...הוצא מהקשרו...

אמנם החורף מפנה את מקומו לאביב,

שבמדינתו החמה - יפציע מבלי להכזיב.

וטיפות הגשם שזלגו בכל מקום אליו חדרו,

יעלמו לתקופה מחיינו לאחר שהרטיבו ולא חדלו.

ובמקומם יצוצו להם אגלי זיעה,

שעליהם נשמח לוותר ללא כל בעיה.

אך על טיפות אחרות מקטגוריה נוספת,

לא נוותר לעולם ללא קשר לעונה הנכספת.

טיפות שעווה הזולגות מהנר,

והצבע לא משנה - כזה או אחר.

כאלו שנוטפות על העור ביודעין או בהפתעה,

צורבות בכאב את השדיים או הערווה.

מכסות בטן חשופה או ישבן לפני או אחרי הצלפה,

עם פגיעתן משחררות אנחת כאב אצורה.

מתוות להן מסלול במורד הגוף,

עד שמתביישות במקומן ונותרת שם עד הקילוף.

מותירות כוויות קלות במקומות הרגישים,

ובשילוב קרח עשוייות להטריף את החושים.

ממתינה עירומה בפינת החדר על ברכיה,

פניה מופנות לעבר הקיר החשוף שלפניה.

עוטה כיסוי עיניים כפי שהונחתה,

ידיה מתוחות אל מאחורי גבה.

כשפותח את הדלת - גופה נדרך,

מתיישב על הכורסא חרישית - מנשנש להנאתי כעך.

הכוס מממתינה לי על השולחן - מלאה במשקה השחור והצונן,

כשלוגם ומרווה את צמאוני - עליה מתבונן.

נשימותיה מהירות וקצובות,

ממתינה חרישית לבאות.

בכוונה לא אומר אף לא מילה,

רק צופה בדומיה בגופה הבשל שבפינה.

היא מנסה לרחרח את החדר ולזהות את ריחי,

אולי לבית נכנס אדם זר - בין במקרה ובין ביוזמתי.

סובב סביבה ולופת את תלתליה,

ובמשיכה אחורנית מבהיר לה לעמוד על רגליה.

מעביר יד גסה על עורה,

ולמרות שתיקתה הרועמת חש במצוקתה.

אין היא יודעת כי עוטה אני כפפות,

והמגע שחשה בו מבלבל לה מעט את המחשבות.

כמו תמיד - אין היא ממש יודעת למה לצפות,

וחושיה המחודדים עובדים כעת שעות נוספות.

המגע על עורה גס למכביר,

מכה וסוטר לכל איבריה בכוח סביר.

היא חונקת את כאבה ומתייסרת,

ולשולט המתעמר בה - בהחלט מתמסרת.

דואג להטעות אותה ולנהוג כעת בצורה אחרת,

במגע... בכאב... ובכל מה שממני היטב זוכרת.

רואה עד כמה היא מוטרדת מהעובדה,

שלא בטוח שאת מי שמטפל בה כעת - אכן מזהה.

ממשיך לבחון את סף הכאב שלה,

תוך שימוש בכל חפץ שקודש למטרה.

צלילי החבטות והאיוושות נשמעות היטב,

והסימנים הנותרים על גופה מאוששים את הכאב.

לעיתים גופה נרתע לאחור כמנסה מהכאב להתחמק,

אך מייד מבינה כי אינני מתכוון לוותר ומעוניין את תאוותי לספק.

מקפיד עדיין לא להשמיע את קולי,

ופקודותיי מבוצעות רק באמצעות ובהתאם למגע ידי.

מענה את פיטמותיה המתוקות,

לאחר שסיימתי את שדיה - בחוזקה להכות.

כ"כ אוהב להביט כך בשדיה המתנדנדים,

כשלהם דואג מבעוד מועד לחבר במצבטים - משקולות כבדים.

גם על שפתיה הונחו אטבים לרוב,

שרטיבות מתוקה מאיברה החלה לזוב.

רק לאחר ששמעה את קולי מעט נרגעה,

והתוודתה כי עד אז היו ספקות רבות בליבה.

הריח השונה והמגע שספגה,

היה שונה הפעם מכל מה שמכירה.

עטפתי אותה בזרועותיי להכלה,

והקפדתי להשביע ו...לו רק מעט מרעבונה.

לעיתים היא מדברת הרבה מעבר לגבולות המותרים,

חודרת עמוק אל תוך חיי הפרטיים.

