונכנסו, ככל הנראה עם המפתח של אורן. "טוב, אז בואי נראה," אמר יובל. אגם לא אמרה דבר; היא עמדה מולך עם אחד מאותם חיוכים בלתי-נסבלים. יובל הניח את ידיו על מותניו. "תקשיבי, שמעתי מאגם מה באמת העסיק אותך פה בשבוע האחרון. אני חייב לראות את זה."

"בואי," הוסיפה אגם. "תהיי ילדה טובה בשבילנו."

הם אחזו בזרועותייך ובכתפייך בעדינות ולחצו קלות עד שכרעת מולם. ידעת מה עלייך לעשות.

"קדימה, אני רוצה לראות את זה," דחק בך יובל. אגם לבשה הפעם חצאית קצרצרה. היא הפשילה אותה ואת תחתוניה ונותרה בנעלי ספורט ובסוודר לבן וצמוד. הצמדת אליה את שפתייך. עד מהרה היא אחזה בראשך, כפי שנהגה לעשות כשהיצר השתלט עליה, ודאגה לחכך את פניך במיציה. יובל עמד לצידכן והתבונן במחזה, מהופנט, בעודו נשען על הדלפק במטבח.

"את צודקת. היא אוהבת את זה אפילו יותר ממנו," הוא אמר לבסוף.

"כן, היא לא יכולה בלי זה, על בסיס יומי. כבר שבוע." אגם ענתה.

"נראה לי שכדאי שאחזור אליו."

"כן, בהחלט. ואל תרחם עליו. הוא אוהב את זה חזק."

 

1.

צחוק. זה היה אורן - שמעת אותו בעד לדלת הדירה. פתחת אותה ושם ישבה אגם, מרפקה שעון על שולחן המטבח.

"את זוכרת שבעלה של אגם נסע לאחותו לשבוע?" אמר אורן. שניכם טרם נישאתם, אבל הייתם יחד זמן-מה וידעת שיום אחד הוא יבקש. הגעת מהעבודה והיה נדמה שתצטרף אליכם אורחת לארוחת הערב. נסע לאחותו: תהית בכמה עוד ערבים תמצאי את אגם אצלכם בדירה לפתע. היא התגוררה בדירה הסמוכה. ידעת שהיא מסוגלת לטפל בעצמה, אבל לאורן תמיד היה לב רחב וזאת הייתה חלק מהסיבה שהוא מצא חן בעיניך; אבל היה בזה גם משהו שגרם לך לחשוש. אגם צחקה בכל הרגעים הנכונים, הניחה את ידה בעדינות על זרועו כבדרך-אגב. היא הייתה מסוג הנשים שידעה שהיא מסוגלת להשיג כל גבר שתרצה, ולא בטחת בה. למעשה, לא בטחת בה כלל.

כשארוחת הערב הסתיימה אורן נאלץ לעזוב לפגישה מתוכננת. לא האמנת כיצד השיחה בארוחה גלשה במהירות למחוזות נועזים מלאי זימה. ואורן צחק מהכל. "מקווה שאת לא יותר מדי בודדה בלי יובל," הוא גיחך. "אל תדאג לי," השיבה אגם.

אחרי שעזב, היא המשיכה: "אני לא אהיה בודדה משום שאני לא מסוגלת לשרוד שבוע ללא סקס."

זה היה מעט בוטה מדי עבורך, אבל לא נרתעת. "את מתכוונת שאת ... מתעסקת עם גברים אחרים כשיובל לא פה?"

"אני חייבת. תקראי לזה שימור עצמי. הוא יודע."

"הוא יודע שאת בוגדת בו?"

"אה, לא הייתי מסוגלת להסתיר את זה. כמו שאמרתי, אני לא יכולה להסתדר בלי. פיזית."

הסתקרנת על אף שידעת שעדיף לך לעזוב את הנושא. מעולם לא שקלת אפילו לבגוד באורן ולמעשה כלל לא רצית. "יש לך ... חבר?"

"חבר? אה, את מתכוונת ליזיז?" היא צחקה. "לא, גברים פשוט נמשכים אלי, ואני לרוב הולכת עם הראשון שמוצא חן בעיני."

