הכל או כלום

יש לי 3 חברים טובים, ושלושתם עוברים משברים גדולים בחייהם.

הראשון חווה סוג של התמוטטות עצבים ודכאון. משהו התפרץ שם בענק. הוא מדבר על מוות וחוסר עניין יותר בחיים. אין לי איך לעזור לו חוץ מלהיות שם בשבילו וגם בשביל בת זוגו ששומרת עליו. כל הכבוד לה.

השני, חבר ילדות, שכבר 3 חודשים בקושי מצליח לתפקד מרב כאבי גב. מדדה מרופא לרופא, מזריקה לזריקה. מצליח לתפקד יום יומיים ואז קורס מרב כאבים חזרה לבית שלו. 

השלישי, חבר מהעבודה, שפוטר כמוני לפני שנה. מאז לא מצליח למצוא מקום חדש. הלחץ הכלכלי נותן את אותותיו. הוא נפרד, שלא נאמר נזרק,  מבת זוגתו שאותה מאוד אהב והאמין שיתחתנו. הוא בקושי מתקשר איתי ועם העולם.

מה אני יכל לעשות בשביל לעזור לחברים שלי?  האם אני צריך עכשיו לתת להם עצות איך להפסיק לסבול? איך לתקן את החיים? לכפות עליהם את עזרתי? לצאת "חבר טוב"?  מה אני בכלל יודע על החיים שלהם? על המחשבות והפחדים והשדים שרצים להם בפנים בכל הגוף. בקושי את חיי שלי אני מצליח לנהל, אז קצת צניעות הנומן.

אז אני מראה נוכחות בחייהם ושואל לשלומם כל יום. ומציע עזרה טכנית (להביא לך אוכל/ לקחת אותך לבדיקות). ומנסה רק להקשיב. להקשיב. להקשיב. זה הכל. 

כמה זה חסר לנו. הקשבה.

מדהים אותי איך אנשים כל כך חכמים ומבריקים בדבר אחד, יכולים להיות כל כך טיפשים בנושא אחר.

יש לי חבר טייס, באמת בחור מבריק אנליטית ועסקית בצורה יוצאת דופן - ועדיין כל פעם שהוא פותח את הפה על נושא שהוא לא עסקי/ אנליטי, אני משתגע מהטמטום שיוצא לו משם. 

אבא שלי מוצלח וחכם מאוד בתחומו - אבל הוא אוטיסט רגשי בצורה פנומנלית.

פגשתי הרבה אנשים כאלו, גאונים בדבר אחד - מטומטמים באחר. הייתי מצפה שבגלל שהם כאלו מבריקים, יהיה להם את ה common sense להשליך  אחוז מסויים מהידע או היכולות שלהם לכיוונים אחרים. תכונות אחרות. ענווה מסויימת.

כי כמה מעט הם אלו שהם גם וגם. גם מבריקים וגם אנושיים? 

בודדים.

אולי זה פשוט עניין של איזון של הטבע בעולם (או במוח), סוג של  ין ויינג. אולי הגאונות וההצלחה מגיעות עם נרקסיזם build in, ואולי בעצם זה רק הגיוני שהדברים לא קשורים ואני זה שחיברתי אותם אצלי בראש?

זה שאתה חכם/ מבריק/ מוצלח/ עשיר/ מתמטיקאי/ טייס/ מנתח מוח/ מנכ"ל - לא אומר שאתה הגיוני/ רגיש/ קשוב/ אנושי.

עכשיו, מה אנחנו צריכים כרגע יותר בעולם, מנכ"לים או בני אדם אנושיים?

אני מתייחס לגוף שלי כמו אל מקדש.

מתוך ראייה שזה הכלי שבו אני חי ולכן אני רוצה אותו במצב הכי מיטבי שלו, לאורך הזמן הכי ארוך שאפשר.

זה אומר שאני מתאמן אימוני כוח לפחות פעמיים בשבוע ועוד יוגה פעמיים בשבוע.

אני מכניס לגוף מזון טרי, בריא וכמה שפחות מעובד. 

לוקח ויטמנים, תוספי חלבון ומינרלים.

הרבה נוזלים ללא סוכר וללא קפאין וללא אלכוהול.

אני לא קיצוני ואני לא מושלם, אבל לפחות אני מנסה. משתדל.

אני מתייחס למיינד שלי כמו אל מקדש.

מתוך הבנה שהמוח שלי הוא הדרך שבה אני חווה את החיים ומפרש אותם. אני רוצה את המיינד שלי פעיל וסקרן באופן המיטבי שלו, לאורך הזמן הכי ארוך שאפשר.

