But in the end I cry for more

בדיוק חזרתי מהארץ האמת. ממש רציתי להגיד לך, אבל לא סמכתי על עצמי.
לא סמכתי על עצמי לא להצמיד את הידיים שלך לקיר ולדחוף את הגוף שלי כנגדך בשביל להרגיש את השדיים שלך עלי ואת הפטמות שלך מתקשות בחולצה שאני בחרתי
לא סמכתי על עצמי כי אני יודע איזה סודות את מחביאה מתחת לבגדים ובין הרגליים שלך
לא סמכתי על עצמי לא לזרוק הכל הצידה ולקחת אותך

איך אפשר שלא לקרוע אותך לגזרים ולהרכיב מחדש?
לגוף שלך, למוח שלך, למיניות שלך - יש כוח עלי

אתה לא מבין באיזה מקום הכרת אותי, אז
איך הייתי רעבה, כמה הייתי צריכה את החוויה הזו איתך

לקחת אותי למקום שלא ידעתי כמה אני נזקקת לו

גם אני

הייתי צריך אותך בשביל לדעת איזה מין גבר אני
מה אני יכול לעשות
לאן אני יכול לקחת אותך
כמה חזק אני יכול להיות

שינית את הדרך שאני מסתכל על עצמי
זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לממש את זה
וכל רגע נחקק לי בזיכרון

החשמל שעבר לי בגוף, המשיכה המורגשת באוויר
עד היום את גורמת לגוף שלי לפעום

עברו מים מאז, צברתי חוויות עוצמתיות
אבל הלילה ההוא שיחרר בי משהו
מישהי שרק חיכתה שיראו אותה
ישחקו איתה
ישחקו בה

עברו דברים מאז 

סקס
ואהבה
וכוח
ושליטה

אבל מה שהיה ביננו ביומיים האלו לעולם לא אשכח
לשחרר אותך הפך אותי לגבר שאני היום
לשחק בך גרם לי להבין מי אני

המישהי הזו אולי התחבאה מכל אדם אחר אבל אני ראיתי אותה, ברורה כמו השמש

אחרי כל הזמן שעבר, אני לא מוכן לוותר על הרעיון של לזיין אותך עוד פעם

וזה הדדי לחלוטין

אני חושבת שבאותו לילה עוררת בי משהו, חייתי, שמחכה להתבטא שוב

רק תדמייני את הרגע, גם אם יעברו עשר שנים, הרגע שאגע בך שוב, שתתמסרי עבורי שוב, ירגיש כאילו לא עברה דקה
את תמיד תהיי שלי

ואתה תמיד תהיה שלי

אני צריך להוציא אותה ממך שוב, את החיה
את ניני האמיתית שמתחבאת מכולם חוץ ממני

באיזשהו מקום אני יודעת שהרשיתי לעצמי ככה להחשף כי ידעתי שאתה אוטוטו עוזב 
ועכשיו תראה אותנו, שנתיים אחרי..

..מפנטזים על הפעם הבאה.
וגם בפעם הבאה אני אעזוב

כי אני יודע מה התפקיד שלנו בחיים של השני

אנחנו הכוח
הפראיות
התשוקה שקיימת רק בין שני אנשים שיודעים שאין להם זמן ביחד

כימייה של נר עם בעירה מהירה

עם האור הכי בוהק
ואורגזמות שנחקקות במוח

הייתי רוצה שתזרוק אותי על המיטה
תפעיל עלי את משקל הגוף שלך
תראה אותי מתפתלת
ותהנה מזה

תרסן את התזוזה שלי
תצבוט ותנשוך אותי, תתעלל לי בפטמות
תוציא ממני קולות שלא אוכל להצניע

אני רוצה להסתכל עמוק לתוך העיניים שלך
לראות מי את באמת
להוריד ממך כל שכבה של העמדת פנים
ולראות אותך מולי
ערומה פיזית, נפשית ומנטלית

תגרום לי לרעוד, תגרום לי לצעוק, תגרום לי להתחנן לעוד

אתעלל בך עד שלא תוכלי שלא להוציא קולות

אגרום לך להחנק, לבכות, לרטוט
אשתמש בך כמו הצעצוע שלי

ואני אמלמל תודה, שוב ושוב, תודה

זה כל מה שאני רוצה ממך

---

ניינור,

סוף פתוח

מצבטי הפטמות מחוברים 

אחד מוצמד אלי, האחר אצלה.

