את יכולה לפתוח עיניים (בלי אני)
מאת טוסבר
11 באוגוסט 2014
"אוקי, את יכולה לפתוח עיניים "
אני פותחת עיניים ורואה ... אותי.
דקות ארוכות הוא עבד על זה, ובעיניים עצומות יכולתי רק לשמוע, לחוש, ולנסות לנחש מה הוא מתכנן לו.
תחילה הוא קשר את הידיים שלי מאחורי הגב, גם כפות ידיים, וגם זרועות. הכתפיים משוכות אחורה, מבליטות את השדיים כמו שהוא אוהב. אבל הידיים לא נקשרו לשום דבר, מה שמשאיר לי את התנועה של הגוף די חופשית.
אחר כך הוא קשר את הרגליים לרגליים של השולחן. מה שאני לא מצליחה להבין זה למה הוא התעקש לגרור לכאן את השולחן הזה. השולחן יחסית נמוך וכשאני עומדת הוא מגיע לאמצע הירכיים שלי, 10 סנטימטר מתחת לכוס, גורם לי להרגיש כאילו השולחן קשור אלי, הרבה יותר מאשר שאני מקובעת לשולחן. שוב יותר חופש ממה שציפיתי. או שהוא מתכנן שאני אצליח לעשות משהו (עם שולחן קשור אלי ?? ) או שיש לו משהוא אחר בראש.
הרעשים הבאים מאחורי כבר הרבה פחות ברורים, הוא מניח משהו על השולחן, מסדר כל מיני דברים. "עיניים עצומות" הוא לוחש לי באוזן, מריח את הסקרנות שהחלה מכרסמת באגרסיביות את ההתמסרות הצייתנית שלי, כולא אותה בתוך גאוותי. "שמעתי אותך בפעם הראשונה " אני יורה, והוא רק מגחך, מקבל מהטון שלי אישור כפול, שהסקרנות אכן כרסמה, ושעכשיו שום דבר בעולם לא יגרום לי לפתוח עיניים. אני בולעת את השקיפות שלי.
את הרעש הבא אני מזהה, מקלדת מחשב. הוא מקיש, מקליק עם העכבר. "מה קרה ? " אני שואלת "מחפש הוראות הפעלה בגוגל ? " אני מנסה להסוות חששות בציניות. הוא לא עונה ומשאיר אותי עם התהיות שגדלות לתסכול עם חוסר הודאות.
בשלב זה הוא מכופף אותי לאט על השולחן, מחזיק בכתפיים עד שהפנים שלי על השולחן. התחת שלי בולט מעל לשולחן כשהחלק העליון של הגוף מעט נמוך ממנו. אני מתחילה להבין למה השולחן הזה. התחת והכוס שלי מוגבהים עבורו, מדמיינת איך אני נראית מאחור .
אבל אז הוא מניח משהו לפני הראש שלי על השולחן, מסדר דברים במקום, ואומר לי :
" אוקי, את יכולה לפתוח עיניים "
אני פותחת עיניים ורואה ... אותי.
אני ממצמצת מול התמונה שלי במסך הלפטופ מולי, המצלמה מכוונת ישירות על הפנים שלי, שמופיעות על המסך באופן מלא, בצורה מוזרה בגלל הזוית והקרבה שלי למצלמה, כל שאר הגוף שלי מוסתר לחלוטין, רק .. אני. הוא תופס אותי בכתפיים ומרים אותי למצב עמידה. ועכשיו אני מבינה, בגלל הגובה של השולחן כאשר אני עומדת המצלמה קולטת את כל הגוף שלי, הירכיים המפוסקות שנעלמות מתחת לשולחן, הכוס החשוף, השדיים, ועד לקו הכתפיים בלי הפנים.
על השולחן ליד המחשב יש גם מיקרופון.
הוא נעמד מאחורי המחשב ומסתכל עלי "עכשיו תקשיבי לי"
"המיקרופון מכובה, וגם המצלמה כרגע מנותקת. את יודעת איך להפסיק הכל נכון ? "
"כן אני עונה "
"עכשיו ככה, ברגע שאני לוחץ כאן, השידור של המצלמה מתחבר לצ'אט פומבי באינטרנט"
"מה?!! , אתה הולך לחשוף אותי באינטרנט השתגעת ?! "
"תרגעי !! ותקשיבי עד הסוף".
אני נושמת נשימה עמוקה, רושפת עליו בעיני ומסננת בשפתיים קפוצות " אני מקשיבה".
