פורסם לפני 627 ימים ב - 15 בדצמבר, 2008 בשעה 23:35
עדכון-שאין-בו-ממש: הסוללה עדיין לא הוטענה. אני (הוא) עושה ביד.
החורף אינו ממשמש ולמרות זאת הולך ומתגבר בי רצון לשוקו סמיך במיוחד, וזה מזכיר לי את שיר חדר-המיטות החביב עלי:
Animal crackers snd cocoa to drink
That is the finest of suppers, I think.
When I grow up and can have what I please
I think I shall always insist upon these.
Christopher Morley (1890-1957)
לילה טוב...
שישי - 21 נובמבר 2008
ידיעה
פורסם לפני 651 ימים ב - 21 בנובמבר, 2008 בשעה 01:03
כמות לא רגילה של קפה ששתיתי היום משאירה אותי ערה גם עכשיו, חרף היום הארוך שהיה והיום הארוך שיהיה.
אני מנצלת את העובדה שכולם במסיבה ו(כרגיל) רק אני לא כדי לכתוב. נאמר, "כתיבה חפשית", חפשית מהאובססיה לרפרש את המסך של "כמה צפו בי?" ולחכות לתגובות.
אולי הגיע הזמן לשוב ולכתוב כאן על בדסמ ועל מחשבות שיש לי בקשר לעניין הזה.
האמת היא שאני פחות מתעסקת במחשבות על העניין הזה מבעבר, וגם בעבר לא ממש התעסקתי בזה. למעשה ובאופן מפתיע זה אחד התחומים בחיי בהם אני כמעט נטולת-תסביכים. זה תמיד נראה לי בסדר, נורמטיבי אפילו, להתעניין בלקשור ולשעבד. חילופי זוגות (בהסכמה) וחילופי מגדר ונטיה מינית נראו לי תמיד דבר מאוד נורמלי. הייתי צריכה להתבגר/להזדקן כדי להבין שיש על הדברים הטבעיים הללו סטיגמות, שהם כרוכים בקשיים חברתיים, ושעלי לברך על היותי (באופן כללי) סטרייטית ומונוגמית ועל כך שלא אאלץ להתעמת עם רשויות-החוק במדינה כדי לממש את הצרכים הרגשיים שלי. ארבע שנים של קריאה יומית בכלוב חשפו אותי לדי הרבה תכנים פאתטים, אבל גם להרבה תכנים מעוררי מחשבה. למשל פעם, אחרי עיון בפרופיל של דנדיליון, חלמתי שאני נוסעת על כביש מהיר רחב במיוחד, ומולי שלט פרסומת ענקי מואר ועליו פרושה בענק המילה "פוליאמורי". למחרת בבוקר רדפו זה את זה אתרי אינטרנט רבים, ואני עדיין מגלגלת את המילה בראשי. יודעת שזה לא אני, אבל מסוקרנת לגבי האפשרות לחיות ככה. שמחה לגלות שיש כל מיני אפשרויות לחיות.
שמחה לגלות שזה לא חייב להיות אני, הוא, שני ילדים וכלב (וחתול), לעבור מתישהוא מהעיר לפרוור "בגלל החינוך", לשלם משכנתא ולחלום על גינה.
אין לי שום כוונה להחזיק בגינה. מי יגנן אותה? לא מספיק הכסף למגרש, צריך גם כסף לגנן קבוע. וכשאני רואה דירות גדולות מדי, או בתים שלהם יותר מקומה אחת, הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שאני לא מתכוונת לנקות את כל זה, ולגור ככה צריך לבוא יד-ביד עם תקציב לעוזרת. רצוי פעמיים בשבוע.