לא התקשית להאמין לה. ולא הייתה לה כלל בושה.

"כדאי שלא תשאירי את אורן לבד," היא קרצה לעברך. חשת בגל פתאומי של כעס עולה בך. לא ידעת מה לעשות. הכרת את אגם יותר מדי טוב, וידעת שיש גרעין של אמת בדבריה, ולא רצית לחשוב מה היא תעשה אם תשאירי אותה לבד איתו יותר מדי זמן; אך לא עלה בך קאמבק טוב, ולבסוף שמטת את כתפייך והסטת את השיחה עם בדיחה צולעת.

באותו הלילה כשנכנסתם למיטה אורן ליפף סביבך את זרועו ולחש באוזנך, "בואי נזדיין." זה לא היה אופייני לו, אבל שניכם הייתם בעניין. התפשטת בזריזות והוא העמיד אותך על ארבע. "ככה!" הוא רצה לחדור אלייך מאחור. גם זה לא היה טיפוסי. הוא היה יותר טיפוס של תנוחות ששמרו על קשר עין, וזה לא היה הסגנון שלו - אבל זה היה הסגנון של אגם. היא טרחה לספר את זה בפרוטרוט באותו הערב, יחד עם תיאור מפורט של הסקס שלה עם יובל. אפילו אורן שאל שאלות. ראית כיצד הוא תלה בה את עיניו. הבטת בשניהם במעט קנאה והסמקת. ובאותו הלילה גמרת כבר בדקה הראשונה.

אף פעם לא גמרת כל כך מהר.

 

2.

למחרת כשיצאת שם היא הייתה, בדלת. תהית מה העיר אותה מוקדם. "הולכת מוקדם לעבודה," היא אמרה, ואז המשיכה, "אורן עוזב רק בעוד שעה או שתיים, לא? חשבתי שאבוא לראות אם הוא מעוניין בחברה לארוחת בוקר."

הכעס שב ועלה. "אגם, תפסיקי."

"אורן הוא ילד גדול יודע לדאוג לעצמו. לא הייתי אף פעם גורמת לו לעשות משהו. כלומר ... לא משהו שהוא לא היה רוצה."

"אגם! אין לך שום מוסר?"

"מוסר!" היא ציחקקה. "תראי, אמרתי לך, יש לי צרכים. אני חייבת לפחות איזו ירידה מושקעת. אני מרגישה שאני משתגעת. אבל היית בדרך לעבודה, לא? אל תתני לי לעכב אותך. נתראה יותר מאוחר?"

"אגם!" ניסית להחניק את קולך, אך התקשית להסתיר את הייאוש. "זו כבר לא בדיחה."

"נו, אל תתרגשי, אני רק צוחקת איתך," היא חייכה, אך קולה היה קשה, אפילו חסר סבלנות. הייתה בו קרירות שגרמה לך להצטמרר.

"זה לא מצחיק."

היא צחקה את הצחוק הקטן שלה, ונראתה משועשעת. "אותי זה דווקא כן. קצת." היא קרצה.

"אגם ... בבקשה."

"כמה את רוצה בזה?" היא שאלה לפתע.

"מה את רוצה ממני?"

"בואי," היא אחזה בידך ומשכה אותך אל תוך דירתה, ולפני שיכולת להתנגד הדלת נסגרה אחרייך. "את ממש לא רוצה שאני אבדוק את העניין הזה עם אורן."

היססת. ניסית להבין האם היא מנסה לסחוט אותך. "לא," ענית לבסוף.

"ובכן, אם לא הייתי חרמנית כל הזמן, לא הייתי מבקשת ממנו."

בהית בה, משתדלת לרדת לסוף דעתה. לא היה לך מושג. היא עמדה שם ובחנה אותך, עם חצי-חיוך קטן, עד שלבסוף אמרה, "למה שלא תתנדבי את במקומו?" וראית את ידה מלטפת עצמה, מטיילת דרומה אל כיוון המפשעה.

"את צוחקת," עיניך התרחבו.