" כמו שאמרתי, ברגע שאני לוחץ כאן, השידור מתחבר לאינטרנט, א ב ל , לך יש חופש בחירה"
"חופש בחירה ?"
"כן, את יכולה לבחור מה להראות, אם את עומדת ככה יראו את הגוף שלך, אבל לא את הפנים, אם את שוכבת יראו את הפנים אבל לא את הגוף. בכל מקרה לא יראו את כולך, אלא אם תחליטי לשנות את התנוחה באמצע השידור. זה ברור ? "
אני מהנהנת,
"יפה, מרגע שאני אומר GO יש לך בדיוק 15 שניות לקבל החלטה. אם את אומרת "ביטול" מבטלים את הכל, אם את לא אומרת "ביטול" אני מחבר את המצלמה, ו... וכדאי מאד שתהיי בתנוחה הנכונה, GO ! "
"רגע מה GO, תן לי שניה לחשוב "
13 ... 12
"פאק בן זונה, אני לא מבטלת, אני לא מבטלת " אני צועקת
10 ... 9 ...
אני מסתכלת במסך, העור שלי מצטמרר מהריגוש, הפטמות מכווצות, הגוף שמשתקף לי במסך, הגוף שלי, הגאווה שלי, הכוח שלי, המשיכה שלי, הצורך שלי להראות אותו, כולם יראו אותו
6 ... 5 ...
לתת להם את השדיים שלי, את הכוס, שיראו אותי מטפטפת, שיראו אותו מועך את הפטמות שלי
3 ... 2 ... 1...
האצבע שלו נשלחת למקלדת ופתאום פחד עצום ולא ברור מציף אותי, אני משתטחת במכה על השולחן. המסך מתמלא בפנים שלי, עיני קרועות מפחד ופרועות מגירוי , אני רואה את עצמי מתנשמת בכבדות, כשהוא לוחץ , שידור.
"אוקי" הוא אומר בחיוך. "את עדיין יכולה בכל שלב לומר ביטול, ובינתיים הרמקול מכובה, טוב ? "
בינתיים ? "אה, הה " אני מצליחה לפלוט, והוא הולך מאחורי, הדם אוזל מהפנים שלי במסך, כשאני יודעת מה הולך לקרות עכשיו, כל המנגנונים עומדים מוכנים, אני מרגישה איך כל הגוף שלי מכווץ מוכנה לבלום כל תגובה בפנים למה שעומד להגיע מאחור, אבל עדיין לא מצליחה להעלים את הפחד.
הוא מתחיל ללטף את הירכיים שלי בעדינות, ציפיתי למשהו יותר אגרסיבי, ולכן זה נראה לי קל, אבל המגע שלו הופך מרגע לרגע לעדין יותר מדגדג יותר, "בן זונה" אני אומרת תוהה אם מישהו מהם מצליח לקרוא את השפתיים שלי, מאפשרת לחיוך להתפשט על פני, את זה אני מוכנה שיראו בזמן שני מתפתלת מתחת לדגדוג שלו, נשמרת לא להזיז את הפנים כדי לא לחשוף את השאר. המשחק הופך קשה יותר ויותר, אני בקושי מצליחה לשמור על התנוחה תחת הדגדוג, והפנים שנשקפות אלי מהמסך נמסות לאט לתוך החיוך והצחוק, ההבנה שהפנים שלי מסגירות שמשהו קורה איפשהו מחוץ למסגרת התמונה מחלחלת אלי, אני ידעת כמה שזה מושך, אני נראית כמו ילדה תמימה במשחק לא ברור, ויודעת שהוא שם מאחורי מסתכל גם הוא במסך. רוצה לשחק? בסדר, אני מוציאה לו לשון מקניטה.
התגובה מגיעה מיידית, הוא מצליף בתחת שלי עם היד שלו בעוצמה. הפנים שלי במסך מבהירים לי עד כמה לא הייתי מוכנה לזה. העיניים נפתחות, והפה נפער. הצלחתי להישאר בתנוחה ולא לחשוף את הגוף שלי, אבל מה הם חושבים ? מה הם מבינים ?
אני מנסה לחשוב האם הצופים יכולים לנחש מה קרה פתאום, ונחושה לא לגלות שום דבר. אני כבר מוכנה להצלפה השניה, רק כדי לגלות שיכולת השליטה שלי בפנים קטנה ממה ששיערתי. אני מצליחה לעצור את רוב התגובה אבל העיניים כן מצטמצמות, והפנים מתעוותות מעט.
בהצלפה השלישית זה כבר כמעט לא מורגש חוץ אולי מהתזוזה של השולחן כולו יחד עם הגוף שלי. אני כופה על עצמי חיוך אדיש.