האמת שאני יכולה לחיות טוב מאוד עם נוכחותם של משרתים. באופן רשמי אני סוציאליסטית ולכן מובטחות להם זכויות והטבות ובונוס בחגים ומעסיקה חייכנית ורגישה (אני!). באופן לא-רשמי אני נסיכה, ומבשמת את השירותים שלי בניחוחות של בשמים יוקרתיים אמיתיים. שהיתי תקופה מסוימת בחו"ל במדינה אירופאית סגרירית-עד-מושלגת. היה לי נהג פרטי ובסופי-שבוע גם מאבטח ומהר מאוד התרגלתי לנימוס הישן שאפילו בני-הנוער שם עוד שימרו, ולכך שפתחו לי דלתות, סגרו לי דלתות, החזיקו לי את המעיל, נתנו לי יד כשיצאתי מהאוטו, הגישו לי מימין ופינו משמאל (או להפך, אני כבר לא זוכרת). כשחזרתי לארץ עברתי 50 מעלות בטיסה של חמש שעות - ממינוס עשרים לשלושים המהבילות של הנתב"ג, ולא הבנתי למה אני נאלצת לעמוד להחתמת הדרכון יחד עם כולם.
הדבר הכי משמעותי שאני מבינה על בדסמ ועלי, בינתיים, הוא שמשחקים לא מעניינים אותי.
די בקלות אני יכולה לארגן שיהיו לי "משרתים". האל יודעת שפנו אלי כבר כמה עבדי ניקיון ומשרתי הסעות. כנ"ל לגבי מעסי-רגליים מומחים, מלקקי חור-תחת, מכבסי תחתונים. וכל זה "ללא תמורה". אבל עצם העובדה שאדם מציע את עצמו לשירות כזה מבלי שהוא מכיר אותי, הופכת את זה למשחק-בהסכמה. בואי נשחק רגע באדונית ומשרת, את תתעלמי ממני ואני אשרת אותך ואהנה מההשפלה. או גרוע מזה, את תתייחסי אלי (איזה שעמום!), תשפילי אותי ואני אהנה מזה. כלומר, הצרכים של המציע הם העניין פה, לא שלי. וזה בכלל לא מעניין אותי: המשחק הזה. לא מעניין אותי בדסמ במשחק. אין לי עניין להסכים לשלוט על מישהו שרוצה להישלט. אין לי עניין להישלט בפרק-זמן מוגבל, מוסדר מראש, שסופו (האורגזמה) ידוע. בעיני זה משעמם.
כשאני נסחפת להישלט, באותו רגע זה אינסופי. אני באמת רוצה לעשות כל מה שהוא אומר לי, באמת לא אכפת לי מעצמי, זה באמת קודם כל הוא. כשולטת, אני רוצה ממנו לא פחות. אני רוצה שהוא יעסה את רגליי כי זה מה שאני רוצה. לא מעניין אותי אם הוא נהנה מזה או לא. אם זה הפטיש שלו - סבבה לו, הרוויח. אבל אני אדרוש את זה גם אם זה ממש לא. אם זה משחק, הוא לא יסכים, הוא יתבאס. אם זה משחק, זה לא מעניין אותי. הטריפ של השליטה יכול להיות רק אמיתי.
זה מאוד מאוד קל, לפלרטט בדסמית. יש כל מיני קודים והרמות-גבה שאפשר לעשות כדי לצבוע את העולם המשמים הזה בקצת שחור-אדמדם. אבל זה סתם. זה משחק. זה כמו ללבוש מחוכים גות'יים בגיל 16, כשבתוך תוכך את קודם כל מדריכה בצופים וברור לך שתשכבי בפעם הראשונה רק עם מי שאת אוהבת באמת (אגב, זה לא קרה). הפלרטוט מסביב - הוא בכלל לא רלוונטי. זה סתם משחק. כיף לשחק אותו, בעיני הוא יותר מעניין ממה שנהוג לקרוא לו "מימוש" של תהליך הפלרטוט - הסשן, אבל לא יותר מזה.
כשאני רוצה בדסמ - אני רוצה את הדבר האמיתי. את מה שיאתגר את התחושות שלי, את מה שיאפשר לי להרגיש משהו חדש. בדסמ כמו ציפורניים ארוכות מהרגיל, שמאפשרות חתכים יותר עמוקים בנשמה.
שלישי - 11 נובמבר 2008
טעינה
פורסם לפני 661 ימים ב - 11 בנובמבר, 2008 בשעה 15:15
נגמרה לי הסוללה בויברטור.
"מותק, תטעין לי את הסוללה".