ואת? מנצחת על המקהלה,

מכתיבה את הקצב בדממה, משיכה קלה בשרשרת כסופה -

גוררת אנחה.

אחת מייללת, השניה נובחת

נבוכה.

ניינור,

גורה טובה

שיבארי הוא אחד התחומים שיותר קוסמים לי בבדס"מ.

אחד הזכרונות הראשונים שלי עם שיבארי הוא מגיל 16. הופתעתי למצוא בספרייה של התיכון ספרון של אוסף צילומי עירום וארוטיקה גבריים.
באחד הצילומים ישב על על הברכיים עלם חמודות, מבטו כנוע, מאופר קלות ואי אפשר היה שלא לשים לב לחד גבה.
ידיו מאחורי הגב ולגופו רתמה אסתטית שבין השאר החזיקה בשק את איברו הזקור.
אני לא בטוחה באיזה אופן אבל כנראה זה ממש תפס אותי כי את התמונה שלחתי לחברה ולאחר מכן לחבר נוסף ואת האיבר צנזרתי עם לב שציירתי ידנית.
משעשע שכמעט שמונה שנים אחרי אני משתפת אותם בתמונות שלי בחבלים.

התאהבתי בשיבארי בגיל 21.
זו הייתה המסיבה הראשונה אליה יצאתי בסצנה והייתי מלאת חששות. לפני כן אי אפשר באמת לומר שיצאתי אפילו למסיבות רגילות.
אני זוכרת את עצמי נשענת על הבר, שותה משהו, מוזיקה חזקה ברקע, בן הזוג מדבר, בוחנת את הסביבה ונתפסת על המתרחש בכלוב סמוך.
הכלוב גדול ובתוכו ריגר ובאני בעולם משלהם. היא רגועה, עיניים עצומות, שקועה לה בספייס, והוא מרוכז, נהנה לשחק בה ובחבלים, שומר עליה בטוחה.
שילוב כזה של עדינות וחספוס עוד לא ראיתי. הבנתי כמה אני נמשכת ורוצה לחוות גם.

הניסיון הראשון שלי עם חבלים היה לא הרבה זמן אחרי סיום קשר זוגי שהחזיק שנה וחצי.
הכוונה המקורית הייתה בכלל להתנסות איתו בתור נקשרת אבל כשנפגשנו שלושתנו לראשונה על כוס קפה הבנו שיש רצון הדדי במשהו שונה.
ההכירות הזו הולידה את קשר השליטה הכי בריא שהיה לי עד היום. הוא החזיק כמה חודשים נפלאים.
אני מודה על איך שבסשן הראשון הם הקלו על תהליך ההכירות הפיזית שלי עם העולם הזה, כמו טבילה איטית במים קרירים.
זוכרת שישבנו על הספה, הוא מדריך לגבי א' ב' של בטיחות בסיסית בקשירות ואני מנסה להצניע את ההתלהבות ולהתרכז בהסבר.
בפעם השניה שנקשרתי איתם הם במקביל הרכיבו לי גאג וטפטפו עלי שעווה. להזכר בשילוב הזה היום נותן לי מיינדפאק רציני.

אתמול ישבתי מול הפסיכולוגיות וניסיתי להסביר לה מה תופס אותי כל כך בשיבארי.
דיברתי על תחושת הלחץ הפיזי, עקצוץ סיבי החבלים, המתיחה, איך שהעטיפה גורמת לי להרגיש בטוחה, שאני אוהבת להרגיש מטופלת.
סיפרתי גם על חוויית הקשירה האחרונה שלי - על החלק בו אני הייתי בת ים והוא דייג.
שוהה באותו מנח, לאט לאט המבט שלי הופך להיות מנוכח לעיניים עצומות לגלגול כלפי מעלה תוך כדי שהוא משחק לי בשיער, מושך בעוצמות שונות.
חוויתי ספייס, תחושת ריחוף, וזה היה נפלא. הרגשתי בטוחה בידיים שלו.

