רגע מסשן

מרגישה את העצבים שלי רק מתגברים עוד ועוד. הכל מציק הכל מעצבן.

אני מנסה להרגיע את עצמי ומתעצבנת יותר. אני מנסה לנשום אבל אין לי כל כך איך. אז אני מנסה פשוט להיות שקופה כמה שפחות ולדבר כמה שפחות להגיד. כך עדיף שאני לא התפרץ שאני לא התפוצץ. 

מזל שהקוף אצל אבא שלה היום זה עוזר לי לשמור על עצמי.

מנסה להעסיק אותי גם במשימות שבדרך כלל הכי שנואות עלי רק על מנת לא לשקוע בזה יותר מידי בעבודה ההתמקדות והמוזיקה עזרו אולי גם פה זה יעזור.

אני שונאת את עצמי כך!

אני שונאת לכעוס ואני כועסת על עצמי שאני כעוסה ואני אפילו לא מבינה באמת למה, שזה בכלל דבר מתסכל בפני עצמו.

מהרגעים שמעדיפה פשוט לא להיות בשום מקום ולא להיות ליד אף אחד.

צריכה כאב, ממוקד ושורף 

צריכה כאב, שמוצאי דמעות.

צריכה כאב, עמוק שמשחרר אנקות.

צריכה כאב, לספור ולצפות לבאות.

צריכה כאב, שמשתיק צעקות.

צריכה כאב, שפורק שדים מהכוחות.

צריכה כאב לשמור גבולות.

צריכה כאב, שמרגיע פחדים.

צריכה כאב, על מנת לנשום.

צריכה כאב, כדי לבכות.

צריכה כאב, בשביל רגע שקט.

צריכה כאב, כמו מכורה לספייס.

מזל שלדעת אהובי לדחוף את הראש שלו בין רגלי זה תרפייה, ואני כמו זונה טובה מוכנה תמיד ורוצה תמיד. כך שכל הסופ"ש ברחנו שנינו למחוזות שלנו לקבל מזון לנפש שלנו, המשכנו את התרפיה הזאת גם לתוך ראשון ושני שני מכורים שלא רוצים להפסיק.

אתמול אהובי היה עייף נפשית ופיזית ואחרי מקלחת משותפת שבה ניקיתי את היום מעליו נכנסנו למיטה ונתתי לו פינוק לפני השינה לעזור לו לישון קצת יותר טוב. התגעגעתי לפנק אותו כל כך ואני עדין מתגעגעת לטעם שלו. אני כל כך אוהבת למצוץ אותו, לשמוע את הנשימות של אהובי וגניחות השקטות שלו, להרגיש את הזין המושלם שלו גדל בפה שלי ואיך הוא ממלא לי אותו, להרגיש את הביצים שלו ביד שלי זזות מכווצים קטנים שמציצה גורמת ואז לשאוב אותן לפי ולשחק בהן בלשון, להרגיש את הזין של אהובי מגיע למלאות שיא ולהיחנק עליו, לנוע על כולו ולעטוף את כולו להביא את אהובי לשיא ולעצור רק על מנת למשוך את הרגע הזה לעוד רגע ובסוף שמגיע השחרור עם הפעימות של הגמירה אני זוכה בפרס שלי בממתק הכי טעים ומפנק בעולם.

מתגעגעת לזין שלי. מתגעגעת לטעם שלו. וזה למרות שהוא פה איתי ולידי, אבל כרגע הגמירות מוקדשות למקום אחר והגעגוע לטעם נשאר על שפתיי בזמן שהכוס בוער מרצון לעוד ומהשימוש בו שרק מעיר רעב נוסף ומחרמן יותר.

יום הזיכרון הזה מפחד

יום הזיכרון הזה שונה בכל כך הרבה מובנים.

משפחת השכול של נפגעי פעולות האיבה הוכפלה בשנה האחרונה.

הצטרפו מאות משפחות לחללי צה"ל.

יש לי עוד נרות להדליק למי שלא פה בגלל המלחמה הזאת.

יש כל כך הרבה אנשים שלהם זה פעם ראשונה והם באמת לא יודעים איך להתמודד עם זה.

הוא יהיה שונה כל כך מכל הצביעות הרגילה. 

בערב למרות שהעצב יהיה יותר אמיתי גם החגיגה צריכה להיות יותר עמוקה.

ביום שאחרי כולם יחזרו לעולם שלהם ולשיגרה.

גם ביום הזה אני בעצם לבד בכאב שלי.

הגעגוע שלי הוא חור של שרק גדל כי אין דרך למלא אותו.

גם הפעם אנשים שלה מהעברים יבואו לחיבוק וימשיכו לדרכם.

הפעם אני לא בטוחה שהאנשים שלי יצליחו לעמוד לידי.

אני מפחדת מיום הזיכרון השנה, מאיך יהיה ומה אבל הכי הכי מאיך אני יהיה.

רק אחרי שהיא תפגש איתו ותחזור אלי ויצא תסקיר אוכל לדעת באמת באמת כמה טובה אבל דברים מתקדמים וזה טוב בעיקר לגבי האבחון לקוף וזה כרגע מה שהכי חשוב.

אז אני אגיד שכן הייתה פגישה טובה.