"אין בעיה, אני רק צריך למצוא את השניה כדי שאוכל להטעין אותה".
למחרת בערב: הויברטור לא עובד. אה! נכון, אין בו סוללה.
"מותק, הטענת לי את הסוללה?"
"לא, עוד לא מצאתי את בת-הזוג שלה."
"טוב, אז תבוא אתה."
שבת - 18 אוקטובר 2008
זכרונות מאירלנד
פורסם לפני 685 ימים ב - 18 באוקטובר, 2008 בשעה 19:52
הסתיו הביא איתו פרץ געגועים לקיץ אירי רטוב. ריח של סיגריות בלילה קר ונוטף זורק אותי לימים הלומי-גינֶס ורווי פיוֹת ומרחבים ירוקים, רוטטים ורטובים מערפל.
זיכרון אחד:
קילארני, אני מתעוררת בחדר הקטן שחלקתי עם שלוש בנות נוספות ובפי טעמו של חלום מוזר: אני הולכת בדרך ירוקה, השמיים מחשיכים פתאום ושתי עיניים זורחות מולי באש בתוך החשכה.
ארוחת הבוקר שלי היא שאריות של פחית גינס וטוסט מרוח בחמאת-בטנים. אני מספרת את החלום שלי לסְטֵף מניו-זילנד, ובּוֹבּוֹ האנגלי עוזב את החביתה שלו ומצטרף לשולחננו בעיניים בורקות. בלילה הוא חלם חלום דומה, הוא אומר לי, הוא הלך בדרך שהוא מכיר מהעיר בה גדל כשהשמיים החשיכו פתאום והוא ראה זוג עיניים גדולות מרחפות באוויר מולו.
בובו הוא הומוסקסואל בן שמונה-עשרה שיצא מהארון ונסע לאירלנד לבתק את בתוליו, "Because I really dig the Irish accent". הוא סיים את המשימה הזו כבר ביומו הראשון של הטיול שלו, ומאז התפנה למציאות האמיתית שלו – כשפים דרואידים. מדי ערב הוא קורא לנו את העתיד בעזרת מקלות מסומנים שהוא מטיל על הרצפה בכובד-ראש, מתעלם מן הבקשות הלעגניות לחזות כמה פיינטים של גינס תשתה הלילה כל החבורה. היום יום חופשי מתכנונים קודמים, ובמסגרת הבונדינג החלומי שנוצר בינינו אנחנו מחליטים לצאת יחד לחפש פיות ואולי מעגלי-אבנים בפאתי העיר הקטנה.
אחרי מספר קילומטרים על דרך-עפר לא מלהיבה אנחנו מחליטים, כשני הוביטים, לסטות מהשביל כדי לאכול את ארוחת-הבוקר השנייה שלנו במקום עם עצים. אנחנו מוצאים שביל דק שנכבש ברגליים קודמות שדרכו בו והולכים בו. כעבור מספר דקות אנחנו מגלים מעגל-אבנים קטן, שולי מכדי להיות מתועד במפה הדרואידית המפורטת של בובו. הוא מצטמרר להצעה שלי לאכול את הסנדוויצ'ים שלנו בתוך המעגל ממש ואנחנו נשענים על גזע עץ גדול מחוצה לו, אוכלים ושותקים. בובו קם לראות לאן ממשיך השביל הקטן, ומגלה שבהמשכו ניצבות שתי אבנים גדולות, מעין "שער כניסה" לשביל המוביל אל מעגל-האבנים. אנחנו בוחנים את האבנים ומלטפים את החזזית והאזוב הירוק שמכסה אותן, כשנשימתו של בובו נעתקת והוא אוחז בידי, מושך אותי לעמוד מול האבנים. הו עומדות, גדולות למדי, זו לצד זו. ברור שיד-אדם הניחה אותן שם. על כל אחת מהן חרוטה עין גדולה, ואנחנו עומדים, נפעמים, מול מבטן של שתי העיניים על השביל.
הן לא זורחות באש. השמיים לא מתקדרים. אבל אנחנו כל-כך In Awe, כמו שבובו אומר אחר כך, אנחנו מחזיקים ידיים ומתבוננים בהן, ומדברים על כל דבר אחר בדרך חזרה.