כשאני קשורה, גם אם הייתי רוצה לזוז התנועה מוגבלת, אני לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלהיות מקובעת בתנוחה ולחוות תחושה.
הסרת האחריות הזו משחררת אותי, ובשקט הנפשי שאני מקבלת יש משהו מדיטטיבי.
אני אוהבת איך שהמשחק בחבלים מחייב הקפדה על תשומת לב הדדית ופותח ערוצי תקשורת נוספים.
עיניים מדברות, נשימות, תזוזות קטנות. בלי להתפעל ולהגיב אליהם מה כל זה שווה?

תודה על ההקשבה, סנובם גודם ושנה אזרחית טובה,

ניינור,

נישקתי אותה.

השדונית מבקשת, קולה רך, מתפנק, כמעט מתנצל, בעיניה מבט תחנונים

חלשה מול הפגיעוּת שלה, אני לא מחזיקה מעמד, ונענית

מתבוננת, מרותקת אל העונג שלה

אצבע אחר אצבע

נותנת לה הכל

והיא 

נמסה על היד שלי

ניינור,

היא גורמת לי לרצות לחיות

לא יודעת איך לעכל או איך לכתוב, בכל זאת אנסה.

מסתכלת על קשירות שקשרת אותי, חברות, אחרות, את עצמך. 
זה כל כך מוזר. היד הזו, שבקיץ שעבר הייתי מתבוננת בה, אוחזת בהגה, במשקה אנרגיה, בחבל, במספריים, בסנטר שלי, מנחמת אותי..
היד הזו איננה עוד. פיזית היא קיימת, קבורה באדמה. אבל זה כבר לא אתה.

הלכת, בחרת ללכת, יש משפחה ויש ילדים ויש אנשים קרובים.. אז למה?!
זו זעקת זעם, לא שאלה. אני לא זקוקה לתשובה.

עברתי על הארכיון שלך, היית כותב המון. קראתי כותרות שהענקת לפוסטים, אל חלקם נכנסתי.

יש לך פוסט עם הכותרת "הלכתי לתלות את עצמי.". גיחכתי במקום לדמוע. זה בדיוק ההומור שלך.

יש את הפוסט "כשרע לכם, דברו על זה.". הוא הרגיש כמו שיעור שלימדת את עצמך וניסית להעביר הלאה.
אני רוצה לסטור לך את הפוסט הזה בפרצוף ולרענן לך את החומר אבל אתה כבר לא כאן. ענני צמר הגפן המתוק היו סמיכים מדי.

הפוסט "מתחביבי: לקשור.". היית יוצק פסלונים וקושר, שיבארי מוקטן.
התלבטתי אם לקנות אחד מהם ביריד הדוכנים לפני כמה חודשים. זו גם הייתה הפעם האחרונה שהתראינו, לגמרי במקרה.

והאחרון שנכנסתי אליו "סינקופה ואזו-ואגאלית?". קריאה שהעלתה חיוך, זיכרון מהפעם הראשונה שלי איתך בסטודיו.
היית צריך לגזור את החבל.. הרגשתי כל כך הרבה אשמה ואתה הבהרת לי שהבטיחות הפיזית והנפשית שלי חשובה יותר ממנו.
עזרת לחוויה להתקבע בגוונים בהירים במקום להצבע שחור. בקיץ ההוא הגעתי איתך לסטודיו עוד מספר פעמים.

אין לי איך לסכם, לארוז יפה ולקשור בסרט. אני לא רוצה להפרד סופית.
אקח את הזמן, אקרא עוד, אמשיך לתת לעיניים לבחור כותרות.

תודה שקראתם, תקראו גם אצלו, אותו.

ניינור.

