זאת רק בדיחה...

הוא שאל אותי "אז מה הטעם שלך חוץ מאינטיליגנציה", החדר בלב שמתגאה ומלא מעצמו, החל לגאות ולהתמלא מאוד ממשפט כזה, שפנה למקומות בהם אני מרגישה מעניינת מישהו ושרואים אותי אבל שמעתי האשמה בהודעה הזאת, מעין "יש לך בכלל אופי?!". נשארתי חייבת. "יש לי טעם משלי, זה לא רק אינטליגנציה, יש גם צורך במאפיינים פיזיים ותכונות אופי אנושיות איקס וואי זד" אמרתי. שיקרתי.

קמתי הבוקר ושחזרתי את כל המצבים בהם אותם מאפיינים היו מיותרים, לא היה להם כוח על מר אינטיליגנציה. עדיף לי בזמנו היה לבחור את הנרקסיסט הקרוב עם האינטיליגנציה הגבוהה, מראה למזכרת. כמו עם האקס שצחקתי עליו בזמנו שקנה לי את המראה הכי יקרה של dior, כאילו עבדתי עליו וגרמתי לו לבזבז כסף בכמות שלא היה צריך. אך הוא לא היה מראה. הוא היה טוב. אינטליגנטי ועם מאפיינים פיזיים ותכונות אופי אנושיות, וכמובן שזה שם נגמר והיום הוא כן המראה.

אהבתי אותו אבל לא אהבתי את עצמי. במקומו חיפשתי אחד בלי תכונות אופי אנושיות ואחריו גם בלי מאפיינים פיזיים. זכות נפלאה היא לאנשים לאהוב את עצמם. לא למצוץ לעצמם את הדם כדי להתחרמן מהשנאה העצמית והסאדומזוכיזם העצמאי המתקיים בלבקר את עצמך ואז לאונן על השנאה העצמית הגדולה שנוצרה.

עד לשם הגעתי. לא יודעת כמה מכם מצאו את עצמם שם, אבל בעבר יותר משהייתי מתחרמנת על השנאה העצמית, הייתי מתחרמנת מזה שמישהו אחר שנא אותי. מכמה קשה יהיה ללמד את האדם הזה לאהוב אותי שוב. יותר משהייתי מתחרמנת ללמד אותו לאהוב אותי מתוך שנאה, אהבתי להראות לו בהתחלה שחשוב מאוד לשנוא אותי.

מה זה חשוב תכונות אופי ומאפיינים פיזיים אם נשנא אותי בסוף.

תודה לפסיכולוגית שהביאני עד הלום

זה ממש מעניין אותי לפעמים להעלות באוב זכרונות כואבים מאיזה גבר כזה או אחר שהיה כאן לחודש או לשבוע. 

אני לא זוכרת את השם. זה מוזר כמה משמעות הביאו אותם אנשים בעיצוב הנפש שלי, אבל החשיבות שלהם הייתה כל כך נמוכה, שאינני זוכרת את שמם. אינני זוכרת כיצד בחרתי לברוח מהטפרים האפלים של אותם חיות אדם או אנשים ואינני זוכרת איך הכרנו. אלו שאין להם שם, הם לרוב רק סיטואציה אחת. חודש, חצי שנה, שנה, ועדיין הם נזכרים רק לפי שעה אחת או דקה אחת מהזמן שהעבירו איתי. מקרי ביבליוגרפיה רגעיים שנכתבים אל דפי ההיסטוריה שלי כמו לזכור את הפעם הראשונה שבה נכשלתי במבחן.

מבטים אלימים, מילים כואבות, מגע מלוכלך, זה מה שאני זוכרת מהם, והם לא חשובים יותר, אין להם שם.

בעבר הייתי אומרת שאני לא טובה עם שמות, שהזכרון שלי לא טוב. זה לא נכון. פשוט אין להם שם, הם לא חשובים והם לא מעניינים לי את הביצה.

לכל איש יש שם אולי, אבל להם אין, לא נתתי.

כשאתה מחבק אותי, יש איזה משהו שגורם לי לרצות להיהפך לקטנה, בלתי מוחשית, להכנס פנימה לתוך הלב שלך ולגור שם, בלב הרחב שלך.

אני מפחדת לפעמים שהשתיקה והנחת שלך יגרמו ללהט שלי פשוט להיעלם. האצבעות שלך בשיער שלי או אפילו היד החופנת מאחור מעלים לי בדמיון איך ענק מוחץ גמד לגוש קטן של אדם. אולי קצת מפחיד אותי להיעלם נוכח הנוכחות הכבירה והרצינית שלך, המבט הנבון שעוטף את כל כולי וגורם לי להפוך לרוח.

יש משהו קצת סדיסטי לפעמים במשחק הזה שבו הגבולות שלי נבחנים לאין שיעור ואני צריכה כל פעם לעמוד עליהם כמו ליליפוט מצווח שרק מתחנן לגוליבר שלא ידרוך עליו. 