היא יודעת כי אני קנאי לכך בצורה יוצאת דופן,

ולא מאפשר לה זאת בשום אופן.

זה לא שהיא לא מכירה אותי או את אורחות חיי,

אלא שלפעמים היא מתחילה לחפור יותר מדי.

ברגע שזה קורה היא זוכה לקבל מייד מחסום לפה,

בין אם ע"י גאג או באמצעות משהו יותר מהנה.

היא מורדת מייד על ברכיה,

מאחורי גבה קשורות ידיה.

ואיברי ננעץ עמוק בתוך פיה,

שעד לא מזמן טחן את המוח ושאלות לרוב השמיע.

יש והיא נדרשת למצוץ כמו ילדה טובה,

או שדווקא אוסר עליה זאת והאיבר רק נדחף - סטאטי לתוכה.

סותם את פיה המלוכלך בעזרתו,

וכשאחליט - יטנף אותו יותר במלוא עוזו.

בכל פעם שהיא מבצעת יניקה/מציצה אסורה,

או בטעות נוגעת בו בלשונה ללא אישור או הוראה.

סוטר לה או מצליף על גבה או ישבנה,

ושוב מכניס אותו לפיה עמוק - כבתחילה.

ישנן פעמים שהיא אפילו לא אמרה מילה,

רק מגיע - וכבר דוחף לה אותו פנימה גם ללא כל סיבה.

בין אם היא אוהבת זאת או לא - אין זה משנה,

העיקר שסותמת קצת בייחוד כשזה אפילו מהנה.

לרוב... לא תמיד נותן לה להביט על איבר מיני החשוף,

למרות שחפצה בכך במבט חצוף.

אך לעיתים נכמרים רחמיי עליה,

בייחוד כשמועך בחוזקה את שדיה.

אזי מוציא מפיה את האיבר הזקור,

ומציג אותו לראווה מול עיניה היפות כאמור.

נהנה לראות אותה בוחנת בשקיקה את כולו,

מביטה בעטרה התפוחה, בגופו ובנקב שבמרכזו.

שניות אחרי זה נתז לבן מכסה את פניה הסמוקות,

שהטיפשונת לא שיערה כי יבוא בצורה שכזאת על פניה היפות.

סומק של מבוכה והשפלה צובע את לחייה,

כשנוטפת היא את זרעי מפניה אל עבר שדיה.

אך את הלקח היא לא מפנימה ולומדת,

ועל הטעויות הללו - שוב ושוב חוזרת.

וכאילו בכל פעם ללא מורא וחשש,

מופתעת מה"עונש" המוכר מחדש.

פגישת חברים ביער נידח,

ואת לא מבינה עוד מדוע צרפתי אותך.

השקט מופרע מציוץ ציפורים,

קצת צחוקים והמון ריכולים.

קפה מהביל שנמזג לכוסות,

שריחו המעלף עולה לארבע רוחות.

אוחז בשערך וגורר אותך למרכז המעגל,

וכעת לפרצופך נוסף עוד נופך - ...מבוהל.

את מושלכת אל השמיכה הפרושה על האדמה,

ועיניי החבורה מופנות לעברך פעורות לרווחה.

קושר את פרקי ידייך בחוזקה,

ומחבר אותן לחבל המשתלשל מענף עץ הצפצפה.

עינייך היפות מכוסות היטב,

והגאג שבפיך כבר החל להירטב.

מפשיל מעלה את שמלתך האביבית שקנית אמש,

פלחי ישבנך העסיסי בוהקים אל מול קרני השמש.

איוושה מפלחת את הדממה,

ולאחריה נשמעת צרחה מקפיאה.

פס אדום נצרב על הישבן,

ולצידו נצברים פסים נוספים ללא אומדן.

מסכות מסתירות את פני הנוכחים,

מקשות על זיהוי פני המשתתפים הצופים.

מחייכים בהנאה עם כל הצלפה,

מטים אוזן להיטיב להקשיב לקול סיבלה.

מלטף את לחייה הסמוקות,

ואט אט ידיי מטה גולשות.

פורם בעדינות את כפתוריה,

ועד שמבינה מה קורה - כבר נחשפות לעיני כולם - שדיה.

פיטמותיה נפולות מכובד משקלם,

דואג להרימם - למען יראו אותם כולם.

היא משתוללת כחיה פצועה כשמבינה כי מביטים בה - חשופה,

ואין היא מבינה הטיפשונת כי כך היא יותר מגרה.