בדיוק דיברתי עלייך עם מישהו האמת, החלפנו סיפורי קרבות
סיפרתי לו על מישהי שהייתי איתה פעם, ושהצלפתי בה עם החגורה שלי עד שהיא דיממה וזה ממש הלחיץ אותי כי לא התכוונתי, וכשאמרתי לה היא לא נלחצה או משהו, היא פשוט התלהבה ממש והתחילה לחפש את הפצע ואמרה שמלא זמן היא חיכתה לזה וביקשה שאני אמשיך

הצלפת בי עם החגורה שלך??? מדהים מה הרגעים שכל אחד זוכר

מדהים שאת לא זוכרת
מה את כן זוכרת? בטח שאני שם גלידה במיקרו

אני זוכרת כמה היה קשה לי לקום אחרי שהייתי על הרצפה, נשענת על הקרסוליים
אני זוכרת רגע ספציפי שהסתכלתי במראה שהייתה דלת הארון שלך וראיתי אותך מעלי מזיין אותי ואני כולי מבולגנת והחזקת אותי שאסתכל
אני זוכרת שבחרת לי את הבגדים מתוך כמה אופציות
גם היו לך כל מיני מחוות ג'נטלמניות כאלו שהדליקו אותי
הצעת לי הרבה פעמים מים כשהייתי צריכה
עזרת לי לקום כשהתקשיתי 
הושבת אותי מול פרק של what we do in the shadows

אני זוכר ביום הראשון שנסענו אליי והחזקתי את השיער שלך כל הדרך שתסתכלי קדימה, והייתה מישהי ברכב לידינו שהסתכלה עלינו במבט מאשר
בהסתכלות אחורה הייתי עושה יותר 

מה למשל?

שולף את הציצים המדהימים שלך, משפשף את הדגדגן שלך בזמן שאתן יוצרות קשר עין

וואי אין מצב שהייתי זורמת אז

והיום?

יש טיפונת של סיכוי

אממ כשזה אני, את וטיפונת של סיכוי מרגיש לי שזה יקרה

---

ניינור..?

זכרונות נעימים.

עשיתי מין - סקס סתמי

אני זוכרת את עצמי חושבת תוך כדי

וואו, הוא לא בשבילי

בחור גבוה, יפה תואר

שיער מתולתל, ארוך משלי

אבל מעולם אחר

שיחה זורמת, צחוק מתגלגל

אבל בעצם הכל ידוע מראש

אני מקריאה מתוך תסריט

ובכל זאת

בעצמי יוזמת, מציעה לעלות

שם הוא מכבה את האורות

והכל ריקני

מרגיש מלאכותי

התשוקה חסרה 

שחקנית בהפקה גרועה

אחלה אימון

סיבולת לב ריאה

ניינור..?

כבר לא בטוחה

צועדת בבוץ מיץ הזבל, ללא הפרעה 
כשלפתע צליל, התראה
הפוגה, מרימה גבה
מה השתנה?
סתימה באף השתחררה

וואלה, לא ידעתי שהייתה 
חוסר הלימה
זורמת לתודעה
מציאות חדשנית ומריחה 
מי יודע מה ניתן למניעה

לא תודה 
פלא הבריאה
למה בכלל לגרור רגליים
מבחינתי להתפוצץ ברגע זה 
במקום מעידה, אצטרף לזרם - יקל את המסע

ניינור,
הכנתי מימ

אדם קרוב איחל לי למצוא א.נשים איתם אבנה אמון באופן עצמאי, לא כזה שביססתי דרך אחרים ש"ניסו", "אישרו" ועצם כך מאפשרים לי "חותמת כשרות".
אני מודה לה שהפנתה את תשומת ליבי.
האיחול נתן לי דיוק, כיוון חדש, רצון לקדם.
אחרי אתמול יכול להיות שאני אפילו בדרך ליישם.

איכשהו השבוע הכל מדבר אחד עם השני, הלוך-חזור.

בדרך אל המטפלת רשמתי לעצמי שלוש נקודות שהיה לי חשוב להעלות על מנת להדגיש את הדואליות של הזמן שעבר מאז המפגש האחרון.