"אמרתי לך, אני פשוט מאד מינית לאחרונה. תראי - אורן ממש חמוד, והוא לגמרי הטעם שלי. אני בטוחה שאני הייתי נהנית מזה."

עמדת שם ובהית בה. "אבל ... אגם!"

"נו, זה ייקח ממש כמה דקות. אני גומרת נורא מהר."

"אני אישה. את אישה!"

"זה לא מפריע לי," אגם משכה בכתפיה. "לשון זו לשון. תראי, זה לא כזה סיפור. אני אשב פה בכורסה בסלון וארים את השמלה שלי, ואת תזדחלי בין הרגליים שלי. זה יכול להסתיים מהר מאד, ואז תוכלי ללכת לעבודה. אני מבטיחה שלא אעשה לאורן כלום."

"אגם!" נעצת בה עיניים נדהמות.

היא השיבה במבט שליו, מעט מתנשא; היא באמת ידעה היטב כמה היא יפה. והחיוך הקטן הזה שלה, הבלתי-נסבל. הוא צבט אותך בלב; אולי כי ידעת שהוא מוצדק.

מצאת את עצמך יורדת מטה, כורעת אט-אט על ברכייך. זה הרגיש כמו חלום - זה לא באמת קורה, חשבת לעצמך.

"את כנראה באמת אוהבת אותו," אגם אמרה בשקט, ברכות. לא הרמת את מבטך - לא העזת. הסתכלת ישר, על השמלה שלה, עם הנקודות האדומות הגדולות, שחבקה את מותניה. ידה ליטפה בהיסח הדעת את ראשך, פרעה את שערך, ואז רמזה לך אל עבר הכורסה. היא התיישבה בה בשמלה מופשלת ואת זחלת לעברה. לא שמת לב אפילו מתי הספיקה להפשיל ולהיפטר מתחתוניה; אולי לא היו לה כלל מלכתחילה. בלעת את הרוק שלך. הלב שלך הלם.

היא פישקה את רגליה. היא הייתה מגולחת, ורגליה היו חלקות ודקיקות. מעניין כמה גברים עמדו בנקודה בה את עמדת, תהית לרגע, והבטת בה - שם. הרבה אנשים עושים את זה, אמרת לעצמך. אפילו נשים, לנשים אחרות. זה לא חייב להיות בעל משמעות עמוקה. פשוט תעשי את זה, תעשי את זה ותגמרי עם זה ואל תחשבי על זה עכשיו או יותר. זה יגמר ואז תוכלי ללכת לעבודה ולא לחשוב על מה שקורה בבית. זה רק יקח כמה דקות.

אגם ליטפה את עצמה. התקרבת, והיא הניחה יד בעדינות על ראשך. "קדימה, עשי עבודה טובה," היא לחשה. קרבת אליה, והבל פיך על ירכיה חילץ ממנה אנקה. היא הפרידה את רגליה זו מזו עוד יותר. בהססנות, ובעידוד היד שעל ראשך, הצמדת את שפתייך אל הדגדגן החשוף, ואחר-כך נתת ללשונך לטייל על שפתי הנרתיק מבחוץ, מעלה ומטה, ואז בדפוס אקראי.

"נחמד," אגם אמרה והשעינה את ראשה לאחור. "את טובה בזה. ירדת פעם לאישה?"

עצמת את עינייך. העדפת לא לחשוב על מקומך, על כל מה שקורה סביבך. כל תחושותייך התמקדו במיליוני קצוות העצבים שבשפתייך, בלשון; והריח - הריח היכה בך, עלה בנחירייך ומילא אותך. ידה השנייה של אגם טיילה מטה, והיא אחזה בראשך משני צידיו בעודה דוחקת את פנייך לתוכה, ועד מהרה הפכו האנקות שלה ליותר תכופות ורמות.

לא היה דבר שיכולת לעשות. כרעת שם על ברכייך מולה ונתת לה להשתמש בך. יכולת לחוש שהיא מתקרבת לשיא; ואז פילחה זעקה אחת את חלל הסלון, רמה יותר מהאחרות, וחשת בשריריה מתכווצים. ידיה משכו אותך פנימה, הצמידו אותך אל החור שמילא את פנייך ברטיבות. לא השתנקת, אך הלחץ בו מעכה אותך כנגדה הכריח אותך ללקק ביתר שאת את המיצים שנטפו ממנה וממך.