זה מרגש, לדעת שהגבול שעליו כן עמדתי הפעם, הוא גם זה שגורם לך לרצות לחבק יותר. בעצם, המעגל הזה של לרצות להתכנס ולהפוך לגרגיר בידיים שלך, פשוט לימוס, המאבק על לימוס אבל להיות נוכחת, הנוכחות המאיימת שלי שמציבה אותך בפני אתגר ופחד שמביאים אותך להציב אותי באתגרים שמתקיימים רק בראש שלי ואני מנסה להמנע מליפול חזרה לחולשה וריצוי שמביאים אותי להתכנס לך בתוך הידיים, הוא מעגל די מטורף. אין לי מושג למה אתה כאן, אני מקווה כדי להשאר, אני מקווה שהנוכחות שלך תביא עמה ריפוי, אהבה וגבולות ולא עוד קטסטרופה שאחריה אצטרך להסביר לבחור השני, שאני לא פנויה רגשית.

יש בחור שני, איננו מחוייבים כעת, אבל החום ששניכם מביאים אינו מספיק כדי להזכיר לי, שהכל אצלי בסדר. זה הכל אצלי בראש.

קבלי חרבות ברזל.

ובתכלס, אני ממש גאה בחומות מגן המדהימות שלי. אלה שאני מציבה בהתאם לאינטואיציה המולטי סופר דופר חזקה שלי  שמראה לי שלא הצבתי גבולות בהתאם לצרכים ולכן הכל לפעמים נהיה שחור והיסטרי.

תודה לך אינטואיציה נשית חזקה מכשפתית  ולעתים הרסנית על כלים להבחין בין חושך לאור ולשרוף כל מה שעשוי להכאיב, לחטט ולהיות לא נכון לחינם. תודה על גשרים שנשרפו.

לא מתנצלת.

אני כל כך שמחה שהשארתי לי את החומר קריאה שאיפשר לי להבין שאני במעגל חוזר ולא לתת לו לקרות עד הסוף שוב. אני! אחראית! למהלך החיים שלי ואני לא אתן לאף אחד לגרור אותי לעוד מעגל.

אז... הבנתי שאני לא נאמנה לעצמי בהמון דברים.

זה התחיל במחשבה על יזיזות, פאק כמה שאני לא אוהבת את האקט הזה. אני מרגישה תמיד כל כך מרצה בו ושוכחת שאני לא בוחרת במקום הזה ממקום של בטחון ורצון להעניק לעצמי. אני בוחרת בזה רק כי אני תמיד מוצאת את עצמי ב"נתחיל מזה והוא עוד יאהב אותי", וואללה ממש לא. אני לא עושה את זה יותר, על הפאקינג זין שאין לי.

על הזין שאין לי. אני לא עושה יזיזויות, אני לא עושה אוקייקיופיד, טינדר, אני לא מכירה אונליין. אני יודעת מה אני רוצה ואני אקבל את זה.

באמת שno fucks given over this. מעכשיו.

גבר הוא גבר הוא גבר ואני? אני אחכה, בפתיחות וללא פאסיביות, לאחד שהוא גבר. אני אמשיך לתמוך בתפקידים מגדריים, אני אגדל עור של פיל ואלמד לא להיעלב מסיטואציות שהבאתי על עצמי. אני אדע לא לבוא ממקום של חולשה אלא ממקום של שוויון, לא קורבן אלא שווה בין שווים ופאקינג על הזין שלי. מי שלא רוצה מוזמן ללכת, ואם אני לא רוצה, הדלת פתוחה.

את כל אלו אמרתי בעבר ולא הבנתי מה המשמעות. לא הבנתי כמה אחריות והצבת גבולות לעצמי ולאחרים יש ב"על הזין שלי". הדלת באמת פתוחה לצאת ואני לא מחפשת שיישארו בחדר, שילכו, כולם, כי על הזין שלי.

זהו  קצת פרקתי 

איך אתה גורם לי להרגיש בת אדם.

הקולות בראש רצים כל הזמן ומראים לי כמה אכפת לי ממה שחושבים עליי, ממה יגידו.

אימג' מפוקפק וחלקלק יצרתי מבלי לשים לב. משהו מפוכח ומפוקח אך לא מודע לעצמו, ועכשיו האינסייט פשוט מעמיד אותי בבהייה לתוך העיניים של הילדה הקטנה שבי ומעכל לי את כל החוויות הטובות של החיים. מספר לי איך כולן היו שקר אחד גדול.

משפט שלומדת להגיד כראוי כמו שצריך רק עכשיו. פאקינג איי, איזה משבר זהות פסיכי

כתבתי לו בהלצה קלה ובחן, בלי להשאיר מקום לדמיון והוא כבר יודע שאני אוהבת כבר המון זמן.

"מגיע לך אחד מוצלח שיוביל לעוד הרבה מוצלחים ולחיים משותפים, ולא רק לערב אחד מוצלח עם דייט אחד מוצלח" הוא ענה

"אני אהנה מטיול איתך" עניתי, בתקווה כוזבת, שוב, שהוא יקפוץ על ההזמנה.

הוא רואה אותי, אינו רוצה אך רואה. והוא יודע איך להפיל אותי מהרגליים. רק להיות עסוק.

למה אני לא מצליחה להיות עסוקה? אני רוצה רק להיות עסוקה בעצמי כל כך ומנגד כל מה שמניע אותי ומזיז אותי זה לא אני אלא הצורך באישור מאחרים.

לא מצליחה להפטר מהצורך באישור, שוב ושוב נכנסת למעגל הזה, של חוסר הערכה עצמית. של ביקורת בחסר.

אני לא שונאת את עצמי, לא. אני גם לא רוצה לשים לי מקל ברגליים. אני פשוט לא מצליחה לנשום כשאין לי אישור.