הוא נעמד שוב מולי מאחורי המחשב ומראה לי את השוט, בחיוך זדוני. אני מחייכת לו ניצחון חזרה בטוחה כבר ביכולת שלי למנוע את התגובה, אבל אז הוא מדליק את המיקרופון.
לשלוט בקול, לשלוט בקול , לשלוט בקול ... אני מתכוננת, אבל הצליל של השוט על התחת שלי מחזיר אותי למקום, ושוב עיני נפתחות מולי. ההצלפה נשמעת היטב, ואני רואה איך הפחד הבושה והחרמנות חוזרים ללא שליטה להבעת הפנים המשתקפת אלי. וההצלפות ממשיכות.
הם רואים אותי, הם יודעים שמצליפים בי, הם שומעים את התחת שלי נצרב תחת השוט, הם ...
האצבעות שנדחפות במכה לכוס שלי מנערות אותי ממירוץ המחשבות, השפתיים שלי נפתחות, ונאקה בורחת מהן ללא שליטה.
הכוס שלי והאצבעות בתוכו שואבים ממני את הכוחות, השמירה על הבעת הפנים הופכת קשה מנשוא.
הפנים במסך מראות לי את המאבק הבלתי אפשרי. ככל שאני נשמרת לא להראות לכולם את מה שעובר עלי, כך אני נעשית יותר חרמנית, ככל שאני יותר חרמנית, כך אני רוצה יותר להרפות.
אצבע נוספת נדחפת לתוך התחת שלי, והכוחות משתווים, ושוב נותרה לי החלטה.
ליהנות, לא לחשוף, להתענג, להשאר קפואה, אקסהביוניזם, ושמירה, לתת , ולשלוט, להתמסר, ולחשוף.
הפנים במסך נפתחות משניה לשניה, והבושה מעבירה אותי בסוף על דעתי.
"כן !! " אני צועקת, נותנת לו את האישור, נותנת להם את הסיפור, נותנת את עצמי לפנים שבמסך.
ובבת אחת הוא לוחץ על הנקודה, אני מתפרקת, גומרת, משפריצה רועדת, דקה ארוכה.
כשאני פותחת בסוף את העיניים, רואה את עצמי מעורפלת פרועה,
אני מסתכלת להם, לו, לעצמי בעיניים
ומלמלת מבויישת
"תודה"
אני פותחת עיניים ורואה ... אותי.
דקות ארוכות הוא עבד על זה, ובעיניים עצומות יכולתי רק לשמוע, לחוש, ולנסות לנחש מה הוא מתכנן לו.
תחילה הוא קשר את הידיים שלי מאחורי הגב, גם כפות ידיים, וגם זרועות. הכתפיים משוכות אחורה, מבליטות את השדיים כמו שהוא אוהב. אבל הידיים לא נקשרו לשום דבר, מה שמשאיר לי את התנועה של הגוף די חופשית.
אחר כך הוא קשר את הרגליים לרגליים של השולחן. מה שאני לא מצליחה להבין זה למה הוא התעקש לגרור לכאן את השולחן הזה. השולחן יחסית נמוך וכשאני עומדת הוא מגיע לאמצע הירכיים שלי, 10 סנטימטר מתחת לכוס, גורם לי להרגיש כאילו השולחן קשור אלי, הרבה יותר מאשר שאני מקובעת לשולחן. שוב יותר חופש ממה שציפיתי. או שהוא מתכנן שאני אצליח לעשות משהו (עם שולחן קשור אלי ?? ) או שיש לו משהוא אחר בראש.
הרעשים הבאים מאחורי כבר הרבה פחות ברורים, הוא מניח משהו על השולחן, מסדר כל מיני דברים. "עיניים עצומות" הוא לוחש לי באוזן, מריח את הסקרנות שהחלה מכרסמת באגרסיביות את ההתמסרות הצייתנית שלי, כולא אותה בתוך גאוותי. "שמעתי אותך בפעם הראשונה " אני יורה, והוא רק מגחך, מקבל מהטון שלי אישור כפול, שהסקרנות אכן כרסמה, ושעכשיו שום דבר בעולם לא יגרום לי לפתוח עיניים. אני בולעת את השקיפות שלי.
את הרעש הבא אני מזהה, מקלדת מחשב. הוא מקיש, מקליק עם העכבר. "מה קרה ? " אני שואלת "מחפש הוראות הפעלה בגוגל ? " אני מנסה להסוות חששות בציניות. הוא לא עונה ומשאיר אותי עם התהיות שגדלות לתסכול עם חוסר הודאות.