ואז, באותה הפתאומיות בה זה התחיל, זה הפסיק. היא התנשפה, ואת הרמת את מבטך אליה, מנסה עדיין לעכל את מה שהתרחש ביניכן.

"זה היה מצוין," היא חייכה. "נתראה יותר מאוחר, מותק."

קמת ועזבת מבלי לומר מילה, וחשת בעיניה הנעוצות בגבך בשעה שסגרת את דלת הדירה מאחורייך. היא באמת גמרה מהר.

 

1.

"ואיך זה גורם לך להרגיש?"

היא זכרה את הפעם הראשונה בה אמרה את המשפט הזה; קלישאה אפקטיבית עם אינספור שימושים. הפעם היא השתמשה בה כדי להעביר את מרכז הכובד של השיחה בחזרה אל המטופלת, כדי לקנות די זמן לארגן את מחשבותיה מחדש. 

"אני כבר לא יודעת," האישה הצעירה שמולה אמרה. שפת הגוף שלה שידרה חוסר נוחות, סגירות. הנושא כולו גרם לה להצטנף, להתכנס בתוך עצמה. היא דיברה במבט מושפל ומיעטה לייצר קשר עין, אך הילה לא הרפתה. הנושא נראה לה חשוב מתמיד. 

"נסי בכל זאת," אמרה.

האישה הצעירה נאנחה. היא הייתה כבת 28 או 29 לכל היותר, ודמותה צנומה, דקיקה ועדינה. "אני ... הוא מבקש ממני את כל הדברים האלה. אני לא מסוגלת לחשוב עליהם אפילו. אזיקים, וכיסויי עיניים, ו ... והוא רצה גם להשתמש בחגורה שלו." הפנים שלה האדימו. אוזניה של הילה הזדקרו.

"בחגורה?"

"כן ... אני לא יכולה אפילו לחזור על מה שאמר."

"בבקשה," אמרה הילה בקול הסמכותי והמקצועי ביותר שיכלה לגייס. 

"הוא רצה שאני אתפשט ושהוא יצליף בי. אני לא יודעת מאיפה הרעיונות האלה צצו פתאום." קרן נראתה כמעט אומללה. הנושא ודאי לא מצא חן בעיניה. הילה רשמה משהו במחברתה. היא כחכחה.

"זה יותר נפוץ ממה שאת חושבת. לפני עשור או שניים זה אולי היה נחשב יוצא-דופן, אבל התרבות והאינטרנט נירמלו את זה."

"אבל - אבל מה רע במה שיש לנו? בגבר ואישה שאוהבים זה את זה, שנהנים זה מגופו של זה. אני רוצה שהוא ייגע בי, יהיה איתי. לא ... לא את כל זה," קולה של קרן רעד מעט. הילה הגישה לה את הממחטות, אך היא נענעה בראשה לשלילה. "לא, לא תודה," אמרה. "פשוט קשה לי לדבר על זה. אני מצטערת."

"אין לך על מה להצטער. בגלל זה את - אתם - פה."

"זה פשוט ... אני מרגישה שאני כבר לא מספקת אותו. אני לא יודעת מה גרם לו להתחיל עם זה. אנחנו נשואים כבר ארבע שנים. והוא תמיד היה כל כך נהדר במיטה. עדיין. אני רק רוצה שהכל יחזור לאיך שזה היה כשהתחתנו."

"מערכות יחסים הן דבר מורכב," אמר הילה. היא הכירה את הנאום הזה היטב, ונשאה אותה אינספור פעמים. "אנשים משתנים, והיחסים ביניהם משתנים אף הם. אי אפשר לחזור אחורה, אבל אפשר להביט קדימה. אני רוצה לשמוע את הצד של יובל בסיפור, להבין מאיפה הגיעו הרצונות והצרכים שלו, ומדוע דווקא עכשיו. פגשתי זוגות כמוכם בעבר ואני מאמינה שעם המחויבות המתאימה אפשר לפתור כמעט כל בעיה."