שדיה מתנדנדים לכל עבר בפראות,

עת שמצבטים לופתים את פיטמותיה באכזריות.

משקולות מושכות ומכבידות,

והכאב מתגבר כשידיי על דדיה סוטרות.

היא שומעת היטב את ההערות שנזרקות,

אך אין ביכולתה את גזר דינה לשנות.

יד מגששת בין יריכיה,

אצבעותי מפשקות לרווחה את שפתיה.

את איברה כלל לא מקפח,

ועל הזכות להתעלל בו לעיני כל - לא פוסח.

מציג לראווה בפני כל את גופה,

ויודע עד כמה מכך מבויישת ונבוכה.

דוחף תותב עמוק בין רגליה,

וסומק צובע יותר את לחייה.

קושר אותו בחוזקה כך שיישאר במקומו,

עד שכמעט ולא נראה כי בא אל קרבו.

ממשיך להספינק בהנאה גלויה,

וכך ההנאה נמשכת לה עוד שעה ארוכה.

האנשים המסתובבים בחוצות,

בולטים בשלל תחפושות ססגוניות.

מזכירים לי זכרונות רחוקים,

שלאו דווקא מקוטלגות אצלי בצד של ה..."טובים".

מעולם לא אהבתי את החג הצבעוני והרועש,

ממופעים והמולה תמיד השתדלתי להרחיק את עצמי כמו מאש.

שנאתי להתחפש - בתחפושות מקוריות עליהן (גם) החליטו בשבילי,

כשלצורך הכנתם סבתא ואמא עמלו שקדו ויצרו משך שבועות ארוכים - עבורי.

נזכר איך נאלצתי להשתתף בתחרויות תחפושות,

ותמיד להצביע לקוסם שיבחר בי - על הבמה לעלות.

סעדי במרומים יעיד,

כי לא חפצתי בכך מאז ומתמיד.

הורגלתי מילדות את נפשי וגופי ביד אחרים להפקיד,

וכל אחד יכל לתפוס בעלות ועלי להקפיד.

ילדים המחופשים ל- ליצנים, רופאים ואחיות,

הציפו פחדים שבגינם אף זלגו מעיניי דמעות.

טקס הכנת משלוחי המנות,

כשכל אחד מהילדים מתפלל לקבל את ה"שוות".

משחקי הגמד והענק,

שכל שנה חשתי עד כמה שוב אני נדפק.

מבוייש ונכלם מהתחפושת מייחל תמיד שהחג יסתיים,

ואוכל כבר לשוב חזרה למקומי השליו בהקדם.

מזל לפחות שהמנהג המקובל היום עוד לא נולד אז,

כשכבר במשך שבוע לפני החג כל יום מתחפשים במשהו יותר ויותר נועז.

מאמין כי רבים מכם יחלקו על דעתי,

ומבחינתם דווקא זה החג הכי הכי.

אך מה לעשות שמסיבות כאלו ואחרות הוא מדבר אלי הרבה פחות,

מזל שביחס לשאר החגים הוא קצר - נו... העיקר שקיים יתרון קטן לפחות!

הכל כולל הכל היה כבר מוכן ומזומן,

כולל המחשבות שעושות לי במוח תמיד בלאגן.

בתא המטען מונח כבר תיק אביזרים,

ובראשי סיימתי כבר לרקום תכנית מפורטת במס' שלבים.

מציף ונזכר בשיחות ותכתובות,

ומגבש בעזרתן גם את הבאות.

למעשה, היו מתוכננות הפתעות רבות ומעניינות,

אך הנעלם החסר מנע מהם לבסוף לקרות.

כעת אין דרך לדעת אם יתגשמו אי פעם,

או שמא סופן להיגנז - כי כבר אין בכך כל טעם.

לא אחת אני נדרש להרצות,

בין אם במקום עבודתי או בהתאם להזמנות.

מצוייד במחשב האישי אשר עליו מצגות,

מתחבר למקרן באולם בכדי שכולם ייטיבו לראות.

שם לב לעיתים בעינים בוהות,

בשומר המסך בדמות אותו הניק - שאמצתי להיות.

אותו ניק שלאחר כברת דרך רבה שוקל כעת להחליפו,

במשהו שיותר ישקף את הוויתי כיום - (לפחות בעיניי) מקודמו.

