The beast

אתמול בצהריים הרגשתי טוב. זה היה בעיקר בגלל שדיברתי עם חברה והיא הציגה לי זווית אחרת על הסיפור הזה: זווית שבה אולי ההתפרקות של הקשר הזה היא לא אשמתי הבלעדית.

העברתי את היום עם הרבה חברים ומשפחה, וגם זה עזר לי. 

הבוקר עוד הייתי בסדר; אבל עכשיו אני שוב מרגיש נורא. הגעגועים אליך לובשים מימד פיזי של כאב חזק באזור החזה ודפיקות לב מואצות. 

ואני עדיין לא מבין איך זה שאני יכול כל כך להתגעגע למישהי שאני יודע בבירור שהיא לא מתאימה לי. אני לא מבין איך אני יכול להתגעגע אליך כשאני יודע כמה אני מתוסכל כשאני איתך. 

המצב הזה הוא בלתי אפשרי: את סוחבת איתך את הכאב של הדחייה הראשונית שלי. אני מבין את זה. זה עצוב לי מאוד אבל אין לי איך להחזיר את הזמן אחורה. 

והכאב הזה סוגר אותך. הופך אותך לחשדנית ועוינת.  

אני רואה אותך סגורה ועוינת ואני מתרחק עוד יותר. וכך אנחנו במעגל שהדרך היחידה לצאת ממנו היא שאני אגיד לך שאני אוהב אותך (מה שנכון) ושאני רוצה אותך, ואנחנו ניכנס לקשר מבלי לדבר על הדברים הרבים שמפריעים לי.

ואת זה אני לא מוכן לעשות.

אז אני יושב בבית בשבת, וסובל.  

כן… זה עדיין נמשך. את ואני עדיין רק חברים. רק חברים הכי טובים, שמדברים כל יום, כל היום. אבל אנחנו רק חברים כי אני לא רוצה יותר מזה. 

ועדיין איכשהו את מצליחה לפגוע בי כל פעם מחדש. 

כן, זה מגוחך. אני יודע. את פוגעת בי? הרי אני הייתי זה שגרמתי לך לבכות כל כך הרבה פעמים. אני זה שלא רוצה.

אבל אם רק היית יודעת שכל פעם שאנחנו נפגשים אני מרגיש אליך דברים מחדש, ובכל פעם שאנחנו נפרדים אני מתאכזב ממך. מתוסכל. מרגיש חסר אונים. מרגיש פגוע. מרגיש שיש לך בלב איזשהו יחס שלילי ששמור רק לי, בעוד שכל העולם מקבל ממך משהו אחר.

כבר נפרדנו לגמרי. כמה פעמים. בכל פעם זה כאב לי, ובפעם האחרונה במיוחד. ואז חזרת.

ושוב שנינו במקום הזה. 

אולי, עם כל הכאב, צריך לחתוך את זה אחת ולתמיד. 

הרגע הזה, שאתה רואה סרטון של 18 דקות ביוטיוב על גברים עם בעיות מחויבות ומבין שזה פשוט נכתב עליך - כולל דפוסי מחשבה, התנהגות, הכל. פשוט התאמה מוחלטת. 

FML. 

הרבה מהמחשבות שלי על בת הזוג שהייתי רוצה הן פנטזיות. לא בהכרח פנטזיות על בת הזוג: חלק מהן הן פנטזיות על מי שאני הייתי רוצה להיות. 

ומפחיד אותי מאוד לוותר על הפנטזיות האלה, לחיות מרגע לרגע בלי לתכנן - ולגלות מי אני באמת. 

…ושוב פעם, למרות שאני זה שסיימתי את זה, אני זה שנשאר עם לב שבור. 

ואני זוכר את כל הדברים הרעים שהיו - התסכולים, הכאב - אני זוכר אותם, אבל אני לא מרגיש אותם. אני רק מרגיש את הדברים הטובים, ואת הריקנות הנוראית שבלעדיה. 

…ופתאום, אחרי שלושה שבועות, כתבת לי שאת רוצה להיפגש. ואני שמחתי. 

אז ישבנו על המבורגר כמו תמיד, וכששאלת אותי מה שלומי סיפרתי לך מיד שאני שוקל לעזוב את הארץ. ומאותו הרגע את לא היית אותו דבר. 

בשאר השיחה, כמו בהרבה שיחות אחרות שלנו, את שתקת שתיקה רועמת, ואני ניסיתי לדובב אותך ללא הצלחה. ואני הבנתי שאני לא יכול להמשיך לשבור לך את הלב, למרות שגם לעצמי אני קצת שובר את הלב. 

ואז שוב עברתי את כל קשת הרגשות הרגילה שאני עובר איתך: את האשמה. את האכזבה. את התסכול. ושוב אשמה. 

ורק דבר אחד היה שם קצת פחות מבדרך כלל: אהבה. ומדי פעם כשכן הצלחתי להצחיק אותך הרגשתי שוב את הלב שלי נפתח אליך, ואז שוב חזרנו לחומה הבצורה של השתיקות והמבטים, ושוב הרגשתי את הלב שלי נסגר. 