שבת - 20 ספטמבר 2008
"אינתלקטואלית ואינטיליגנאטית" - ככתוב
פורסם לפני 713 ימים ב - 20 בספטמבר, 2008 בשעה 23:11
“ An intellectual is a person who has discovered something more interesting than sex. ”
Aldous Huxley
ראשון - 14 ספטמבר 2008
שיא האנדר-סטייטמנט
פורסם לפני 719 ימים ב - 14 בספטמבר, 2008 בשעה 11:31
היה ממש ממש כיף!
שישי - 5 ספטמבר 2008
חִפצוּן
פורסם לפני 728 ימים ב - 5 בספטמבר, 2008 בשעה 22:39
חִפצוּן = אובייקטיביזציה. כלומר, להפוך משהו לאובייקט - לחפץ.
קשה יותר, כאשר מה שהופך לאובייקט הוא אדם. למשל, במחזה "חפץ" לחנוך לוין - המשפחה אינה מתייחסת לגיבור כאל אדם שלו רצונות, רגשות וצרכים, אלא כאל חפץ שיכול להיות שימושי ויכול להפריע, אפשר להתעלם ממנו ואף ניתן להשליכו. "למשל" נוסף הוא כאשר כותבים נגד החפצת נשים, כמו בטענה המוכרת שסרטי פורנו גורמים לגברים להתייחס לנשים כאל אובייקט (שוב, משהו נטול רצון או רגש, משהו לא-אנושי).
אבל לא עוד פוסט פוליטי בא כאן, אלא מעין תחושה שהתבהרה לי בימים ובשעות האחרונות - תחושת ההחפצה העצמית. בפורמט מסוים של חשיבה, אני יכולה להוליך את הקוגניציה שלי עד כדי תחושה שאני חפץ. זה דומה קצת לתחושת הנורא-הוד שחשים כאשר רואים נופי טבע ענקיים ומרשימים במיוחד, ו"פתאום מבינים" שאנחנו רק פסיק קטן וחולף על פני כדור הארץ, שהוא פסיק קטן וחולף בגלקסיה, שהיא פסיק קטן וחולף ביקום כולו, וכו' וכו'. זה דומה לתחושה הזו, אבל זה לא אותו הדבר.
תחושת הנורא-הוד, יחד עם האימה והחלחלה שהיא מעוררת לעיתים, משמרת בתוכה גם את ה"הוד" - משהו נפלא, נאצל, שגיב. השילוב של השניים, ההתפעמות, מה שמכונה גם "הנומינוזי" , גורם לאנשים לרצות לעשות דברים: להודות למישהו (נגיד, לאלוהים), לשמח אחרים, לפעול איכשהוא כדי לשנות את חייהם לטובה. אנשים שחווים את הנומינוזי נוטים להתבונן הלאה כשהם בגדול חיוביים יותר, זאת אומרת, אם הם לא במשבר אקזיסטנציאליסטי, זאת אומרת אם הם לא אני.
תחושת ההחפצה העצמית, לעומת זאת, מכילה רק את ה"נורא" מתוך הצירוף "נורא-הוד". בעצם ההגדרה הזו קצת קשה, כי לפחות באופן בו אני חווה אותה, ההחפצה-העצמית אינה "נוראה". היא פשוט מה שהיא, התואר "נורא" אינו מוכל בתוכה אלא הוא פרשנות. ההחפצה העצמית היא דבר נטול-הוד. אני אנסה לתאר את מה שאני חווה/חוויתי (כי אני לא מחזיקה את זה בכל רגע ורגע):
בהתחלה אני מרגישה סוג של אחדות עם המקום בו אני נמצאת. זו תחושה שלווה, מלווה בנינוחות ומעין השלמה. אני מרגישה שהמקום בו אני נמצאת - המקום הפיזי - הוא בדיוק המקום שנכון עבורי להימצא בו באותו הרגע. אני מרגישה שאני חלק מהמקום הזה, אחד מהמרכיבים של החדר.