"מבטיחה?" קרן הביטה בה בעיניים גדולות, מבקשות. 

התשובה המוכנה מראש לא איחרה לבוא. "אני מבטיחה רק לנסות כמיטב יכולתי, ומקווה שגם שניכם תנסו יחד איתי."

היה נדמה שמבעה של קרן התרכך, ושמילותיה המלטפות של הילה הרימו משא כבד מעליה. היא נטלה ממחטה בהיסח הדעת וניגבה את הלחלוחית מזוית עינה. 

 

2. 

הוא ישב מולה על הכורסה, היכן שאשתו ישבה ימים ספורים קודם-לכן, ונראה מעט חסר-עניין. היא ישבה מולו ברגליים שלובות, בחצאית העיפרון שלה והחולצה המכופתרת, ורשמה. הוא כמעט היה יכול להיות הבן שלה.

"תמיד הייתי כזה," הוא נשען לאחור, ונעץ בה מבט שגרם לה למעט חוסר-נוחות. 

"ומה גרם לזה לצאת דווקא עכשיו?" שאלה.

יובל משך בכתפיו הרחבות. "ניסיתי להכניס עניין. למה צריך להעניש אותי על מה שאני?"

"איש אינו מעניש אותך," הילה ענתה.

"זה מרגיש לי כך. כאילו אני צריך להתנצל על מי שאני, מי שתמיד הייתי."

היא הרימה גבה. "שתמיד היית? כלומר, קרן לא הראשונה?"

הוא בחן אותה בחזרה. "ודאי."

"מתי כל זה התחיל?"

"שנים. מאז הצבא, אפילו לפני."

"ומה - מה בדיוק ניסית לפני שפגשת את קרן?"

הוא הסתכל בה, בפנים המעט-מכורכמים שלה, והיה לרגע נדמה להילה שחולף בעיניו זיק של שעשוע. הוא נראה נינוח. "כל מיני דברים. היו לי הרבה הרפתקאות. את יודעת - " הוא נשען לפתע לפנים, מרפקים על הברכיים, והילה נרתעה באופן לא מודע בכיסאה נוכח גופו הנטוי לעומתה, "אחרי הצבא עבדתי בחברת הפקת אירועים, הייתי מקים במות. המפיקה הראשית הייתה באמצע שנות השלושים שלה, קצת כמו הפרש הגילאים בינינו. ערב אחד אחרי אירוע נשארנו רק שנינו ושתינו קצת יותר מדי, והיא התחילה לספר לי על כמה היא הייתה נועזת כשהייתה רווקה, ואיך החיים שלה משעממים מאז שהתחתנה. לא הייתי צריך הזמנה יותר גדולה מזו, כן? אמרתי לה כמה דברים וזה היה זה. היא סיימה את הערב עירומה, על הברכיים, ושלחתי אותה הביתה לבעל מלאה בזרע שלי."

הילה בלעה ועמדה לומר משהו, אבל יובל זיהה את המבוכה והמשך. "תמיד אהבתי במיוחד את הנשואות, אלה שהאפרוריות של השיגרה וגידול הילדים הדחיק בהן משהו נהדר כזה, שרוצה לצאת, את יודעת? היא הייתה מטורפת. אני עדיין מתגעגע אליה. היא הייתה מוכנה לעשות הכל בשביל הזכות לרדת לי. את יודעת שפעם היא ירדה לי במשרד שלה וגמרתי בתוך הקפה שלה, רגע לפני שהגיעו אליה לקוחות? היא שתתה את הכל כמו ילדה טובה מולם, ואחר כך רצה להראות לי. שמעתי שהיא התגרשה וירדה מהארץ לאחרונה. חבל, אולי הייתי מתקשר אליה."

"אני - אה - " הילה נאבקה לחזור לשיווי משקל, להשתלט מחדש על השיחה. הבוטות הפתאומית של יובל הפתיעה אותה. "אולי נחזור לנושא המקורי."