בשלב זה הוא מכופף אותי לאט על השולחן, מחזיק בכתפיים עד שהפנים שלי על השולחן. התחת שלי בולט מעל לשולחן כשהחלק העליון של הגוף מעט נמוך ממנו. אני מתחילה להבין למה השולחן הזה. התחת והכוס שלי מוגבהים עבורו, מדמיינת איך אני נראית מאחור .
אבל אז הוא מניח משהו לפני הראש שלי על השולחן, מסדר דברים במקום, ואומר לי :
" אוקי, את יכולה לפתוח עיניים "
אני פותחת עיניים ורואה ... אותי.
אני ממצמצת מול התמונה שלי במסך הלפטופ מולי, המצלמה מכוונת ישירות על הפנים שלי, שמופיעות על המסך באופן מלא, בצורה מוזרה בגלל הזוית והקרבה שלי למצלמה, כל שאר הגוף שלי מוסתר לחלוטין, רק .. אני. הוא תופס אותי בכתפיים ומרים אותי למצב עמידה. ועכשיו אני מבינה, בגלל הגובה של השולחן כאשר אני עומדת המצלמה קולטת את כל הגוף שלי, הירכיים המפוסקות שנעלמות מתחת לשולחן, הכוס החשוף, השדיים, ועד לקו הכתפיים בלי הפנים.
על השולחן ליד המחשב יש גם מיקרופון.
הוא נעמד מאחורי המחשב ומסתכל עלי "עכשיו תקשיבי לי"
"המיקרופון מכובה, וגם המצלמה כרגע מנותקת. את יודעת איך להפסיק הכל נכון ? "
"כן אני עונה "
"עכשיו ככה, ברגע שאני לוחץ כאן, השידור של המצלמה מתחבר לצ'אט פומבי באינטרנט"
"מה?!! , אתה הולך לחשוף אותי באינטרנט השתגעת ?! "
"תרגעי !! ותקשיבי עד הסוף".
אני נושמת נשימה עמוקה, רושפת עליו בעיני ומסננת בשפתיים קפוצות " אני מקשיבה".
" כמו שאמרתי, ברגע שאני לוחץ כאן, השידור מתחבר לאינטרנט, א ב ל , לך יש חופש בחירה"
"חופש בחירה ?"
"כן, את יכולה לבחור מה להראות, אם את עומדת ככה יראו את הגוף שלך, אבל לא את הפנים, אם את שוכבת יראו את הפנים אבל לא את הגוף. בכל מקרה לא יראו את כולך, אלא אם תחליטי לשנות את התנוחה באמצע השידור. זה ברור ? "
אני מהנהנת,
"יפה, מרגע שאני אומר GO יש לך בדיוק 15 שניות לקבל החלטה. אם את אומרת "ביטול" מבטלים את הכל, אם את לא אומרת "ביטול" אני מחבר את המצלמה, ו... וכדאי מאד שתהיי בתנוחה הנכונה, GO ! "
"רגע מה GO, תן לי שניה לחשוב "
13 ... 12
"פאק בן זונה, אני לא מבטלת, אני לא מבטלת " אני צועקת
10 ... 9 ...
אני מסתכלת במסך, העור שלי מצטמרר מהריגוש, הפטמות מכווצות, הגוף שמשתקף לי במסך, הגוף שלי, הגאווה שלי, הכוח שלי, המשיכה שלי, הצורך שלי להראות אותו, כולם יראו אותו
6 ... 5 ...
לתת להם את השדיים שלי, את הכוס, שיראו אותי מטפטפת, שיראו אותו מועך את הפטמות שלי
3 ... 2 ... 1...
האצבע שלו נשלחת למקלדת ופתאום פחד עצום ולא ברור מציף אותי, אני משתטחת במכה על השולחן. המסך מתמלא בפנים שלי, עיני קרועות מפחד ופרועות מגירוי , אני רואה את עצמי מתנשמת בכבדות, כשהוא לוחץ , שידור.
"אוקי" הוא אומר בחיוך. "את עדיין יכולה בכל שלב לומר ביטול, ובינתיים הרמקול מכובה, טוב ? "
בינתיים ? "אה, הה " אני מצליחה לפלוט, והוא הולך מאחורי, הדם אוזל מהפנים שלי במסך, כשאני יודעת מה הולך לקרות עכשיו, כל המנגנונים עומדים מוכנים, אני מרגישה איך כל הגוף שלי מכווץ מוכנה לבלום כל תגובה בפנים למה שעומד להגיע מאחור, אבל עדיין לא מצליחה להעלים את הפחד.