עכשיו עבודה 

ואז יום עמוס ימשיך.

הם מסתובבים בנינו, עובדים עמדה ליד שלי, הם בקושי מדברים בעיברית רק שצריכים ממך משהו שקשור לעבודה והם לא עומדים בצפירה!

עזבו דעות אישיות עזבו לא מאמינים איפה הכבוד לרוב שנמצא לידך???? איפה האנושיות??? שהתחילה הצפירה עוד היו דיבורים שהושתקו במילת כעס (לא שלי).

כאילו חסרות לי סיבות לשנוא את העבודה שלי

השיגרה עמוסה יש את הקוף, אהובי, ההורים, עבודה, בית, אני רוצה להצליח להגיע להכל ולדאוג לכולם.

בין לבין מנסה לתפוס איזה רגע לנשום לפעמים אני מצליחה לפעמים פחות ולפעמים זה מרגיש שמצד אחד לא הספקתי כלום ומצד שני שעשיתי הרבה.

היום זה יום שמרגיש כך מתנדנד בין עמידה במטרות מצד אחד לאי עמידה מצד שני בין סימוני וי לבין הדברים שלא הגעתי אליהם על אף שרציתי ומחכים ברשימה.

עכשיו כבר מאוחר, עכשיו מקלחת, לסיים את הפרק ולישון, להתכרבל עמוק בתוך אהובי, צמוד צמוד והכי מוגן.

סופ"ש היה מפנק ממש. אני פינקתי את אהובי אך בעיקר פונקתי. 

קבלתי את כל מה שהייתי צריכה ורציתי, אהובי השתמש בי היטב בכל החורים והם מורגשים גם כעת. נחנו הרבה ובעיקר נרגענו אחרי שבוע וחצי מטורפים ללא רגע לבד. 

הגולדן שטף ממני הרבה מהעצבות ואני מבטיחה לכם שכל הסימנים על הירכיים שלי הם מהידים של אהובי שנגעו, הכאיבו ובעיקר בגלל בצורה שהם הגיעו הצחיקו אותי, זה לא היה סשן אלא פשוט הצקות מצחיקות ומציקות.

הצלחתי להגיע להבנה שאני מפחדת פחד מוות מיום הזיכרון, עדין לא הבנתי מה זה אומר בדיוק.

זהו נגמרו המילים, גם זה לא היה רגשות אלא תיאור, כל כך הרבה שתיקה יש בראש שלי זה מוזר. בנתיים תראו את גינה איזה יפה היא ואפילו יש לי פלפלים!!!!

כל היום תחושה כבדה עוטפת אותי.

ניסיתי כמה פעמים לחייך אבל לא הצלחתי אז פשוט הפסקתי לנסות.

ניסיתי לבכות אבל גם זה לא הצליח ולא הגיעו דמעות שמשחררות.

אז פשוט הפסקתי לנסות, מסתובבת עם פרצוף אפטי כאילו כלום לא נוגע בי. הדבר היחיד שאני מרגישה שאני משדרת הוא עצב, זה גם הפידבק שקבלתי מהסביבה כאשר יותר מאדם שאל אותי אם אני בסדר, השאר כנראה בחרו לא להתקרב. בסוף המוזיקה הצליחה להעביר לי את המשמרת ואפילו זה שחיברו אותי לשיחות לא הוציא ממני יותר מידי רגש כמו קורה לרוב. אבל זה בסדר שרדתי. הצלחתי לחזור הביתה לאהובי שסיים גם הוא את יום העבודה שלו.

עוד רגע נתקלח ונצא שוב, קצת קניות ואז להורים לקבל את הקוף וארוחת ערב. אולי אחרי זה נמשיך למפגש או שרק אהובי ימשיך נראה מה יתקדם ואיך. אני לא בטוחה כמה אני נחמדה או תקשורתית היום.

עוד רגע סופ"ש אין תוכניות ואין מבקרים היום בערב הציפור יגיע ללילה אבל יצא עם הבוקר, כך שסוף סוף יהיה לנו מעט זמן להיות רק שנינו לנשום ולנוח קצת.

המחשבה הזאת על הסופש מנחמת אותי ומחזקת אותי כאחד עוזרת לי ללבוש מסכה של חיוך לערב להורים, מעבר לזה עד הציפור יגיע יהיה מאוחר והוא יותר בעייתי ממני אז לא תהיי לו בעיה התמודדות גם אם אני לא תקשורתית ממש.

חמישי שמח לכולם.

סך הכל אין תלונות על השינה היא הייתה טובה ואפילו מלאה אותי.

התחושות עדין דאון אבל לפחות אני פחות עייפה.

קוף קמה טוב הבוקר והייתה נחמדה אפילו דיי זריזה בשבילה.

השארתי את אהובי לישון כי אין לו תוכניות הבוקר.

הספקתי אתמול את כל מה שתכננתי ומקווה שגם היום.

גמרתי את אהובי.

החורף נראה שחוזר לקרב אחרון לפני שיוותר סופית לקיץ.

הגינה שלי ירוקה יש עוד כמה דברים לסדר אבל זה לא לוחץ.

מחפשת סימנים קטנים ליום טוב.