יובל הביט בה. החדר השתתק, והיה נדמה להילה שנצח חולף מולה. היא אפילו לא שמה לב לפעימות ליבה המואצות.

"היית רוצה לדעת?" הוא שאל לפתע.

"לדעת מה?" 

"לדעת מה אמרתי למפיקה ההיא. מה גרם לה לסיים את הערב עירומה." קולו היה שקט, ממוקד, חד.

"בהחלט לא!" הילה התיזה. 

"זה בסדר," הוא אמר בקול שקט באופן מוזר. "זה בסדר לרצות את זה. הרבה נשים רוצות ומפחדות. קרן היא לא כזאת, אבל אני חושב שאת כן. ראיתי הרבה כמוך. אני מזהה את המבטים, את הרעב הזה, את הסקרנות שלך כשאת שואלת. את לא רוצה לדעת מה אמרתי לה?"

"לא," הילה אמרה שוב, אך קולה היה מעט פחות תקיף הפעם.

יובל קם מכיסאו. הוא היה גבוה, רחב. הילה שמה לב רק כעת כמה זרועותיו שריריות. הוא התקדם לעברה באיטיות, והיא הנידה בראשה. "תחזור בבקשה לשבת," היא אמרה בשקט. הוא התעלם ממנה ונעמד מולה. עיניו החומות סקרו אותה מלמעלה. היא השיבה לו מבט וכיווצה את עיניה. ידה הפסיקה לרשום במחברתה.

"ראיתי איך הסתכלת עליי כשסיפרתי לך על המפיקה ההיא. את רוצה לדעת מה אמרתי לה, נכון? אני יודע שאת סקרנית. רק תגידי כן."

"לא," היא מלמלה.

הוא התנשא מעליה. צילו כאילו השתלט על החדר כולו. "את יכולה לעצור אותי בכל רגע. רק תגידי לי להפסיק ואני אפסיק," הוא לחש, בעוד ידו מתירה את החגורה. "רק תשלחי את היד ותעצרי אותי והכל ייפסק."

"לא, לא," הילה מלמלה, אבל כבר לא הייתה בטוחה מה היא מבקשת באמת. אישוניה התרחבו כשמכנסיו נשמטו ותחתם התגלה איבר בשרני, ארוך, רפוי-למחצה.

היא שתקה. פיה היה יבש.

"זה יהיה לך טוב. לשנינו טוב," הוא אמר בשקט, וידו נחה בעדינות על שערה בתנועה כמו-מלטפת. "אל תילחמי בזה. תני לזה לקרות. את רוצה להיות ילדה טובה, נכון?"

עיניה התרוממו אליו. פניה היו אדומים. הוא היה יכול להיות הבן שלה.

"תפתחי," פקד.

הכיפה הספוגית החליקה פנימה אל תוך חלל הפה שלה. באופן אינסטינקטיבי, לשונה נצמדה לתחתית האיבר ושפתיה נכרכו סביבו.

הוא עמד מולה במכנסיים מופשלים, ובמשך דקות ארוכות לא נשמע כל צליל פרט לצלילי היניקה והרוק שנזל מזוית פיה של הילה. עיניה היו נעוצות בשלו, מעליה, והיא אפילו לא שמה לב כשכפות ידיו נחו על רקותיה והוא החל להניע את אגנו בתנועות בוכנה איטיות.

 

3.

גבה היה צמוד אל משענת הכורסה. היא הייתה עירומה לגמרי; זרועותיה היו משולבות וקשורות מאחורי גבה, ובפיה היה נעוץ גאג כדורי. מזוית פיה נזל קילוח עדין של רוק שלא הייתה מסוגלת לבלוע. יד גברית לפתה את צווארה, מבלי להפעיל כל כוח - רק על מנת להבטיח שראשה ייטה כלפי מעלה, אליו, מעליה. הוא הסתכל עמוק אל תוך עיניה בשעה שהאיבר הגדול, הקשה שלו החליק פנימה והחוצה מתוך פי הטבעת שלה, עת רגליה היו מונפות באוויר, מפושקות ושעונות על כתפיו. חומר הסיכה שהחדיר אליה בנדיבות קודם לכן טפטף על הכורסה והרצפה תחתם בעודו מפמפם אותה. הוא סטר לה, והצליל החד פילח את חלל החדר.