אני מרגישה שאני חלק מתוך השלם שהוא (בדוגמא הזו) החדר. יחד עם השולחן, המזרון, התמונות, המזגן - אני מה שהופך את החדר הזה למה שהוא (למשל, חדר-שינה). בלעדי הוא לא יהיה שלם בתור חדר-שינה, כמו שאם אוציא את המיטה היא תהיה חסרה בו (אבל לא במטבח).
אני מרגישה שאני והמיטה, אני והתמונה, אני ומנורת-השולחן, שוות. לכולנו יש ערך זהה, ותפקיד זהה ביישות ההרמונית-כרגע הזו.
התפקיד שלי מכריע והכרחי כדי לקיים את היישות הזו בדיוק כמו זה של המזגן והשולחן.
אני שולית וניתנת להחלפה בדיוק באותה המידה.
אני נחוצה פה כי אני חלק מהמקום הזה. בהעדר אני מכאן, צריך יהיה להחליף אותי. ניתן להחליף אותי.
ניתן להחליף אותי. זה בסדר מבחינתי, וזה מה שגורם להעדרותו של ה"הוד". חד-הפעמיות הזו לא גורמת לי לחוש שעלי להספיק המון, להספיק הכל, "לבלוע את העולם", "להשאיר את חותמי על היקום", להפוך את השכונה שלי למקום טוב יותר או כלום. חד-הפעמיות הזו גורמת לי לחוש שממילא זה לא משנה. זה לא משנה.
אז אני ממשיכה לשבת על הרצפה. אני מרשה לעצמי לא לעשות כלום.
שבת - 23 אוגוסט 2008
חוב של תודה לקהילה ההומו-לסבית
פורסם לפני 741 ימים ב - 23 באוגוסט, 2008 בשעה 18:12
זהירות, פוסט רציני.
המחשבות לכתוב את הדברים הללו עלו במוחי איפשהו סביב יוני השנה, אבל התעצלתי.
ביוני השנה (כמו ביוני בכל שנה) נערכו מצעדי הגאווה השונים של קהילת הלהט"ב בכל מיני מקומות בארץ. אני צעדתי בתל אביב ובירושלים. למצעד שנערך הירושלים הגעתי במיוחד - אמנם פעמיים בשבוע אני בירושלים, אבל הקהילה המרגיזה הזו היתה חייבת לקבוע את התאריך ביום בו אני בד"כ בתל אביב. ובכל זאת טרחתי והגעתי.
כבר הייתי במצעדי גאווה בעבר. שניים בתל אביב (ממש מזמן), שניים בירושלים. המצעד האחרון אליו הגעתי בירושלים (לא כולל השנה) היה ב-2005, זה שדקרו בו שניים מהצועדים. הייתי מאוד רחוקה ממקום האירוע וכשחיכיתי בגן הפעמון שכל היתר יגיעו לא הבנתי למה התנועה כל כך דלילה ויש מן אווירת נכאים. מאז לא הגעתי למצעד הירושלמי. ההיסטוריה האישית שלי עם דקירות בגן הפעמון לא הועילה כדי לגרום לי לבכר אידיאולוגיה על פני בטחון אישי ובאופן כללי גם גרמה לסוג של עייפות החומר והרוח בכל הקשור במאבק, אידיאולוגיה, חשיבה וסובלנות כלפי האחר.
השנה הגעתי.
זה היה שילוב של כמה גורמי-לחץ: הראשון במעלה היה הבלוג המעולה של נילי ונילי, אותו היא ממשיכה לפרסם בפלטפורמה סודית במיוחד, ובו לאורך החודשים אפריל-מאי היא סקרה את תלאות המצעד מול הבירה, ובאופן זדוני גם פימפמה כמה חשוב למי שחושבת שלפעמים צריך לעשות דברים חשובים להופיע, לצעוד ולהשפיע.
גורם שני וחשוב הוא בחור צעיר עימו היו לי מספר מפגשים במסגרת אחת מעבודותי. בעקבותיו פגשתי לראשונה טרנסקסואלים (MTF, FTM), הכרתי את אחד הנדקרים מהמצעד ההוא, שוחחתי עם אם גאה לבן הומו ועוד כל מיני.