מוזיקה
מרחק
הצלחה

לקחתי את הרגע להעריך את העובדה שזה רק המפגש השלישי וכבר יש דברים שאני מביאה מיוזמתי.

-
יש עוד עשר דקות כך שאני לא ממהרת.
מתהלכת בגינה הסמוכה, ממתינה במרחק סביר מהקליניקה לשעה שנקבעה, מתעדת פואטיקה על ספסל ואת אור היום דרך הפריחה הסגולה.
כזה גוון הייתי רוצה לקעקוע הבא.
-

העליתי את הנושאים ובהכוונתה דיברנו על תחושות קשות אשר חצי שנה לא היה לי מקום מקצועי להציף,
זמן שמומר לתקופה ארוכה בה אני מרגישה שפקעת הצמר שעמלתי קשה כל כך להתיר מאז השחרור - הסתבכה לכדי ראסטות עבות.
שיתפתי בהבדל בין המקום בו הייתי לקפיצת המדרגה של החודש האחרון, ובין סוף השבוע לדייט של אתמול, תנודות חדות אך מוכלות.
סיפרתי לה על היוצרת שפגשתי באירוע משפחתי שהזמינה אותי לשמוע אותה מדברת ושרה על החוויה שלה עם פגיעה מינית.
על הכורסא שלה קיבלתי החלטה שלא ללכת בהזדמנות הקרובה, בתקווה שאוכל בעתיד להגיע ולהביע תמיכה.

תמו 50 דק', נגמרה עוד פגישה.
מסיימת את כוס המים ונפרדת לשלום.
אני לא ממהרת ולכן מחליטה לשבת לשתות קפה ולאכול משהו, זאת מכיוון שבבוקר דווקא כן מיהרתי.

הבריסטה ואני מחליפות מבטים תמהים.
בית קפה קטן ושכונתי, מה הסיכויים?
שירתנו יחד באותו מוצב, היא כמה גיוסים מתחתי.

בוקר רגוע, המוזיקה עוד לא הופעלה.
מעולם לא חשבתי שנדבר ככה, בחורה שבזמנו הייתה עבורי תפאורה.
תמיד תהיתי אם הבנות בבסיס ידעו מה הסיבה, אם הייתה רכילות. מסתבר, לפחות עבורה, שהשחרור הפתאומי שלי היה תעלומה.
הלוך-חזור. רק בשבת האחרונה הצלתי מתוך הפתקים של הטלפון הקודם את מכתב הפרידה.

אז כן, בין שיחה מי עושה מה עכשיו זה עלה והחלטתי שעברתי מספיק דרך על מנת להיות מסוגלת לתת טעימה של קונטקסט לעזיבה.
עצם זה שסיפרתי, אפשר לי לגלות הערכה כלפי עצמי וסגר לי מעגל.
לפני שנתיים לא יכולתי להעלות בדעתי רעיון של הרשמה ללימודים גבוהים.
איך אפשר לתכנן להיות קיימת ארבע שנים כשרק לפני כמה חודשים ניסיתי לחדול?

בלתי נתפס איפה הייתי אז,
ואיזה מאבק ניהלתי, שממשיך עד היום,
על מנת שאהיה כאן עכשיו.
-

תודה על ההקשבה וסופש של למידה,
ניינור, גאה.

הצעת כותרת חלופית:

הארוטיקה שאני בת ה18 חוותה
אזרה תעוזה, כתבה
לאחר מכן הצידה דחקה.
-
כעת אני נזכרת
בחום שפלטה
כמה רכה הייתה
היא והפלומה
את ההפתעה שלי
כשבקלות היד
החליקה פנימה
את האופן בו אמרה
משפט שכה הולם את היותה
בעיניים עצומות
וגבות מכווצות
ותוך כדי תזוזה
ערפל נבנה בתודעה -
היא מאבדת אחיזה.
-
אני חושבת שבאותו רגע היא נבהלה.
תוהה אם משם נבע מה שהיה אז עבורי קשה להכלה.

תודה על ההקשבה וערב טוב,
ניינור
מזמזמת לעצמה