"הייתי שואל אותך איך זה גורם לך להרגיש, אבל נראה לי שאת לא בדיוק יכולה לדבר כעת." יובל התנשף וחייך את החיוך ההוא, המתנשא-מעט, בעודו בועל אותה.

פניה היו מכורכמים, ספק מבושה, ספק מגירוי, בעודה הייתה פעורה כך לקראתו; עיניו סקרו אותה, אחזו בה מבלי להרפות, מזכירות לה את מקומה תחתיו, כמו בכל שבוע. הוא לימד אותה להתפשט ולהמתין לו על השטיח בכריעה בחדר העבודה; שלח אותה לרכוש את האביזרים שביקש, את החבלים והאזיקים; דאג שתרווח את התורים שלה באותו היום כדי שיהיה להם די זמן יחד. הוא היה יצירתי, ואף שבוע לא היה דומה בדיוק לקודמו, בכל פעם מותח את הגבול מעט יותר, מוריד אותה מעט יותר למטה, נותן לה להתפלש באגו שלה שם.

"את הולכת לגמור שוב, נכון?" שאל, בעוד אצבעו מתחפרת בתוך הנרתיק שלה ולוחצת על נקודות שלא ידעה כלל על קיומן. "זו הפעם השנייה שלך היום. מישהי פה ממש אוהבת לקבל זין בתחת, הא?" שאל במתיקות מעושה, משפילה. היא השתנקה אך לא יכלה לענות - וגם ללא הגאג, לא היה לה מה לומר. "חבל שהמטופלים שלך לא רואים אותך ככה. אני חושב שזה היה מעניין עבורם, לא? את תמיד יושבת על הכורסה הזו ומסתכלת עליהם מלמעלה. אולי צריך להביא חלק מהם כדי לראות שגם מטפלות זוגיות הן בני אדם, שהן אוהבות להזדיין מאחורי הגב של הבעלים שלהן."

הוא ננעץ בה במחזוריות, ובכל פעם טלטל את כל גופה.

"טוב, עד כמה שהייתי רוצה לשלוח אותך הביתה לבעלך כשהזרע שלי מטפטף מהחלחולת שלך אל תוך התחתונים, יש לי תוכניות אחרות להיום."

הוא האט ולבסוף שלף את עצמו מתוכה, התיר את האזיקים והסיר את מחסום הפה. "מתי המטופל הבא שלך אחריי?" שאל.

"בעוד רבע שעה," היא התנשפה, ומחתה את הזיעה והדמעות מפניה.

"תראי, לא שתית את הקפה שלך בכלל," אמר, והחווה על הקפה שביקש ממנה להכין בתחילת הסשן והספיק להתקרר. "זה קצת חבל בשבילך," הוא אמר.

היא הביטה בו, וכשנעמד ליד הספל והחל לאונן, התחוור לה מה בכוונתו לעשות. הוא לא נזקק לזמן רב - אולי חצי דקה, אולי דקה, בהינתן הגירוי בו היה שרוי -  כדי להגיע לפורקן. הזרע הלבן והסמיך שלו ניתז אל תוך הקצף הקר והתערבב במשקה.

"אני רוצה שתשתי את זה עד הסוף כמו ילדה טובה כשהמטופל הבא שלך יהיה פה אחריי," אמר, בעודו שב ומתלבש. "תשלחי לי תמונה כשהספל נגמר. בסדר?"

הוא רכן ונשק לה, ולשונו פלשה לפיה. היא נמסה אל תוך כף ידו שחפנה את לחייה בעדינות מפתיעה.

"אני חייב להודות שבכל זאת הייעוץ הזוגי הזה היה החלטה חכמה," גיחך והתרומם, ולפני שעוד הספיקה להתאושש הוא התאדה.

הילה ידעה שישוב בעוד שבוע בדיוק ובאותה השעה. היא הביטה בקפה, ובאופן לא-מודע ליקקה את שפתיה.