גורם שלישי הוא האמונה הבלתי מעורערת שלי בעשייה, בייחוד כשהיא מלווה בכיף - והיי, הומואים זה כיף, אירוויזיון ונצנצים וכאלו.
אבל משהו השנה היה אחרת. השנה, לראשונה, הרגשתי שאני נמצאת במצעד הזה לא כתומכת-מהצד או כסטרייטית אוהדת. השנה הרגשתי שזה במובן מסוים גם המצעד שלי. לראשונה, הגעתי למצעד עם חברות שגם הן מרגישות שהמצעד קשור אליהן באופן אישי (והן לא סטרייטיות-תומכות, עד כמה שמקומן של אלה חשוב ביותר). בתל אביב צעדתי עם הגבירה-הו וידיד שלה, בירושלים היו שם גם נ' ונילי, זיזו ובח"ל ועוד כל מיני פנים שהכרתי משהותי בת השמונה שנים בבירה.
מצעד הגאווה הוא שלי, ושל כל אחד, כיוון שמדובר בהפגנה למען זכויות אדם. כמו בשיר הידוע, אחרי שיקחו את ההומואים, הכושים, הקומוניסטים והיהודים - יבואו לקחת גם אותי, ולא יהיה מי שידבר. זכויות אדם כמו הזכות להביא ילדים לעולם, לגדל אותם, להינשא, לקבל משכנתא, לרשת, לא לחיות בפחד, לקבל יחס הוגן מהרשויות ועוד ועוד.
ההעדפות המיניות הבדסמיות שלי שמות אותי במקום מעניין של בחירה. בניגוד לקהילת הלהט"ב, אני יכולה לממש את המיניות שלי גם בלי שאף אחד ידע. מה זה עניינו של מישהו, איפה אני מבלה ומה אני ובן-זוגי עושים בלילה במיטה? אם נרצה, נביא ילדים לעולם, ולא נזדקק לתהליכי הכרה מיוחדים. אם נרצה נינשא ונתחייב על משכנתא לבנק בכל הממסדים המסורתיים והתהליך יהיה פשוט. ההעדפה האישית שלי לשוטים ועקרבים לעולם לא תהיה עניינו של שום פקיד, לפחות לא מכורח תפקידו.
ומצד שני, כבר תקופה מסוימת שאני מרגישה צורך לספר לחברים שקרובים אלי, לצא מהארון באיזשהוא אופן. לא כי כל כך דחוף לי לספר להם על האופן בו אנחנו מזדיינים; אלא כי אני מרגישה שהצדדים הסאדיסטיים שלי, המשיכה שלי לכאב - שהם פן באישיות שלי, חלק מהזהות שלי, ולא רק חלק מהמיניות שלי. אני נמצאת במקום של בחירה, כי אני לא חייבת לשתף. אני יכולה לבחור לעולם לא לתת ביטוי לחלק הזה של אישיותי מול אנשים מסויימים. אני יכולה אפילו לבחור לא להתעסק בזה בכלל, גם לא מול עצמי.
אני מרגישה שאנשי קהילת הלהט"ב, אלו מהם שבוחרים לממש את החלק הזה באישיותם ובמיניותם, נאלצים להתמודד עם שאלות מורכבות הנוגעות לזהות שלהם, לפרק אותה ולבנות אותה מחדש ולהתייחס אליה. אין להם ברירה אלא להתמודד עם שאלות כמו "האם אני לסבית או דו-מינית?" "עם מי אני רוצה לחיות בזוגיות, אם בכלל?" "מה הצדדים הגבריים שלי אומרים עלי?" כמי שנמצאת בזוגיות סטרייטית, הטרוסקסואלית ומונוגמית, כלומר, זוגיות הנראית סטנדרטית לגמרי כלפי חוץ, יש לי את כל התנאים להתעלם לחלוטין מהשאלות הללו.