ואני לא יכול לכבות את הלב שלי אליך בגלל שכשאת מרגישה פגועה את נאלמת. אבל האלם הזה הוא קיר שחוסם אותי, והוא כל הזמן נמצא שם. 

וזה לא אמור להיות כל כך מסובך. אתה אמור לדעת מה את רוצה, בשם אלוהים. 

ודווקא עכשיו כשהגעגועים שלי אליך קצת פחתו היינו צריכים להיפגש והכל התעורר מחדש: לא רק האשמה והתסכול והעצב - גם השאלות הגדולות יותר: לאן אתה בכלל הולך? אתה באמת רוצה לצאת עכשיו לדרך חדשה? אתה באמת רוצה לוותר על זה?

ויותר מהכל הייתי רוצה לכתוב לך: אני לא יודע אם זה יכול לעבוד בינינו, אבל אני רוצה לנסות. אני רוצה שנדבר על הדברים ושנלבן אותם ואחר כך אני רוצה לחבק אותך במשך כל הלילה. ואני מתגעגע אליך.

אבל אני לא יכול לכתוב את זה, כי הקשר הזה מסובך מדי. הוא לא בריא.

אני יודע את זה בראש. הלב רק צריך להדביק את הדרך. 

כן. בדיוק ככה. 

ובתוך כל הבלאגן וכל הסמטוחה וכל רכבת ההרים הרגשית הזו, אתה יודע איך זה הולך להסתיים. נכון?

אתה תוותר. לא כי אתה מפחד (ואלוהים כמה שאתה מפחד), אלא כי אתה יודע שמגיע לה יותר טוב מזה. מגיע לה מישהו שיודע מה הוא רוצה, ומה שהוא רוצה זו היא והיא בלבד.

וזו לא הפעם הראשונה שאתה עושה את זה: מוותר מתוך ספק אצילות נפש ספק תירוץ. בפעם הקודמת זה נגמר בכאב לב נוראי שנמשך חודשים; הפעם הלב שלך כבר כואב מראש. ועדיין אתה תוותר. 

ואולי זה כל מה שישאר ממך בסוף. אחד שוויתר על כל מי שאהבה אותו. 

…ופתאום, אחרי חמש שנים, קיבלתי ממך הודעה. כביכול שאלה בענייני עבודה. ״איך קראו לבחור ההוא שעבד איתנו אז על העניין ההוא…״ וכו וכו. 

אבל מהר מאוד המסיכה ירדה והודית מיוזמתך שסתם רצית לדבר איתי. 

היכרתי אותך כשאני הייתי בן 40, ואת היית קצת יותר מחצי ממני. עבדנו בשתי חברות שונות באותו בניין. את היית שקטה מאוד, אני הייתי עסוק מאוד, ושני אלה יחד עם פער הגילאים מנעו ממני לומר לך כמה שהחזה הגדול והיפה שלך מעמיד לי את הזין וכמה שבא לי לפרק אותך ממש כאן על השולחן של הבוס. 

ואז הזמנת אותי איתך לראות סרט אירוטי. ״נימפומנית״ - הסרט העאלק-אומנותי של לארס פון טרייר, שכנראה שכל מטרתו הייתה לאפשר לסטודנטים חרמנים לאמנות לצפות בפורנו עם שותפות לספסל הלימודים. 

ישבנו וראינו את הסרט המשעמם הזה ואני שאלתי את עצמי למה את רואה איתי סרט פורנו אצלי בבית כשיש לך חבר. ואת סיפרת לי שהחבר לא רואה איתך סרטים כאלה ושאת לא היית בוגדת בו לעולם (לא שהייתי עושה דבר כזה) ושהוא לא בעניין של יחסים פתוחים או שלישיות. 

אה, ושאת ממש אוהבת חדירות. כל השאר לא מעניין אותך. 

ואני נשארתי לתהות למה את רואה איתי סרטי פורנו כשיש לך חבר (שלא לדבר על הפעם ההיא שראינו יחד סרט כזה כשאת היית אזוקה, סתם בשביל הצחוקים). 

אז ראינו עוד כמה כאלה במשך כמה שבועות, ואז את עזבת והקשר נותק. 

עד לפני שבוע. 

אז כן, את עדיין עם החבר, אבל סתם רצית לשאול מה נשמע, וכן, תשמחי להיפגש לשתות משהו. ואני עדיין לא אעשה שום דבר אם יש לך חבר ואת לא במערכת יחסים פתוחה איתו.

….אבל אם את עדיין אוהבת אזיקים וחדירות בלי שטויות מסביב, ואם במקרה פתחתם את הקשר, אז סתם שתדעי שאני ממש הייתי מת להשכיב אותך על הכורסה בסלון, אזוקה מאחורי הגב, עירומה ומפושקת מולי, עם החזה המפואר והזקור שלך פרוש לפני, 

ואז

לשים לך יד אחת על הגרון

לחדור עמוק לתוכך

ולזיין אותך באגרסיביות 

עד שאפרוק מטען של זרע חם 

לתוך הקוס שלך. 

אני מחכה לזה כבר חמש שנים. 

השיר הזה גומר אותי כל פעם מחדש. 

גומר אותי.