החיים הם לא קו ישר. כשבמוניטור לב רואים קו ישר, זו אינדיקציה ברורה למוות. עכשיו, יש נסיגה. זה בסדר בכלל. נסיגה היא משהו, שאחריו יש נסיקה. משהו שהוא חלק מהחיים.
***
הגננת הוציאה פוסט מזעזע בתפישתי. לפוסט של הגננת. אני רוצה להתייחס לכתוב שמה. אני רוצה להתייחס פה, כי זה חשוב, פה, לדעתי. אכתוב את הפוסט הזה כתשובה לפוסט שלה, בגוף שני. למרות שאני חושב שהפוסט הזה יכיל אמיתות מאד חשובות ועקרוניות לגבי הבדסם בכלל, כפי שנתפס בעיני.
***
אין פה שום מאבק בכלל, וזו לא מלחמה בכלל בכלל {לא עלינו} {מי ישמע}. יש פה עימות בין רצונות, כאשר שני הצדדים רוצים את אותה תוצאה בכלל. התוצאה הרצויה היא, שהסאבית תתמסר/תיכנע לרצון אדונה. הסאבית נהנית כאשר הדום מכניע אותה, שהרי אחרת היא לא סאבית בכלל. הסאבית רוצה לראות בדום שלה מלך, ולכן נענית לרצונותיו.
יש פה משחק חיזור בכלל, ואני אוהב לתת את הדוגמא של הזדווגות במשפחת החתולים. החתולה רוצה שהחתול יזיין אותה. אבל היא משחקת את הקשה להשגה. החתול מנסה לתפוס אותה בגרון, ולנשוך, וחזק, להכניע אותה. החתולה מנסה לברוח ממנו, לשרוט אותו, לנשוך. אבל בתוך תוכה, רוצה עד כלות, שיתפוס אותה בצוואר, עם השיניים, ורק אם הוא מצליח, זה מה שעושה אותו ראוי עבורה. או אז, היא נותנת לו, אם אפשר לקרוא לזה כך, לתת, כשהיא אחוזה בשיניו, שותתת דם. אבל אז כשהיא אחוזה ככה, היא בחרה בו מכולם, לזיין לה את הצורה, ולהיות אבי גוריה. שהרי הייחוס הגנטי שלו נושא חן בעיניה, והרבה בזכות העובדה שהצליח להכניע אותה, דווקא באופן הכוחני הזה.
לסכם את הנקודה הזו, יש פה עימות בין רצונות, כאשר שני הצדדים חושקים בעצם באותה תוצאה. בדרך הזו, מוזרה ככל שתהיה. זו לא מלחמה בכלל, ובטח שאין מנצחים ומפסידים {לא עלינו}.
***
סאבית/שיפחה של מלך, היא מלכה בעצם. כל זה כמובן בתנאי שהיא עושה אותו מלך. אם היא מצליחה, {לא עלינו} , לעשות אותו סתם מישהו, שהוא לא מלך בכלל. זה עושה אותה שיפחה של סתם מישהו, מה שהופך אותה לכלום בכלל. את זה אף אחת לא רוצה. כל סאבית רוצה להיות סאבית של מלך. אבל כדי שיהיה מלך, היא צריכה לעשות אותו כזה, בעיניה. שהרי כל ההתמסרות הזו, ויחסי השליטה בכלל, מונעים בכלל, מהסאבית. היא זו שרוצה לתת, שהרי אחרת, זה בגדר אסור לקחת בכלל.
***
לרצות את הדום, כדי שהוא יהיה מאושר, למרות שזה לא גורם אושר לסאבית, זו כמעט הטעות הכי גדולה שיש בכלל. זה בכלל מונע מהרצון של הסאבית, שהמניע לאושר שלה, נעוץ בין היתר בתודעת השרות שלה, ברצון הכנה והעמוק שלה, לעשות את הדום שלה מאושר. זה מה שגורם לה אושר. לא בזה שהיא מבטלת את עצמה חלילה. בזה שהיא מקדישה עצמה לשירות הדום שלה. זה מה שהיא זקוקה לו. היא בעצם לא עוסקת באופן ישיר במה שהדום שלה רוצה. היא עוסקת במה שהיא רוצה, ורק בעקיפין, גורמת לדום שלה אושר, על ידי עיסוק במה שגורם לה אושר בכלל.
***
והגענו לטעות הגדולה מכל. שהיא בגדר אבי אבות הטומאה בבדסם בכלל, לדעתי. החשש מזה שיעזבו את הסאבית, כמניע ללרצות, הוא החטא הכי גדול שאפשר בכלל. זה בדיוק המקום שממנו צומחת מערכת יחסים מתעללת נפשית. איום בעזיבה, בין אם במרומז, בין אם מתחת לפני השטח. בין אם נאמר באופן לא גלוי, כך שאיפשהו, הסאבית מרגישה, במסר מפותל ומוסווה, שהיא עלולה להעזב, אם לא תרצה את אדונה. זה בדיוק המנוף, שמנסיוני, משמש את מקרי ההתעללות הקשים ביותר. שהרי כפי שאמרה הגננת, וזה נכון, דום יכול להסתדר בלי הסאבית שלו, אבל לסאבית קשה להסתדר בלי אדונה.
אסור בתכלית האיסור, להשתמש באיום בעזיבה, כדי להשיג התמסרות. זה אבי אבות הטומאה. גדול החטאים הבדסמים בעיני.
***
הדום לא עוזב את הסאבית שלו. הוא מעניש אותה. זה אשמתו בכלל שהיא לא עושה כרצונו. הוא לא חינך אותה טוב. נכשל בתפקידו. יש לו לכעוס רק על עצמו בכלל. ייתכן שיתן לה עונש כה גדול, שהיא לא תוכל לעמוד בו, ותעזוב. עדיין, גם במקרה הזה, זה אשמתו שהיה צריך להגיע לעונש כה גדול שהסאבית לא יכלה לעמוד בו.
בדומה למלך, שיכול להכניס נתין שלו לכלא, על עבירה פלילית למשל. הוא לא מגרש אותו מהממלכה. שהרי מלך בלי נתינים הוא שוב, לא מלך בכלל.
מקרה של פרידה, יכול לקרות, בכלל לא מבוסס על רקע בדסמי. בגלל חוסר התאמה בדברים עקרוניים. זה קורה, ויקרה. בכל מקרה זה לא אמור להיות משהו שקשור לאופי הבדסמי של הקשר.
לפני 17 שנים. 11 בנובמבר 2006 בשעה 19:51