אבל החשיפה לקהילה הלהט"בית, שהחלה אצלי במצעדי הגאווה, חשפה אותי גם לעיסוק בשאלות הללו, ומצאתי את העיסוק הזה מעניין. מצאתי ששאלת הזהות המינית נוגעת גם לי. מצאתי שבכתבים הנכנסים תחת הקטגוריה "תיאוריה קווירית" יש הרבה דברים שנוגעים גם אלי, באופן אישי, אפילו שלא זיהיתי את עצמי באופן חד משמעי עם הקהילה הזו. תקופה ארוכה ראיתי בעצמי תומכת אוהדת מן הצד. לא סתם התעורר בי "עניין משונה" ב"כל מיני דברים שקשורים להומואים". במקום בתוכי הרגשתי שמדובר בשאלה שהיא מעבר להעדפה מינית, מעבר לשאלה "עם מי אני מזדיינת". סוגיית הזהות היא כן דבר שהעסיק אותי, וכמו שבנעורי נפתחו לפני כאופציות הבודהיזם, תורות דתיות ורוקנ'רול, הרי שבבגרותי נחשפתי גם לעולם המחשבה שבו אין מתעלמים עוד מהמקום של המין ושל המיניות במה שהופך אותי לאדם.
מכאן אני מרגישה שאני חבה חוב של תודה לקהילת הלהט"ב. התודה היא על כך ש"הם" "אילצו" אותי להתבונן בהם, דרך מצעדי הגאווה. כשמצעד הגאווה עובר בעיר, אני נאלצת להסתכל, וגם אם אני לא רוצה, חלקים מסוימים בתוכי נאלצים להתמודד עם השאלות המורכבות שעולות מעצם הימצאותו של אחר מולי, איתי. אני שמחה על כך. אני מרגישה שנפתחו בפני יותר אפשרויות להיות. עוד אופציות של הגדרות, עוד וריאציות של מי-אני. נפתחה בפני אפשרות לתת שם לעצמי שאינו מקובע כמו "סטרייטית מונוגמית", אלא שם דינמי. פגשתי מודלים חדשים של נשים, של גברים, של נשיות וגבריות ושל הטווח. זה מאתגר לי את המחשבה ומרגיע לי את הנפש בו-זמנית. ולא הייתי נפגשת בכל אלה אלמלא אנשים בקהילה הקווירית היו מתעקשים להיות בחוץ ומאפשרים לי להסתכל. אז על כך, תודה.
שלישי - 19 אוגוסט 2008
דראם נ' בייס
פורסם לפני 745 ימים ב - 19 באוגוסט, 2008 בשעה 23:16
פעם הייתי בליינית. זו היתה תקופה שבה היה קל לעשות את זה: רק השתחררתי מהצבא, עבדתי במשמרות, נהגתי באוטו של ההורים והייתי מידה אחת פחות בחצאית. את נעלי ה-ב' שגנבתי ממחנה 80 צבעתי במשחת נעליים בצבע כסף (יש דבר כזה), ידעתי להשתמש באייליינר ועשיתי יותר משדיברתי. בארון בחדר שלי בבית של ההורים עדיין שמורה מיני שחורה עשויה סאטן עם תגית של "אריסטו שמט" בצד.
המקום שהכי אהבתי היה ה"דינמו-דבש" (שמרוב שהוא נעלם אין אפילו לינק נוסטלגי לתת אליו). אהבתי, כי לא היתה שם סלקציה. האידיאלוגיה שלהם היתה שהמוזיקה עושה את הסלקציה, וזה היה נכון. פעם הגעתי והיה מחורבן. יצאתי החוצה ובדלת שאלו אותי מה קרה. אמרתי שאני לא נהנית והם נתנו לי את הכסף שלי! בלי שביקשתי. מצד שני, אולי בגלל זה בסוף הם סגרו. המוזיקה עשתה את הסלקציה, ואני לא הבנתי במוזיקה שם כלום (באופן כללי במוזיקה אני לא "מבינה"). שנים אחר כך הסתבר לי שמה שהיה בשבילי יציאה של יום שישי בערב (גם כן בליינית: יצאתי רק ביום שישי, כי למחרת לא צריך לעבוד. גם היום זה די ככה, רק מינוס היציאות של יום שישי) - מה שהיה בשבילי עוד בילוי במועדון, היה למעשה טובי הדי.ג'ייז מהעולם, בהופעות חד-פעמיות. פלא שכל כך נהניתי?