אז אני כותב לבלוג ולעצמי כל מיני תובנות.

קורא. מקשיב לפודקסטים.

מנגן. 

מנסה להוריד זמן מסכים. לברור כמה שיותר את הג'אנק שאני מכניס תודעה שלי. וכן, פייסבוק, אינסגרם, ערוצים מסחריים בטלויזיה הם ג'אנק פוד למיינד בדיוק כמו שמקדונלדס ג'אנק פוד לגוף.

אז לא תמיד זה מצליח לי, אבל לפחות אני מנסה. משתדל.

אני מתייחס למודעות שלי כאל מיקדש.

היכולת להיות בתשומת לב למקום ולזמן שאני נמצא בו, מקודשת בעיני. המודעות צלוחה ונוכחת מפשטת לי את החיים, מייצרת לי הבנה עמוקה יותר וחיבור טוב נכון למתרחש.

אז אני משתדל לא להיות בטלפון כשאני עם הילדים. כשאני עם חברים.  כשאני עם קינקוש.

אני משתדל לא להסחף עם הרגשות והמחשבות ולקחת צעד אחורה כשדברים עולים אצלי.

אני מתרגל מדיטציות. 

מאט את הקצב בכוונה.

לא עושה 2 דברים במקביל, אפילו עם זה לבשל ולשמוע מוזיקה. מתרכז בעשייה הנכחית.

מתרכז באדם שמולי. מקשיב.

אני בסה"כ אנושי וטועה לא מעט, אבל לפחות אני מנסה. משתדל. 

יותר קל להיות רוחני כשיש לך זמן פנוי.

יותר קל להיות רוחני בהודו.

יותר קל להיות רוחני כשאין לך ילדים.

יותר קל להיות רוחני כשאתה לא בזוגיות.

יותר קל להיות רוחני בתקופה של רווחה כלכלית.

יותר קל להיות רוחני כשאתה בריא.

יותר קל להיות רוחני כשיש מורה פרטי צמוד.

תחליפו רוחני ב: להכנס לכושר/ לימודים/ לעשות דיאטה/ הורות טובה/ בן זוג טוב/ הבנתם את ה..

רב הגברים המקועקעים שפגשתי היו עם קעקועים "גבריים". גם אתם שמתם לב לזה?

אריה/ נמר/ זאב/ אופנוע מרוץ/ הארלי דייוידסון/ קבוצת כדורגל/ מייקל ג'ורדן/ מסי/ חרבות נינג'ה/ סמוראים/ ברוס לי/ צ'יפים אינדיאנים/ שודדי ים/ ויקינגים/ וכו'.

נראה שגברים מקעקעים את הגבריות שלהם על עצמם, כשהקעקוע עצמו הופך להיות מעין חותמת לגבריות שלהם. עדות. הוכחה.

גם לי יש קעקוע של אינדיאני על הגב. מגיל 16. אז באמת באמת שרציתי חותמת לגבריות שלי. 30 שנים חיפשתי את החותמת הזאת.

היום אני מקעקע על עצמי רק פרחים ועצים. האם אני פרחים ועציצים? לא, אני הרוח שמנשבת בעלים שלהם.

אבל יש לי גם כמה קעקועי משפטים שיזכירו לי את הדרך כאשר אני מבולבל.

אז אולי גם גברים צריכים להזכר שהם אריות? זאבים? מייקל ג'ורדן?

בשישי קינקוש ואני הלכנו למפגש חברים וזאת היתה פעם ראשונה מזה חודשים שנכחתי במפגש כזה.

לא נהנתי מאוד וגם לא סבלתי יותר מידי אבל בהחלט אלו לא מסוג האירועים שאני מחפש כרגע.

היו מעט מאוד שיחות מעניינות עם מעט מאוד אנשים מעניינים.

השיחה הממוצעת נעה בין הנושאים הבאים: עבודה, ילדים, ריכולים, האדרה עצמית/ זוגית, הגברים מהר מאוד יתחילו בינהם תחרות אגו כלשהי כגון: לי יש אוסף ויסקי יותר מיוחד/ חופשה יותר יוקרתית, קיבלתי אפגרייד בטיסה יותר מטורפת.

בלה בלה בלה בלה בלה בלה.

הכל עטוף בהרבה ציניות, אגו, חומות הגנה ואלכהול.

אלו שיחות של הרובד הנמוך ביותר.

שיחות של תבניות, תארים, מטרות, מסיכות. שיחות על אוטומט.

