בלוג אמהות

שאלוהים הטוב והמיטיב יסלח לחוטאת נאלחת שכמותי, אבל בכל פעם שאני פוגשת את השכן הבהמי והלא כל כך מפותח בלשון המעטה, 
זה שנשלט על ידי כוחות שאינם מודעים לו, 
זה שמגיב לכל הודעה ללא יוצא מן הכלל בקבוצת הוואטסאפ של דיירי הבניין, 
זה שדומה כי אין לו תחומי עניין מלבד לגדף ולהשמיץ אחרים, 
זה העממי, ההמוני והפשוט שבפשוטים, 
זה שאין לי צל של ספק שאוכל שווארמה עם עמבה,
אני שואלת את אמי המדומיינת שבראשי:
איך, איך לעזאזל שכבת איתו? 
אין לך סטנדרטים? 
ולרגעים אני מוצאת עצמי מבויישת ונכלמת, 
כמו רוצה להתעטף בטלית, שלא לומר להתכסות
או להיעלם, שהרי מזה אומר עליי? 
אז הרשו לי לומר לכם: כלום ושום דבר זה אומר עליי. 
ובכל זאת, למה זה עדיין מביך אותי? 
כמו כן, מבקשת מעמקיי ליבי סליחה עבור ההתנשאות הבזויה על אמי.

עזבו שזה דבילי בעיניי למנוע מנשלטת לגמור, בכלל משחקי שליטה זה קצת פתאטי, תודו, אבל אם כבר אתם, שולטים, מונעים מהנשלטות שלכם לגמור, למה אתם לא חכמים מספיק כדי לחשוב על זה לבד, כמוני למשל ומאפשרים להן לגמור פעם אחת ורק אז שוללים מהן את החירות הזו? 

הא? למה?!

"את לא חושבת שאת כבר מגזימה? תבדקי שאולי לא מדובר בהפרעה"

דההההההה, התעוררת?

בוקר טוב אמא, בוקר טוב. 

פוסט טוב הוא כזה שגורם לקורא לקחת סיכון. פוסט טוב הוא כזה שמזמין את הקורא לפעולה.
פוסט טוב הוא כזה שמעורר בקורא דחף בלתי נשלט ללייקק אותו רגע לפניי סיום הקריאה.  
פוסט טוב הוא כזה שעם לחיצה על כפתור הלייק, גורם לקורא לקחת בחשבון את האפשרות שהסיום יכל להיות אחר מהמצופה. ליתר דיוק - לא לקחת בחשבון דבר. רוצה לומר מעורר בו אי וודאות טהורה. 
פוסט טוב הוא כזה שצעד ולו אחד בלבד, לאחר חציית האמצע שלו צובר מסה קריטית וכמו מזין את עצמו. 
פוסט טוב הוא כזה שמכריע אותך, באופן כזה שפולט ומקיא אותך ממנו - אחר מכפי שנכנסת אליו. 
פוסט טוב, הוא לפעמים פוסט טוב. 

כשהבת שלי נראית בעיניי יפה, חשוב לי מיד לומר לה: קוקי שלי, איזו יפה את. ככה, אאוט אוף דה בלו. 
לפעמים אני מרגישה שאני לא רק פונה לבת שלי, אלא גם לאמא שלי המדומיינת בכך שאני ממלאת את הוואקום שהיא הותירה בי כאשר ראיתי בעיניה שאני נראית בעיניה יפה והיא לא אמרה לי. לא בגללי, אלא בגללה, בגלל הקושי שלה לחשוף את עצמה כמו את מה שהיא מרגישה. אולי ההימנעות שלה ישבה על האמונה שאסור להחמיא לאנשים שלא יעופו בעד עצמם, אנערף. אניוואי, הייתי רוצה יום אחד להצליח לומר לה שהיא יפה מבלי לפנות אל אמא שלי המדומיינת, אלא רק אליה ואולי על ידי כך, להתקרב ולו במעט לממשי. 