יש ואני מזהה על מצחם של הנוכחים קמטים,

כשלבטח בליבם תוהים ומנסים ליצור הקשרים.

האם העומד למולם אכן קשור לאותו הניק שמכירים,

או שמא מדובר רק ב... סתם איזשהו צירוף מקרים.

נהנה להשתעשע ולזרוק לחלל רמזים,

ולהביט בהם ולנסות לזהות אם הם גם "בעניינים".

גם במשרדי מס' אלמנטים קשורים,

שלמביני עניין - את אישיותי הנסתרת מסגירים.

לעיתים חלקם פונים ושואלים,

בין אם אחרי ההרצאה או בהודעה בכלוב - מתעניינים.

אבל אין כמו ארשת הפנים ואותם המבטים,

כשאת הסוד הגדול מגלים וחושפים!

אוסף ומרכז פיסות מידע שחשפה,

מחבר משפטים ורמזים שכתבה.

מנסה לשחזר ולהבין את כוונותיה,

לא בטוח שיודע בוודאות מהן העדפותיה.

עוצם עיניים ומדמיין את דמותה,

מנסה להטות אוזן ולשמוע את גוון קולה.

תוהה כיצד תתנהג בסיטואציות שונות,

ובאלו דברים מבקשת (אם בכלל) להתנסות.

השלם הרי גדול מסך חלקיו,

בעוד אני תר וחופר בין נדבכיו.

שבת מנוחה - עברה בבטלה גמורה,

מחשבות וזיכרונות המטריפות את השלווה.

שאלות ותהיות לגבי נושאים שונים,

גם כאלו שלרוב אצלי מודחקים.

עצבות בלתי מוסברת האופפת את נפשי,

למרות שאין סיבה מוצדקת לתחושתי.

קיימות כעת סיבות מספיק טובות,

שהיו גורמות לי לפרץ שמחה בתקופות אחרות.

חוזר להיות אותו ליצן עצוב,

למשך זמן בלתי קצוב.

מחייך כלפי חוץ - אבל הלב בוכה,

מקפיד תמיד לשמור על אותו המעטה.

כשאיש לא יכול לקרוא את נפשי,

ולא מסוגל לשמוע את זעקתי.

משנכנס אדר - מרבין בשמחה,

ממשיך להיאחז תמיד בתקווה.

יודע שלפעמים אני מעורפל,

מסתתר אחרי איזה תירוץ מפולפל.

מתקשה להיפתח ולהחשף לעיתים,

שוב ושוב חוזר לאותו מקום מוכר ו...להפנים.

יש והתנהלות זו פוגעת בצורה זו או אחרת,

אך לצערי מתקשה מאוד לעשות זאת בצורה שמתכוונת.

למרות שדרוך לשמור את הכל בפנים כקפיץ מתוח,

ניתן לקרוא אותי כמעט בנקל כמו ספר פתוח.

בקלות אפשר לאסוף את רסיסי המידע שלאורך השנים פיזרתי,

אלו שנאמרו וגם את אלו שעליהם כתבתי.

דברים שייחסתי והשלכתי על אחרים,

או שהצפתי אותם ברמזים (...דקים וגם עבים).

לא-בכדי מוצא אני את עצמי כאן בביצה,

מנסה לשחרר ולבעוט מול מי שאני בשיגרה.

פעם להיכנס למשבצת המוכרת,

או דווקא לאמץ התנהלות אחרת.

לחזור ולהיות אותו ילד פגיע,

או כסוג של נקמה לשלוט ולהשפיע.

מצליח יותר תחת מעטה המסכה,

שם יכול להתנהג אחרת - תחת חסותה.

למרות שפעמים רבות רק מעטה הההגנה הסדוק שלי נותר,

וסודותיי כמעט ונחשפו במלואם ללא המיגון שכמעט ונשבר.

אפילו "כפתור ההפעלה" שלי התגלה,

שבלחיצה עליו אאבד מייד כל שליטה.

כשהוא נחשף - נשמתי כמעט נעתקה,

אך רגע לפני - השתנתה הגישה.

וכך ... לפני ההגעה לקו הסיום,

כשרחפתי מעל גופי ללא כל תחושת איום.

ו...כך שנותרתי ללא כל הגנה,

מאיזו שהיא סיבה - כלום לא קרה.

אני אולי מצטייר כטיפוס שנתפס כמתוסבך / מורכב להבנה,

אך למעשה כה פשוט אני גם למי שלא שימש בפועל קצין חקירה במשטרה.