הוא מתחיל ללטף את הירכיים שלי בעדינות, ציפיתי למשהו יותר אגרסיבי, ולכן זה נראה לי קל, אבל המגע שלו הופך מרגע לרגע לעדין יותר מדגדג יותר, "בן זונה" אני אומרת תוהה אם מישהו מהם מצליח לקרוא את השפתיים שלי, מאפשרת לחיוך להתפשט על פני, את זה אני מוכנה שיראו בזמן שני מתפתלת מתחת לדגדוג שלו, נשמרת לא להזיז את הפנים כדי לא לחשוף את השאר. המשחק הופך קשה יותר ויותר, אני בקושי מצליחה לשמור על התנוחה תחת הדגדוג, והפנים שנשקפות אלי מהמסך נמסות לאט לתוך החיוך והצחוק, ההבנה שהפנים שלי מסגירות שמשהו קורה איפשהו מחוץ למסגרת התמונה מחלחלת אלי, אני ידעת כמה שזה מושך, אני נראית כמו ילדה תמימה במשחק לא ברור, ויודעת שהוא שם מאחורי מסתכל גם הוא במסך. רוצה לשחק? בסדר, אני מוציאה לו לשון מקניטה.
התגובה מגיעה מיידית, הוא מצליף בתחת שלי עם היד שלו בעוצמה. הפנים שלי במסך מבהירים לי עד כמה לא הייתי מוכנה לזה. העיניים נפתחות, והפה נפער. הצלחתי להישאר בתנוחה ולא לחשוף את הגוף שלי, אבל מה הם חושבים ? מה הם מבינים ?
אני מנסה לחשוב האם הצופים יכולים לנחש מה קרה פתאום, ונחושה לא לגלות שום דבר. אני כבר מוכנה להצלפה השניה, רק כדי לגלות שיכולת השליטה שלי בפנים קטנה ממה ששיערתי. אני מצליחה לעצור את רוב התגובה אבל העיניים כן מצטמצמות, והפנים מתעוותות מעט.
בהצלפה השלישית זה כבר כמעט לא מורגש חוץ אולי מהתזוזה של השולחן כולו יחד עם הגוף שלי. אני כופה על עצמי חיוך אדיש.
הוא נעמד שוב מולי מאחורי המחשב ומראה לי את השוט, בחיוך זדוני. אני מחייכת לו ניצחון חזרה בטוחה כבר ביכולת שלי למנוע את התגובה, אבל אז הוא מדליק את המיקרופון.
לשלוט בקול, לשלוט בקול , לשלוט בקול ... אני מתכוננת, אבל הצליל של השוט על התחת שלי מחזיר אותי למקום, ושוב עיני נפתחות מולי. ההצלפה נשמעת היטב, ואני רואה איך הפחד הבושה והחרמנות חוזרים ללא שליטה להבעת הפנים המשתקפת אלי. וההצלפות ממשיכות.
הם רואים אותי, הם יודעים שמצליפים בי, הם שומעים את התחת שלי נצרב תחת השוט, הם ...
האצבעות שנדחפות במכה לכוס שלי מנערות אותי ממירוץ המחשבות, השפתיים שלי נפתחות, ונאקה בורחת מהן ללא שליטה.
הכוס שלי והאצבעות בתוכו שואבים ממני את הכוחות, השמירה על הבעת הפנים הופכת קשה מנשוא.
הפנים במסך מראות לי את המאבק הבלתי אפשרי. ככל שאני נשמרת לא להראות לכולם את מה שעובר עלי, כך אני נעשית יותר חרמנית, ככל שאני יותר חרמנית, כך אני רוצה יותר להרפות.
אצבע נוספת נדחפת לתוך התחת שלי, והכוחות משתווים, ושוב נותרה לי החלטה.
ליהנות, לא לחשוף, להתענג, להשאר קפואה, אקסהביוניזם, ושמירה, לתת , ולשלוט, להתמסר, ולחשוף.
הפנים במסך נפתחות משניה לשניה, והבושה מעבירה אותי בסוף על דעתי.
"כן !! " אני צועקת, נותנת לו את האישור, נותנת להם את הסיפור, נותנת את עצמי לפנים שבמסך.
ובבת אחת הוא לוחץ על הנקודה, אני מתפרקת, גומרת, משפריצה רועדת, דקה ארוכה.
כשאני פותחת בסוף את העיניים, רואה את עצמי מעורפלת פרועה,
אני מסתכלת להם, לו, לעצמי בעיניים
ומלמלת מבויישת
"תודה"