אני אוהבת לכתוב כשפניי מופנים ללא נודע. 

לכתוב לשם הכתיבה. 

לאחוז ביידי כלי כתיבה,

טוב, לא כל כך מחמיא לאחוז מכשיר סלולרי, ולהמתין. 

אני לא מגיעה מראש עם רעיון, 

אני מזמנת אותו. מפלרטטת איתו.

ומשנלכד מפשטת אותו. 

ולפעמים הרצף של הספיריט נקטע, 

ויש ללמוד להניח את העט ולשוב אליו ביום אחר. 

אם יש דבר שמתעבת יותר מכל האינספרציה היא

שליטה. 

אני יודעת להבחין בין מה שנכתב מתוך שליטה

לבין מה שנכתב מתוך הספיריט, ממש בבחינת מבחן

טיורינג.

ולא, לא מדובר במי שנכנע לה,

אלא במי שמכניע ונכנע בו זמנית, בתנועה הדדית. 

וזה לטעמי כל מה שדרוש להליך יצירה. 

הגדרות הן כמו נקודות מפגש, מעין צמתים משותפים 
כאשר ההולכים בדרכים אינם מזהים אותם כמשותפים אלא כפרטיים, ולכן אגב לעולם לא נפגשים עם הולכי דרך נוספים. 

אני חושבת שאחד המדדים להתעצמות האהבה בקרבי במהלך השנים מתבטא ברכישת היכולת שלי לברור. אם בעבר הייתי "עובדת" עם מה שיש, הרי שהיום אני בוררת אותו. 
היכולת לדעת מה מתאים לי ומה לא, היא היא המדד להערכה עצמית בריאה.
אי היכולת להתאים את עצמי כמו להתאים לעצמי מובילה לבזבוז אנרגיה, כך שבמקום למקד את מלוא כוחי במה שמתאים לי אני מבזבזת אותו במה שלא מתאים לי. 
וזיהוי התואם, תוך מיקוד והפניית המבט לעברו, הוא המדד שלי לאהבה, קודם כל כלפיי עצמי, ואחכ לאחרים. 

נתקלת בפוסט בפייסבוק על כלבה לאימוץ בשם חיה לאה. מגיבה כשמראש יודעת שהתגובה שלי תעורר תהודה שלא תהיה נעימה לי בהכרח אבל מחליטה שעל הזין. 

להלן התגובה: משמח מאוד לקרוא, אבל בחייאת, מזה השם חיה לאה לכלבה? 

לא מעט נשים חשו מחוייבות להיחלץ להגנת שמה הטוב של הכלבה חיה לאה וכתבו תגובות בסגנון: "בעיניי חיה לאה זה שם נפלא"
"אולי תאמצי אותה ותקראי לה בשם משלך"
"שם נהדר" 

וכל אחת שם מחזקת את השנייה, ולבבות וזיקוקי עשן, אל תשאלו מה הלך שם, כאילו אנשים עד כדי כך בודדים שהם מנסים להתאחד על רקע אויב משותף. 

אנשים הם כאלה, איך לומר..

לחיצים :)

מה שכן, יאמר לזכותי שהצלחתי להחזיק את עצמי ולא להגיב. פשוט סתמתי ת'פה שזה בואו נגיד לא מי יודע מה טריוויאלי מצידי. 

אה, ואם תהיתם אם קיבלתי עונש אז כן, 

אדון האוסידי המהולל שלי דואג להריץ בראשי אחת לכמה דק את השם חיה לאה. 

אז יודעים מה?

אמא שלה זונה, זונה בת זונה חיה לאה!!!

כשאני מעלה פוסטים פרובוקטיביים בפייסבוק אני

מיד חושבת על אמא שלי,  

והאפשרות שמא היא מובכת ולו במעט בגללי

מעוררת בי כאב שורף. 

זה לא מונע ממני להמשיך, כן?

ואולי ההיפך הוא הנכון ואני בכלל ילדה רעה.