חודשים עברו ואחר כך שנים, עבדתי לירושלים ולאוניברסיטה והחברים שאיתם ביליתי נסעו לכל מיני חוצלארצים ואני נתקעתי עם מסיבות הסטודנטים המעאפניות של ה"קמפוס" ועם ערבי הגייז ב"לילה" בירושלים. העבודות שבחרתי הלכו והחמירו ובסוף נהייתי רצינית. עכשיו אני בת שלושים ואחת (כמעט) כמו גבר בלי ויאגרה: רצון תיאורטי, בפועל אין לי כוח. והחצאית ההיא מאריסטו-שמט עולה עלי, אבל נראית זוועה.
כל זה כי היום שוטטתי באתר השרת העיוור ופתאום החלטתי, I don't know what possesed me, לחפש את צירוף המילים Drum N' Base. לינק גילגל ללינק, לפי האתר הדברים הכי מעניינים שנעשו בתחום לאחרונה היו ב-2005, נפלתי על לינק למייספייס של "התפוחים", ועכשיו אני שומעת את זה ברקע ומרגישה שהגעתי הביתה.
יש משהו במוזיקה שמתאימה, מוזיקה שאוהבים - גם כשזה משהו חדש לגמרי, שמעולם לא שמעתי, אם זה מתאים לי, זה הופך שלי תוך עשר שניות. ככה היה בפעם הראשונה ששמעתי את לד זפלין, ישר הרגשתי שהם מנגנים מתוך הלב שלי, ידעתי שאני אוהב את זה לנצח ואת כל מה שדומה לזה בדרייב, בחיבור - בלי יותר מדי מילים על גיטרות ועיבודים, בהם אני לא מבינה כלום.
האמת שמה שאני מתגעגעת אליו זה לא ללבוש חצאיות ממש קצרות (מי עוצר אותי?) או ליפול למיטה מסריחה מסיגריות בחמש לפנות בוקר; מה שאני מתגעגעת אליו זה לאבד את עצמי לתוך המוזיקה. להיות בקהל של אנשים קופצים ולרקוד בלי להרגיש. להרגיש את הדי.ג'יי מרים אותי, איך הערב נמשך ונמשך ואין מצב שאני מתיישבת בכלל, שהכל בי זז ורוקד, שאני כולי תופים ובסים. הפעם האחרונה שזה ממש היה לי היתה בהופעה של Coldcut . הם היו בארץ, המדהימים האלה, ואני ראיתי את הבמה עם מסכי הוידאו, הבמה שבמקום כלי נגינה היו עליה שלושה לפטופים, וגמרתי מרוב עונג, ורקדתי מלשכוח. הפלאסק של ידידי ג' עדיין נמצא מאז בבגאז' של המכונית שלי, לא נראה לי שאחזיר לו אותו.
בנו לימיט בשישי היה מאכזב - הסריח מסיגריות בטירוף, היה מלא ונילים וצפוף בלי מקום לרקוד בכלל. התקלוט היה סבבה, סוף סוף לא היה איטי מדי מכדי לרקוד (רק שלא היה מקום), אבל שושו תפסה אותי במבט בוהה ועלתה עלי: "זה ממש לא המוזיקה שלך, נכון?" "לא, ואני ממש סובלת", עניתי לה. אז מה אם נולדתי ב-77 (הי, בקרוב יש לי יום הולדת, הכינו את פנקסי ההמחאות), זה אומר שנגזר עלי לחיות עם נוסטלגיה של העשור עם המוזיקה הכי איומה בהיסטוריה? אני התבגרתי בניינטיז, ואני משפשפת רחבות עם בס-תופים.
בקיצ, מי מוצאת לי מסיבה וגם באה איתי?
ראשון - 17 אוגוסט 2008
תגלית אינטרנטית נחמדה
פורסם לפני 747 ימים ב - 17 באוגוסט, 2008 בשעה 22:54
באדיבות Blondie Be Good
סדרה שמעולם לא שמעתי עליה, עד הערב, אבל כבר מצאתי ציטוט שאהבתי. ציטוט של דמות ששמה הוא... Queenie - שזה כמעט אני!