אף אחד לא נפתח. לא משתף. לא מנסה לעלות שלב. אם אני מרגיש שאני משחק תפקיד, כנראה שיש לפחות עוד אדם אחד בארוע שמרגיש ככה גם.

איפה את.ה? את.ה פה?

אולי אני נשמע מתנשא. יכל להיות, לא התכוונתי לפגוע באף אחד. זה לא שאני מחפש רק מפגשי עומק פילוסופיים ורגשיים שאצא מהם עם תובנות על חלל. אבל מנסיון אישי 98.6% מהמפגשים שנכחתי בהם בחיי הבוגרים היו מהסוג הנ"ל. אז אשמח לקצת איזון. 

פעם הייתי נכנס להתקף חרדה מזה שאני לא כמו כולם. מהצורך להעמיד פנים. לשחק.

היום זה מעייף אותי. עייפות של שעמום בעיקר. 

זה כל כך צפוי מה יקרה במפגש.

רק שיהיה ברור, גם המלל הזה שלי הוא סוג של בלה בלה בלה בלה בלה.

גבר אלפחורס

את יכולה להיפגש חברים.

לשתות. להשתכר. כמה שבא לך.

לצאת למסיבות. להתמסטל.

מתי שרק תרצי. 

אני לא אעצור אותך.

את לא צריכה להזמין אותי.

אני אקלח אותך כשתחזרי מסריחה מקיא.

תלכי לפסטיבלים. ריטריטים. קורסים וסדנאות. 

נהדר.

אבל,

אל תתנשקי עם אף אחד.

אל תתחרמני.

אל תסשני או תסתשני עם אף אחד.

אל תמצצי.

ואל תזדייני.

לא עם קונדום. 

לא בלי כוונה.

לא בטעות.

לא בטיח.

כי באותה שנייה אני קם והולך.

לא מסתכל אחורה.

באותו רגע הפסקת לעניין אותי.

זה לא מה שאני מחפש.

את צריכה עוד זין?

נהדר, בואי נדבר ונראה איך מארגנים לך עוד אחד.

עד אז, את רק שלי.

ואני רק שלך.

אני לא מבקש ממך את זה.

אני מסביר לך מה יקרה.

לא מתאים לך?

הכל טוב. ניפרד כידידים.

זה לא גבול,  שאפשר אולי למתוח או לחצות.

זה סוף הסיפור.

חברימ.ות יקרימ.ות

החיים שלי עמוסים והנפש עייפה. אני אדחה את המנאץ" לזמנים פנויים שקטים יותר.

סליחה. 

ה 16 לאפריל 2023 היה יום ראשון.

ואני זוכר אותו כי זה יום ראשון, הראשון, אחרי חג הפסח, הילדים חזרו למסגרות.

בכל יום ראשון בבוקר היתה לי פגישה שבועית עם המנהל שלי.

הכנתי תכנית עבודה לשבוע שאותה תכננתי להציג, אבל 3 דקות לתוך הפגישה המנהל עצר אותי ואמר לי שהדברים לא עובדים כמו שהוא רוצה ושאני מוזמן לשימוע.

אני זוכר את ההלם שהכה בי.

ידעתי שלמרות שאני עומד כמעט בכל היעדים שהוצבו לי, הוא לא מרוצה מהעבודה שלי. 

ידעתי שלמרות שהגדלתי ראש ועשיתי מעבר לתפקיד שלי, הוא רק התלונן שאני לא עושה מספיק.

ידעתי שהוא מחפש אותי.

אבל לא ציפית שזה יגיע ל שימוע.

ב 18.04, יומיים אח"כ בעצם כבר הפסקתי לעבוד. מי שבתהליך שימוע לא חייב לעבוד. רק סגרתי פינות.

באמצע מאי הודיעו לי שאני מפוטר.

בסוף יוני החזרתי דברים.

מאז אני מחפש עבודה. 

והנה עברה לה ממש שנה.

אפריל 2024.

אתמול ב 16:00 נכנסתי לראיון. 

ב 16:50 יצאתי מראיון.

ב 17:15 שלחו לי הודעה אם אני יכל להתחיל מחר (כלומר היום).

אני ברכב. עוד שנייה נכנס למקום חדש.

מתרגש.

פאקינג שנה לא עבדתי.

כמה דברים קרו בשנה האחרונה.

בכלל לא הייתי הנומן. הייתי מישהו אחר. 

תאחלו לי בהצלחה בבקשה.

לחיי התחלות חדשות!

(יש התחלות לא חדשות?)